דבורי וקשטוק מאחלת: שתהיה שנה... פשוטה

את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת, מוחקת, עוברת לקובץ אחר, חוזרת אליו, מוחקת שוב. מעדכנת. מתקנת. משמיטה...

יש לכך הרבה סיבות.

הראשונה שבהן היא שאני בתקופה מאד מאד סוערת מבחינה אישית. וכשסוערים, לוקח זמן לדייק את הדברים, ובעיקר להצליח להעביר את הסערה מבפנים באופן הנכון, את המסר הנכון.

השנייה היא שאני לא רוצה שהדברים יתפרשו בצורה לא נכונה. בכל זאת, המילים האלו נקראות על ידי אלפי זוגות עיניים. יש לי אחריות גדולה, ואני לוקחת אותה ברצינות.

ובכל זאת, אני מרגישה שהפוסט הזה חייב להישלח, כי יש לבבות שמחכים לו. ומחכים לו דווקא ממני. זו שלפעמים, ולא ברור לי למה, נתפסת כסופר-וומן.

אז אחרי אינספור שיפוצים, ועם תפילה שאמצא חן וחסד בעיני אלוקים ואדם, שלא אכלם ולא אכשל ושהמילים הנכונות יגיעו לא*נשים הנכונות, אני שולחת את הפוסט הזה לדרכו ולשליחותו.

*  *  *

השנה הזאת הייתה אחת מאלו שהייתי מעדיפה לשים מאחורי.

היו בה הרבה מאד הפתעות, לא מהסוג שהייתי מזמינה. לא מהסוג שאני מאחלת למישהו.

חלקן מהסוג שאני מגדירה "שינויים של אין ברירה", כלומר, עניינים שהגיעו משום מקום ואין לנו שום שליטה עליהם וכל מה שנשאר לנו זה להגיב אליהם, ואז השאלה היא, איך אנחנו מגיבים אליהם.

חלקם מהסוג של "בחירה", בהם החלטתי שלא עוד, ואני עושה בהם שינוי.

וכשהכל קרה ביחד, מבלי שידעתי שזה מה שיקרה – זה היה גדול עלי בהרבה מאד מידות.

אני מודה, התפרקתי.

הרבה זמן לא התפרקתי ככה. ואם לדייק, 12 שנים עברו מאז שנה מזעזעת אחרת שחוויתי, רק שאז הייתי גרושה. לא הייתה לי אחריות על נשמות יקרות כמו ילדים שהם בשר מבשרי, ועל עסק שחייב להמשיך ועל לקוחות שאני אחראית לשלומן כשהן בתוך תהליכים עמוקים וצריכות יד חזקה ויציבה שתלך איתן.

וכמה זה קשה, כשכל מה שאני צריכה זה להתפרק - אבל לא יכולה.

לא פניתי לטיפול, אחרי שחוויתי לפני כשנתיים טיפול מזעזע וכושל של אשת מקצוע עם כל התארים "הנכונים", במסגרת מקום מוכר, רשמי, קונבנציונלי, שפגעה באמוני ובנשמתי, הרגשתי קושי לפנות שוב למישהי שתחזיק גם לי קצת את היד ואת הלב.

לפני מספר ימים, באחד מאותם רגעים קשים, אמרתי לבעלי שאני מרגישה שהשנה הזו תהיה כזו שבעוד שנים ספורות אני אגיד שהיא שינתה את חיי (ולצערי, הוא אמר את אותו הדבר על עצמו. בהחלט חווינו שנה קשה, לחוד וביחד).

אחת כזו הייתה, כאמור, לפני 11 שנים, אחרי שנה נוראית, שבזכותה התחלתי לימודי אימון אישי וגיליתי שאפשר לחיות אחרת.

וכנראה שהמפנה הבא היה בשנה האחרונה.

זו הייתה שנה שערערה אצלי כל מיני וודאויות. בעיקר וודאויות של עניינים שהאמנתי שאם אלחם עוד קצת - אצליח.

ואז הגיעו עניינים שאין לנו שליטה בהם והשאירו אותנו חסרי אונים.

ובפעם הראשונה בחיי הודיתי שאני מייחלת לרוגע. מילה שבעבר הייתי מגחכת רק מלשמוע אותה. ואולי גם פחדתי ממנה.

כי מאז ומעולם הייתי אישה של מטרות, יעדים, הישגים.

אישה תכליתית ומעשית.

לא מבזבזת זמן, לא מתבזבזת. אלא נמצאת בעשייה טוטלית בכל שטחי החיים.

וב"ה ראיתי ברכה בעמלי.

בעשר השנים האחרונות הקמתי אימפריה. קודם כל את התא המשפחתי שלי, עם בעלי וארבעת ילדנו המופלאים, ובמקביל, עם לא פחות מאמץ, את העסק שלי שהפך למרכז ארצי שכבר סייע למאות נשים (ולכמה עשרות גברים) לעבור תהליכי שינוי משמעותיים בחייהם.

ופתאום, ייחלתי לא לעשות כלום. לא רציתי יותר להציב שום מטרה.

רציתי שקט.

משהו קרה מאז שהקטנה שלנו, דס-דס בת השנה וחצי, נולדה. הלידה שלה הייתה התחלה של שינוי שעוד לא ידעתי לשים עליו את האצבע, ובשנה הזו אני יכולה להגיד שמשהו בי השתנה.

משהו שאני לא יודעת להגדיר, אבל הוא שינה אותי. או נכון יותר, הוא הוציא ממני חלקים שלא הסכמתי לתת להם מקום.

ופגשתי את עצמי.

את דבורי, האדם, בלי התפקידים המשמעותיים בחיי, בלי העבודה שאני אוהבת כל כך, בלי היכולות והכוחות שקיבלתי כמתנות שמים ובלי הידע המקצועי המטורף שרכשתי.

פגשתי את דבורי הפגיעה, האנושית, הלא-כל-יכולה.

היא הופיעה ככה, פתאום, ולא היו לי הכלים לפגוש אותה. היא דרשה שאכיר בה, אבל אני סרבתי. היא הכריחה אותי להסתכל עליה ולא נתנה לי מנוח.

לא יכולתי לשאת את המפגש הזה, שהעיר בתוכי רגשות שהעדפתי שלא להרגיש ותחושות שניסיתי להחניק.

פתאום, אחרי 3 לידות שדקה אחרי הלידה חזרתי לעבודה במשרה מלאה, לא רציתי לעבוד. רציתי לשבת עם הקטנה ולבהות בה עד אינסוף.

רציתי לנשום. להיות ברגע הנתון בלי לתכנן כלום. בלי להציב עוד מטרה או עוד יעד.

ולא יכולתי, כי לא היו לי הכלים לעשות את זה.

החיים שאבו אותי אליהם בכל הכח. וחזרתי למשימות ומטרות והישגים והצלחות.

ויחד איתם נפרצו המחסומים, והתחלתי להרגיש רגשות שלא ידעתי שקיימים, שלא חוויתי אותם שנים רבות ושברגע אחד פרצו. כולם.

בשנה הזו הרשיתי לעצמי להרגיש.

הייתי שם במלוא מובן המילה, מרגישה איך כל האכזבות, הכעס, התסכול, הכאב שבמשך שנים השתקתי – צפו ועלו כמו שביוב עולה. והפעם לא היה בי הכוח לעצור אותם. נתתי להם לעלות. המכסה נפתח מאליו וראיתי את כל מה שלא רציתי לראות - עולה ומציף את כל מה שהשגתי בעשר אצבעות.

ראיתי את כל ההישגים שלי הופכים לאבק. הם איבדו מזוהרם.

ראיתי את תחתית המנוע הפנימי שלי, שבזכותו "לא ראיתי בעיניים" ושעטתי קדימה במשך כל כך הרבה שנים, וגיליתי שנגמר לו הדלק. שהמנוע נשרף. אבל המשהו הזה מבפנים לא נותן לו להפסיק לפעול והוא ממשיך להתחמם ולעבוד על ריק, ובדרך שורף את עצמו עד למצב של סכנה.

אלו היו חודשים קשים מנשוא.

הנס שלי, זה היכולת להמשיך לתפקד במאה אחוז גם אם בפנים אני מפורקת במאה אחוז.

לא הצגתי. לא שיחקתי. מי ששאל באמת, קיבל תשובה אמיתית. מי שעצר באמת לשאול "מה שלומך?" והסתכל לי בעיניים, קיבל תשובה אמיתית של "אני מרגישה רע. קשה לי".

אני לא יודעת להציג ולא מוכנה לבזבז בדל אנרגיה בלשחק משחקים. אמרתי שקשה לי, שאני מתפרקת, שאני מבקשת עזרה.

המשכתי לתפקד במאה אחוז בכל תחום בחיי, ועדיין לא ידעתי מה מחכה לי...

אלא שאחרי חצי שנה כזו, התהפכה עלינו השגרה בעניינים שלא בידינו, והרגשנו בחוש שמישהו שם למעלה החליט לזעזע עוגנים נוספים בחיינו בזה אחר זה.

הרגשתי כמו מלח פשוט שאחראי על אנייה ענקית בלי שום ידיעה איך מנווטים אותה, והיא מתנועעת כמו עלה נידף בים של מים סוערים. הדבר היחידי שהוא יודע לעשות זה להחזיק את ההגה ולמנוע מהאנייה להתנפץ על שרטון.

ואני לגמרי לבד, אחראית על משפחתי.

במציאות, הכל היה נראה אותו הדבר.

הילדים היו במסגרות החינוך, גדלים ומתפתחים. אחת מהן דרשה מאה אחוז של השקעה ואנרגיה כדי לעזור לה להשלים את הפערים הרגשיים לפני העלייה לכיתה א', ובתוך כל הכאוס התגייסנו בעלי, אני והצוות החינוכי כדי לתת לה את כל המעטפת שצריך כדי לצלוח את השנה הקריטית הזו.

אני המשכתי לעבוד במשרה מלאה פלוס פלוס פלוס, והרחבתי עוד ועוד את הצוות המקצועי של המרכז כדי להצליח ולתת מענה למאות הפניות! השתדלתי לענות לכל מייל, להתייחס, להחזיר טלפונים, להשיב לתלמידות. אני יודעת שלא הצלחתי לענות לכולן.

במקביל, קיבלתי לקוחות פרטיות והייתי בשבילן במאה אחוז כאילו החיים שלי רגועים ובטוחים, כי אף מטופלת לא צריכה לדעת מה עובר על המטפלת שלה, וזה חלק מהאחריות של מטפלת להצליח ולעשות הפרדה מוחלטת בין חייה האישיים למקצועיים.

בין לבין התרמתי לשכנים היקרים שלי עשרות אלפי שקלים וביחד עם הקהילה המדהימה שלי חיתנו איתם את שלושת ילדיהם! ואלו היו פרויקטים לא פשוטים.

וכל זה בנוסף לשאר החלקים בחיי כאישה, רעיה, אמא לילדים, בת להורים לא צעירים ועוד.

דיברתי עם אנשים קרובים שהביעו אמפתיה, ודאגה ואהבה, אך לא הצליחו להקל את העומס שחוויתי.

נשארתי עם דבר אחד, יחיד, שהתחזק השנה: עם אמונה שיש מישהו שמכוון הכל מלמעלה.

התפללתי להבין מה הוא רוצה, התחננתי לקבל סימן, אבל לא ראיתי כלום.

עם כל קבלה שקיבלתי, חטפתי עוד משהו. עוד תחום בחיים שלי התפרק, עוד בעיה התגלתה, עוד משהו להתמודד.

היה לי ברור שזה לא סתם.

בדקנו מזוזות, תפילין, עין הרע. פעלנו כנדרש בכל התחומים, פנינו למומחים בעניינים ספציפיים, נעזרנו במה שאפשר היה.

אך מעל הכל היה ברור שיש כאן יד נעלמת שבקלות מזיזה אותנו כמו שחקנים במשחק.

שהוא כנראה צריך שאני אתפרק לחתיכות כדי לבנות אותי מחדש. ולפרק אותי זה לא דבר פשוט. כנראה הייתי צריכה עוד טלטלה ועוד אחת כדי סוף סוף להבין את מה שהוא רוצה שאני אבין (ואני עוד לא מבינה).

בכיתי השנה כמו שלא בכיתי 12 שנים.

*  *  *

אחרי מספר חודשים בלתי אפשריים, העניינים נרגעו. הגלים חזרו לנוע כמו ביום קיץ נעים ואני מצאתי את עצמי עדיין מחזיקה את ההגה ומבינה שעבר עלי משהו שאי אפשר לדלג עליו כאילו לא היה כלום.

מה שקרה לא קרה סתם.

ושאני מפחדת לעזוב את ההגה.

אבל הייתי צריכה לעזוב אותו כדי להחזיר לעצמי את מה שאבד לי באותם חודשים בהם נלחמתי על האנייה שלי.

ואז הגוף התחיל לחרוק, וגרם לי לעזוב את ההגה רק כדי שאוכל להסתובב באנייה ולראות את ילדי רצים על הסיפון באושר, את בן ה-9 שקורא את הגמרא ומתפלפל בה ועונה ראשון בכיתה לשאלות, ואת בת ה-6.5 שנכון לרגע זה אוהבת את בית הספר ואת המורה בתיה ואת כיתה א' ואפילו את שיעורי הבית! וקוראת היטב ונוסעת בהסעה לבד ומרגישה בחורה אמיתית, ובכל רגע מזכירה לי שכל ההשקעה בה הייתה שווה! ואת בת ה-4.5 שהתחילה ללמוד בגן הפכים ומעבר בין יחיד לרבים ומספרת כל היום כמה היא אוהבת את כולם וקוראת לי "אהובה שלי", והקטנה המופלאה שיודעת היטב שהיא השחקנית הראשית בבית וגורמת לפרצי צחוק בלתי נגמרים ולמריבות בין הילדים על מי ישתולל איתה עכשיו, ואין לי מושג איך החיים שלנו היו נראים בלעדיה.

ואחרי שנחתי רגע על הספסל שרטוב מהגלים ששיחקו בו זמן רב כל כך, נזכרתי שגם שיניתי את הלוגו של העסק שלי אחרי 10 שנים. לוגו שבמשך 3 שנים עבר המון אנשי מקצוע, אבל אף אחד מהם לא הצליח להעביר את המסר שרציתי, ואולי בגלל שאני בעצמי הייתי באמצע של מעבר אישי, עד שבאה ענבר שפירא-ואנסון וביד אומן ובסבלנות אין קץ קלעה בדיוק בלי לדעת מה עובר עלי, והוציאה משהו עגול יותר, רך, לא בהכרח סגור אלא משאיר פתח, מרחב. קווים רכים, מאווררים, ושלושה ציפורים בשלבי מעופם.

וצבעים שבחיים לא היה סיכוי שהייתי בוחרת. צבעים שיש בהם אור ועוצמה בלי מאמץ.

המיתוג שלי מרגיש לי נכון ואמיתי. מעביר את השינוי שאני חוויתי.

הצלחתי לראות עוד אי אלו עניינם משמעותיים שהשגתי בשנה האחרונה, וקשרים אישיים שהשקעתי בהם יותר מאי פעם, ועשרות רווקות שהתחתנו השנה אחרי תהליכים שלי ושל הצוות, ולקוחות שגילו את עצמם והגיעו אל השקט ואל השלווה.

ואחרי שהצלחתי לראות גם את מה שכן היה (עיקרון קריטי בתהליכי שינוי!), והודיתי על כך (עיקרון קריטי נוסף!) הגיע הזמן לשאול שאלות שיקחו אותי למקום חדש.

שאלות כמו: בשביל מה? מה השיעור שלי? מה הקב"ה רוצה ממני? האם טעיתי? ואם כן, מה אני צריכה לעשות מעכשיו אחרת?

שאלות של חיפוש דרך ושאלות שמחפשות תשובות אחרות ממה שיש לי עד כה (עוד עיקרון חשוב).

לא שאלות של חרטה, כי עשיתי את הכי טוב שיכולתי לעשות.

שאלות של שינוי.

וככל ששאלתי, קיבלתי תשובות של "מה לא", כשכל מי שמכירה אותי, למדה אצלי או הייתה איתי בתהליך אישי, יודעת שתמיד צריך להתמקד ב"מה כן".

אבל לא היה "כן". היה רק "מה לא".

עוד לא מצאתי את הכן.

מספר חודשים הסתובבתי עם התחושה הזו שמה שהיה – לא יכול להמשיך. אבל מה כן? לא הייתה לי תשובה.

והחריקות של הגוף שלי, שמאז ומתמיד היה חזק כמו סלע, הוסיף בהלה וחרדה לסערה שגם ככה הייתה נוכחת.

וכשחודש אלול נכנס, התפרקתי לגורמים.

גם עוד רגע תחילת שנה, וגם עוד רגע יום הולדת 37, ועם מה אני באה? לאן אני הולכת?

וחשבונות הנפש שלי הפכו לייסורי נפש אמיתיים.

ואז, בהחלטה של רגע, אחרי אינסוף מחשבות, קבעתי לעצמי תור לטיפול.

כן, זו המתנה שלי לשנה החדשה: תהליך אישי. גם אני בנאדם. ואם נכוויתי - זה לא אומר שזה חייב לקרות שוב. ובלי לחכות ל"אחרי החגים", התחלתי את הטיפול בתוך תקופת החגים!

*  *  *

ואיזה מזל שלא שלחתי את הפוסט הזה עד כה, כי התפנית חלה בדיוק בחמישי האחרון.

ביום חמישי האחרון, אחרי שביליתי את הבוקר בבדיקות רפואיות כדי להבין מה קורה עם הגוף שלי, קניתי מגזין פנאי שכבר שנים לא אחזתי בידי, ופניתי לבית קפה שאני אוהבת.

הזמנתי את עצמי לארוחת בוקר.

לבד.

בחיים שלי לא עשיתי דבר כזה.

ישבתי שם בפינה לפני הרעש של שעות הצהריים, דפדפתי בין הפרסומות, קוראת שורה פה, שורה שם, שום תוכן בעל ערך. סתם מילים. והרשיתי לעצמי פשוט להיות.

כן, להיות.

לא לעשות.

להיות.

בשבילי זה סוף העולם לפחות.

אבל בתקופה האחרונה אני מלמדת את עצמי "להיות".

אחרי שעה חזרתי הביתה לבית מבריק שהמנקה ניקתה בבוקר.

נכנסתי למיטה מותשת כאילו עברתי יום של מרתון, כי בשבילי לא לעשות מתיש יותר מלעשות בטירוף.

עצמתי עיניים והחזרתי לעצמי שוב את השאלות שאני מסתובבת איתן בחודשים האחרונים. "את יודעת מה לא, אבל מה את כן רוצה?", שאלתי שוב ושוב ושוב. חיפשתי קצה חוט להאחז בו.

ואחרי שעה של שקט, בלי שום לחץ, בלי טלפונים, בלי אף אחד על הראש, אחרי בוקר שהרשיתי לעצמי פשוט להיות, הצלחתי לראות בדיוק איך נראה הדבר הזה שאני רוצה. פתאום הוא קיבל צורה וצבע וקולות ומקום ורשימת משימות.

ופעם ראשונה אחרי מספר חודשים שהרגשתי היום את הלב שלי כמו שאני רגילה. דופק מהתרגשות של משהו חדש.

פתאום הבנתי שכל התהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים עם עצמי היה צריך את הבוקר הזה כדי שתתבשל התשובה. שלי.

והיא כאן.

ואני מרגישה שהיא החזירה לי את הדופק המהיר, דופק של התרגשות לקראת משהו חדש.

קמתי מהמיטה ומילאתי עמוד WORD שלם בתוכנית חדשה לשנה החדשה.

ואני מרגישה שזה מה שחיפשתי. קצה חוט שמחזיק חוטים חשובים שקשורים אליו. שקשורים לתחומים החשובים בחיים שלי.

ושזה אפשרי.

וזה יאפשר לי גם לעשות וגם להיות, וגם ליהנות וגם להביא את המיטב שבי.

ויהיה בדיוק כזה שיהיה טוב לי וטוב לאחרים.

כזה שיאפשר לי לנשום יחד עם "לעשות". להיות בשביל אחרים, לא פחות מאשר להיות בשביל עצמי.

 *  *  *

תכנית חדשה יוצאת לדרך ממש בימים אלו. תכנית שהקב"ה שלח לי משמים כשהוא יודע שהיא תדרוש עבודה, אבל עבודה נורמלית ולא מאמץ עילאי. כי אחת ההחלטות שקיבלתי השנה זה להפסיק לירוק דם ולהילחם.

ואתם תדעו שהיא נולדה אחרי שנה קשה, כואבת, מטלטלת.

כי גם משם יכולים להיוולד דברים נפלאים.

ואני אאחל לך את מה שדוד שלי איחל לי, וביקשתי ממנו להעביר את הרעיון הלאה:

תש"פ - תהא שנה פשוטה.

פשוט נתפס כמשהו רע, או "לא משהו".

אני מרגישה שכל מה שאני צריכה עכשיו זה שיהיה לי "פשוט". זורם, קל, רגוע, שיגרתי.

פשוט.

בלי יעדים, בלי מטרות-על, בלי להתאמץ ולהיקרע כמו שאני יודעת מאז שנולדתי. בלי להילחם על כל דבר. בלי להגשים חלומות. אפילו בלי לחלום על כאלו.

אלא פשוט. להיות. וליהנות מכל היש בחיי.

את השנה הזו אני לא מסכמת בהישגים, כי אני מרגישה שהם לא מילאו את הנשמה שלי. היו לא מעט הישגים, אבל פתאום הם כבר לא בראש מעייני.

אני מסכמת אותה בכך שאני שמחה שהיא מאחורי, ואני משחררת אותה בקלות לדרכה.

ובעיקר, פותחת דלת לשנה חדשה, שבה, ההישג הכי גדול שלי יהיה, שאלמד פשוט להיות.

וזו הזדמנות גדולה להגיד לכל אלו שהיו איתי בשנה הזו, שעודדו, שחיזקו, שהגיבו, שהתפללו(!!!), שדאגו - אתן מופלאות ויקרות!

אתן קהילה חמה, מחבקת ואכפתית.

תודה על היותכן!

ושתיהיה שנה שיהיה לכן בה... פשוט.

איתך, בפתיחה של שנה חדשה, פשוטה, טובה.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן