"איך לא ידעתי", כ"ב - החיים התהפכו

הילדים חזרו מהקייטנה, רצו לאכול משהו ושאלו אותי שאלות. מישהו כנראה בכה ומישהו אחר רצה שאוריד לו משהו מהארון. אינני יודעת איך תפקדתי באותו יום ומה בדיוק אמרתי או עשיתי, עולמי חרב עלי באמצע היום.

הוילון שהיה סגור והדוק כל חיי, נפתח בבת אחת והציג לי את הגיהנום של הורי. את הסוד שגוננו מפני כל החיים. לא הייתי מוכנה לכך, בהחלט לא.

למחרת עשיתי זאת שנית. שוב נעלתי את הדלת ווידאתי שכולם הלכו, שוב חשתי את הלמות הלב ואת המתח מזיע בכפות הידיים, שוב לחצתי על הכפתור, הכנסתי פנימה את הקלטת השניה - הקלטת של אמא שלי. ושוב עצמתי בתחילה את עיני, ופקחתי אותן שנית. 'האומנם, זוהי אמא שלי? האצילית והנאה, המטופחת כל כך והעדינה? האם זה ייתכן? האם את אמא עברת את כל אלה? לא, זה לא ייתכן!'

אמא הייתה איתנו תמיד, חיה את חיי הזכוכית הבוהקת ונותנת לנו במנות גדושות את כל מה שהיא מעולם לא קיבלה, ילדות מאושרת ונערות פורחת.

אמא הייתה ילדה קטנה, רכה ועדינה ומה איומים היו זכרונותיה, כמה בלתי נתפסים. 'אמא שלי היקרה. האמנם את מספרת את הסיפורים הללו? זוהי הנערות היחידה שהייתה לך?!'

הדמעות טשטשו את המילים האחרונות ועיוותו את דמותה שעל המסך.

תשעה באב הגיע אלי גדוש בעצב עד שפתו, לא הייתי יכולה ללגום יותר מן העצב הזה.

הייתי נפגעת הלם... נפגעת חרדה... נפגעת שואה... פתאום חזרתי והייתי בת להורים ניצולי שואה והבנתי. משהו בחייי משתנה, משהו בחיים שלי כבר השתנה.

הפרתי, בפעם הראשונה בחיי, את ההסכם ששמרנו עליו באדיקות רבה כל חיינו. ההסכם לגבי הוילון ההוא, שלא היה כתוב בשום מקום וכולנו הכרנו אותו בעל פה. אל תשאלו, כך היה ההסכם: אתם אל תשאלו ואנחנו לא נספר. היזהרו לא לגעת בשכבת הזכוכית שציפינו בה את חייכם! העולם שלכם ימשיך להיות עגול ומתוק ומצופה אבקת סוכר זוהרת, והעולם שלנו ימשיך לשתוק, לשתוק ולשתוק... רק ככה נוכל לגדל אתכם, ורק ככה תוכלו לגדול.

ואני הפרתי את ההסכם. שוב לא היה העולם שלי מסוכר ומתוק ושוב לא היה העולם של הורי שתקני כל כך.

לא רציתי לחזור אל החיים הרגילים, לא יכולתי לחזור אליהם. סביבי המשיך העולם לזרום כאילו כלום, נשים מפטפטות מעם חבלי הכביסה, ילדים רצים על המדרכה, תינוק בוכה מאחת הקומות וצלצול של טלפון. הי, זו חברה שלי, היא רוצה את המתכון לעוגת השוקולד.

ואני כבר לא הייתי שייכת לאותו עולם, ולא ידעתי איך ממשיכים מכאן הלאה, כשכל מה שנבנה בתוכי במשך שנים ארוכות של אמון ותמימות, נסדק פתאום בקול רעש איום, וההורים, אלו שראיתי בהם את האנשים החזקים של חיי, מתגלים פתאום, מיוסרים כל כך, מעונים באופן בלתי אפשרי, ואוחזים בשיניים ממש את החיים השפויים, הרגילים.

פתאום הבנתי הכל, כאילו נפלו לי במשך יום שלם אסימונים בלי הפסקה. נוקשים ונכנסים אל הסדק המתאים, ומביאים לי קו טלפון שלא רציתי אף פעם לדבר בו. פתאום הכל הסתדר, מילים ששמעתי, משפטים שנאמרו, לחישות, מבטים ומילות קוד. הכל הסתדר פתאום לסיפור אחד שלם, והסיפור היה טראגי.

שתי הקלטות להטו בתוכי בלי הפסקה. והייתי מוכרחה לעשות משהו טרם אשרף מבפנים.

לקחתי אותה, את האש הגדולה, והדלקתי בה מנוע חדש בחיי.

מכת הברק חשמלה למוות את כל התמימות והבורות, אבל אחר כך גיליתי שהברק הניע גם את כל הטורבינות הגדולות שלא ידעתי שיש בי, והעולם החדש שנברא שוב על חורבות הישן היה יפה ממנו עשרת מונים - גדול יותר, מואר יותר ויכול יותר.

'אם כבר הטביעו אותי הזכרונות של הורי', חשבתי לעצמי באיזה תא נידח של התת מודע, 'לפחות אלמד לשחות...'

ויצאתי ללמוד לשחות.

נתקפתי צימאון יוקד למידע. הייתי אחוזת רעב, כמעט פיזי, לידע, כל סוג של ידע - גיטאות, מחנות, אקציות. מי היה? איפה? איך היה? כמה? והרבה למה.

השאלות הקיפו אותי, לחצו, דחקו ותבעו ממני תשובות... המון המון תשובות.

מצאתי את עצמי נודדת מהרצאה להרצאה. גוזרת מודעות השתלמויות בנושא השואה ומציינת לעצמי בלוח השנה שהלך והתמלא תאריכים, שעות ושמות של מקומות.

התחלתי להכיר את הדמויות שעומדות מאחורי מפעלי ההנצחה והזיכרון, הלימוד והבאת הידע, והרגשתי שגיליתי עולם חדש. שוב לא היה זה רק חורבן, הייתה שם גם עוצמה...

את הרבנית אסתר פרבשטיין, הסמכתי רשמית למדריכתי האישית והרוחנית. היא שהשכילה לקלף מעל העובדות את הציפויים שדבקו בהן עם השנים, ודייקה את האמת שלפעמים לא הייתה מספיק פופולארית. היא ידעה לנפץ מיתוסים ולייצר תחתן תהילות עולם חדשות חפות מכל אינטרס ציבורי-ממשלתי.

הרבנית אסתר הייתה אם כן למדריכתי ואני הפכתי לתלמידה נאמנה מאוד.

ספרים חדשים החלו למלאות את מדף השידה שלי. מאז גיל שתים עשרה והקריאה לאור הפנס מתחת לשמיכה, לא נגעתי בספר שואה. ועכשיו, חזרתי לעשות זאת, ובכל העוצמה. ובין לבין שבתי לשאול את הורי. הם לא ממש התלהבו לדבר על מה שהיה, הם ידעו שאני יודעת וזהו. מבחינתם החיים ממשיכים כמו קודם, שום דבר לא השתנה באמת.

ולכן עשיתי זאת כבדרך אגב, בזהירות אדירה של מישהו שמנסה להוציא לבנה מן השורה התחתונה ומתפלל שלא יפול הבניין כולו. שאלתי שאלות קטנות, לא אישיות, כלליות כאלה, להשלים פיסות ידע במסגרת לימודי השואה שלי. "באמת היה ככה בגטו לודז'? זה נכון שלמפקד באושוויץ היה הרגל כזה?"

התפללתי בתוכי להמיס אט אט את החומה העצומה שהקיפה אותם, והתפילות הועילו.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.