"ובחרתי בחיים", פרק ו’ - אבא הולך לנצח

כעבור חצי שנה

אתמול אבא לקח אותי לטיול. כן, מפתיע. למרות שהוא כבר שנתיים לאחר תחילת השינוי שלו, הוא עדיין לפעמים מעט ביקורתי וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה שהוא מתאמץ בשביל להשתנות.
בהתחלה הוא עשה לי סיבוב בעבודה שלו, קנה לי גלידה והסביר לי על כל מיני טכנולוגיות. לא ממש הקשבתי, אבל נהנתי מעצם המעמד. 

אחר כך, נסענו למקום ירוק ורחוק. 

הכל היה כל כך יפה. השמיים התכולים שמבשרים שהימים הרעים כבר לא איתנו, העננים שמונעים מהשמש לקפוח על ראשנו, האגם היפהפה והציפורים שסביבו. 

"היי, יש דגים באגם", אמר אבא וצעד לעברו. אני צעדתי אחריו, שיכורה מאושר. 

הוא הוציא חתיכת לחם מהתיק והתחיל לפורר אל תוך האגם. היה ניכר שהדגים אהבו את הלחם, מאוד. 

"קחי, תפוררי גם", הוא אמר תוך כדי שהוא מביא לי חתיכת לחם.
כשזרקתי את פירורי הלחם לאגם הסתכלתי עליו והוא חייך.
"תמיד תזכרי את זה, נועה, חיים פעם אחת", הוא אמר לפתע. 

אני פשוט מאושרת. כבר זמן מה שאני מרגישה ככה. אני מרגישה איך זה להיות משפחה רגילה ונורמלית. אולי החיים לא כאלה נוראיים בסך הכל?

יותר מאוחר, הלכנו לחוות סוסים סמוכה ויצאנו לרכיבה. אבא ובת, והשקיעה היפה. 

כעבור שבוע

אין לי מה לומר. 

הדמעות לא פוסקות והלב שבור. 

פשוט אתחיל לספר…. 

ביום רביעי אכלתי גלידת שוקולד והתלכלכה לי מעט החולצה הלבנה. כשנכנסתי הביתה מיד הסתרתי את הכתם ומיהרתי להחליף בגדים כדי שאבא לא יראה את הכתם ויירד עליי שאני אוכלת כמו ילדה קטנה. אין לי כוח לזה. זה לא עזר, הוא שם לב. 

הוא מצא את החולצה המוכתמת ואמר לי: "מה זה, נועה, אכלת שוקולד?"

"כן…", עניתי בחשש קל.

"היה טעים לפחות? למה לא ביקשת שאכבס לך את החולצה?", הוא שאל.

"מה??? אבא, יש לך חום?", אמרתי. בלב.

וחייכתי. הוא באמת השתנה. אפילו שהוא ככה כבר תקופה ארוכה זה מפתיע לטובה בכל פעם מחדש. רואים שהוא משתדל ואני סוף סוף פשוט מאושרת, וכבר לא בטעות. 

יום למחרת, חמישי. כמו בכל בוקר יצאתי לבית הספר, אבל זה לא המשיך כמו כל יום רגיל. בצהריים כשהייתי בדרכי הביתה עם חברה ללימודים, קיבלתי טלפון מאחותי.

"נועה, איפה את?"

"בדרך, למה?"

"משהו רע קרה לאבא"

"מה קרה?"

"זה שתי אותיות"

הרצתי את כל האפשרויות במוחי ועלתה לי רק אפשרות אחת. 

"מ" ו"ת". 

זה לא יכול להיות. התחלתי לשכנע את עצמי ששכחתי ויש אפשרות נוספת. 

התחלתי לרעוד: "תגידי לי... מה קרה?"

"הוא לא התעורר, הזמנו מד"א, מנסים להחיות אותו אבל..."

ניתקתי.

התחלתי לבכות ולרעוד ממש, וחברתי לא הבינה מה עובר עליי. ניסיתי לספר לה אבל המילים לא הצליחו לצאת. לא הצלחתי להוציא הגה.
הנסיעה הביתה הייתה נסיעה ארוכה במיוחד, נסיעה שאינה נגמרת. נסיעה מלאת ספקות והרהורים.

חברתי הביאה לי סידור, ויחד ניסינו להתפלל.

הבטתי לשמיים מעבר לחלון האוטובוס ולחשתי תפילה:

"אבא שבשמיים,

אני לא נוהגת לפנות אליך הרבה

אבל בבקשה

אם אבא שלי עדיין חי, תעשה שיצילו אותו והוא לא ימות

ואם הוא כבר ... אז בבקשה תחייה אותו.. 

אני שמעתי על מוות קליני, זה אפשרי בשבילך. הכל אפשרי בשבילך.

אני מבקשת... עד שנהיינו משפחה... נורמלית..

אל תעשה לי את זה...."

חברתי ליוותה אותי עד לביתי, ואני כבר די נרגעתי. באמת האמנתי שהכל יסתדר, הרי מד"א טובים בהצלות ואני פניתי בתפילה לאבא שבשמיים, שהוא כל יכול.
הכל חייב להסתדר, ואבא עוד יצחק יחד אתי על תגובתי המוגזמת.

בכניסה לרחוב ראיתי שני קרובי משפחה שלנו שמיד כשהם ראו אותי, הם התקרבו לעברי בחיבוק מנחם. באותו רגע, כל הספקות והתקוות שהיו בי התמוגגו.

כל הדרך ברחוב, מחשבות רצו במוחי - ה' לא שמע לתפילתי. למה שישמע בעצם? זה הרי גדול עליו להקשיב לבת שלו, שהוא עצמו נתן לה חיים.

הייתי מלאה בכעס, יותר מתמיד. ברקע שמעתי צרחות ויבבות של בכי. הבנתי הכל.

כשהגענו לדלת הדירה שהייתה פתוחה לרווחה, ראיתי אותו. על הספה היה סדין לבן, וניכר היה שמתחת לסדין מוסתר אדם. כן, זה קרה.

זרקתי את התיק אל תוך הדירה והסתובבתי. הרגשתי שאני חייבת לברוח. 

אם אני לא שם זה הרי לא קיים.
התחלתי לרדת במדרגות, ואחותי שרצה לעברי קראה לי לעצור. היא הביאה לי לשתות כוס מים ואמרה: "תברכי שהכל, לעילוי נשמת."

לעילוי נשמת מי?? אבא שלי לא מת !!!!!!

ישבנו על המדרגות והחזקתי את כוס המים. לגמתי ממנה מעט והרגשתי שאני בתוך חלום, חלום בלהות, ואני רק מחכה להתעורר ולספר לאבא את מה שעבר עליי בחלום. רק מחכה לראות אותו כדי להפנים שזה בכלל לא אמיתי.

הביתה לא נכנסתי. הלכתי לדודתי שאירחה אותנו ודאגה לנו לאוכל. לא היה לי תאבון אך ניסיתי להכריח את עצמי לאכול מעט. 

יותר מאוחר, אמא שלי הודיעה שיוצאים להלוויה. התלבטתי אם לבוא, ואמא אמרה לי שאעשה את מה שאני חשה שנכון עבורי לעשות.

החלטתי לדבוק ברעיון ש"אם אני לא שם זה לא קיים" ולא ללכת להלוויה. כל מה שרציתי לעשות היה לברוח. לברוח מהמציאות, לברוח מעצמי.

אפילו בזמן ההלוויה צפיתי בסרט.

אפילו שאלתי אם אני חוזרת מחר לבית הספר וכל כך קיוויתי לשמוע שכן. אולם הרב הסביר לי על השבעה שעומדת לקראתנו ועל מנהגי האבלות השונים.

לאחר שבני משפחתי חזרו מהלוויה, חזרתי הביתה ועשיתי קריעה לחולצה כנהוג ביום פטירת קרוב. את הלילה לא הסכמתי להעביר על הרצפה כמו שנוהגים לעשות בימי השבעה, פשוט כי לא קיבלתי שזה קרה. נרדמתי יחסית מהר, ובבוקר כמו בכל בוקר כשפקחתי עיניי הרגשתי שכל החוויה המטורפת הזאת הייתה בגדר חלום, כי זה פשוט לא אפשרי וכבר היו לי כמה חלומות הזויים בעבר. הייתה לי הרגשה שישנתי המון שעות כמו תינוק, ושכל זה לא באמת קרה.

מושג המוות תמיד הפחיד אותי אבל תמיד הרגשתי שהוא כל כך רחוק ממני וממשפחתי, ואין מה לדאוג. אז הכל טוב נועה, סתם חלמת. 

אולם אז, ראיתי את אחותי ישנה על הרצפה בחדר והבנתי.
זה לא היה חלום.

פרצתי בבכי.

המוות דפק בחלון ואמר שהוא כאן, הגיע בפתאומיות נוראה. 

אין לי מילים כדי לתאר כמה שאני מאוכזבת, כמה שאני כועסת. 

כועסת על אבא שהוא לא נפרד ממני והלך בלי להגיד כלום, כועסת על ה' שהתעלם מתפילתי, כועסת על אחי שלא ניסה להעיר אותו מוקדם יותר, כועסת על בנות הכיתה ששלחו לי מכתבים שהכל לטובה כי לא! לא הכל לטובה! , כועסת על האנשים שבאים לנחם בזמן שכל מבוקשי הוא להיות לבד, כועסת על עצמי שאני פה בסיוט הזה. 

לא הבנתי דבר אחד. מישהו מוכן להסביר לי למה צריך את החיים האלה, אם הם רק רצופים בקשיים ואכזבות ?!

אפילו כשנדמה לך שטוב, עד מהרה אתה מגלה מדובר באשליה.
ה' כל כך אכזב אותי.. הוא יכול היה להציל את אבא אבל הוא עשה לי בכוונה את ההפך כי התרחקתי ממנו. ורוצה אני לשאול, למה דווקא לי..??
למה יש כל כך הרבה אחרים שרחוקים ממך ולא מקבלים ממך מכות בכאלה עוצמות?

בראת אותי, לא? אתה חייב לדאוג לצרכיי.
אני לא צריכה להודות לך, אתה בסך הכל עושה את שמוטל עליך. למה כולם אומרים "תודה לאל" כל הזמן?
אתה רוצה שנודה לך? לא רוצה להודות לך. קח ממני את החיים האלה. לא צריכה אותם, סבבה? אתה חושב שאתה עושה לי טובה? לא צריכה ממך שום טובה.
החיים האלה לא פיירים.

 

אין לי כוח לכתוב עוד. אני הולכת לישון ואמן שאני לא אקום. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.