על אומץ ועל פזיזות: שמחה של שלמות

כפי שהזכרנו במאמרים הקודמים, שינויים קיצוניים בחיים אינם נובעים מאומץ, בדרך כלל, אלא מפזיזות. האומץ החיובי הינו השקול והמתון. זה שגורם לאדם לעשות תהליכים, הדרגתיים ומתונים, תוך חתירה בלתי פוסקת אל עבר היעדים שהציב לעצמו, הדרך הארוכה וההדרגתית היא הקצרה והנכונה ביותר.

לדוגמה: אדם שסובל מחרדה חברתית, לא יוכל ביום בהיר אחד להפוך את עורו. אם ינסה לעשות זאת – סביר להניח שהוא יכשל, מה שיגרום לו לחשוש עוד יותר מפני כל התנסות חברתית חדשה ובכך לא רק שהוא אינו מרפא את עצמו אלא הוא אף פוגע בעצמו. לעומת זאת, אם יחליט להקדיש בכל יום חמש דקות בלבד לשיחה עם מאן דהו, יהיה זה אומץ שקול ומאוזן. בחמש דקות של שיחה הוא יוכל לעמוד, וכך הוא עשוי לצבור חוויות חיוביות, שיעניקו לו את האומץ להגביר את המינון אחרי שבוע, לעשר דקות, וכן הלאה. הסיכוי שווה את הסיכון.

האדם האמיץ, בדיוק כמו הפזיז, חותרים שניהם אל אותו יעד. אולם בעוד הפזיז מבקש להגיע אליו מיד, בבת אחת, האמיץ – מוכן להתמודד עם התהליך שבדרך. הוא אינו מחפש פתרון מיידי, אלא פתרון שיחזיק מעמד בטווח הארוך. הפזיז – מתכחש למציאות המורכבת. אולם האמיץ מכיר במציאות, תוך נכונות לפרוץ את גבולותיה בהדרגתיות ולצמוח!

אימוני נחישות

נציין עוד נקודה חשובה שקשורה לעניין האומץ.

נערים ונערות שסווגו כמביעי רגש, או כלא מביעי רגש, נבדקו כעבור שנים רבות. התברר שהנערים והנערות שהביעו רגשות בגילאים צעירים של החיים היו אנשים יותר מלאי ביטחון עם יותר אומץ, יותר מתגברים על הפחדים שלהם, יותר יוזמים ויותר מצליחים.

אחד ההסברים הוא שאנשים עם אומץ אינם מדחיקים פחד, אלא מתמודדים עם הפחד. אדם עם בטחון עצמי הוא לא אדם ללא פחדים, אלא אדם שלא מפחד מהפחד. אדם ללא בטחון עצמי הוא אדם שמפחד מהפחד. אנשים עם אומץ אלה אנשים שלא מדחיקים רגשות, הם חווים אותם, מביעים אותם, מרגישים אותם ומנהלים אותם.

על מנת להתמודד עם חוסר אומץ והססנות כרונית חשוב שהסובל מהם יתאמן בלקיחת תרגילים קטנים בתחומי ההססנות והנחישות. וכך למשל מומלץ לו לקחת לעצמו בכל יום שני תחומים שבהם הוא מתאמן בהחלטה מהירה.

לדוגמא, אם הוא לא יודע האם ללכת לאכול, או קודם להתקשר לפלוני. והוא מתחיל לחשוב האם קודם להתקשר ואז הוא יאכל בנחת, או הפוך - לאכול תחילה ואז לנהל את השיחה בנחת. הססן כרוני מתחיל לשקול את הצדדים לכאן ולכאן, ובמהרה הוא מתבלבל וחושב 5 דקות על נושא שאמור לתפוס לכל היותר חמש שניות. והנה הוא שוב מייצר לעצמו את אותו בלבול, בשעה שהוא מעניק משקל חשוב ולא מידתי לכל פרט ולכל נושא. זו היא מחשבה טורדנית שמעייפת את האדם.

הפתרון הוא להתאמן בכל יום בנושאים שכאלה ולקבל החלטה בתוך חמש שניות! לצורך התרגיל מומלץ להשתמש אפילו בהטלת גורל, ובלבד שההססן יצליח להוכיח לנפשו שהוא יכול לחיות למרות ההתלבטויות, ובמקביל גם לבנות לעצמו שגרת חיים שבה הוא לא נשאב אל תוך ההתלבטויות.

אם יעשה כך, ויחזק את "שריר" ההחלטות, הוא יפנים שאפשר לחיות שגרת חיים בלי לחפש ידיעה ברורה מה הדבר הנכון ביותר לעשות, ושיש חיים גם ללא שלמות.. ואדרבה, חיים שכאלו הם אף חיים שמחים יותר שהרי "אין שמחה כהתרת הספקות".

פזיזות רצויה

ולרגל חג הסוכות, נסיים ברעיון נהדר של הגאון רבי צבי פסח פרנק (מקראי קודש סוכות ג') שיחתום את הנושא הזה של קבלת החלטות, אומץ ופזיזות.

בעת שעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", אמר הקב"ה: "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו". ולמדנו שהחפזון והבהילות אמנם יכולים להיות חסרון, אך לפעמים יכולים גם להוות מעלה גדולה.

במסכת ברכות (כ') אומרת הגמרא שרב פפא שאל את אביי מפני מה לדורות הראשונים היו מתרחשים ניסים ולדורות אלו לא? ואביי השיב לו שהדורות שלפניהם היו מוסרים את הנפש על קדושת השם, ופועלים למען השם עוד לפני שהיו בודקים מה יהיו התוצאות והמחירים שהם יצטרכו לשלם על מעשיהם, וזו נקראת מסירות נפש. כך הביא אביי כדוגמא את האמורא רב אדא בר אהבה שראה מישהי שמתלבשת בלבוש לא יהודי, ועשה מעשה וקרע את הבגד. אחר כך התברר שאותה אשה הייתה גויה ולכן הוא שילם על מעשהו, אך מסירות הנפש הזו הייתה זו שזיכתה אותו ואנשי דורו לניסים, ולכן רב יהודה שהיה בדורו היה צריך רק להוריד נעל כאות צער על אי ירידת הגשמים וכבר היו יורדים גשמים. וכל כך משום שעם ישראל היו מוסרים את נפשם - כלומר פועלים בדרך של נעשה ונשמע, ולא לפי הבנתם או הרגשתם. וכך בדרך של מידה כנגד מידה גם הקב"ה נהג איתם מחוץ לחשבון, ובמקום לבדוק האם מגיע להם גשם או לא, היה מוריד להם גשמים מיד לאחר שביקשו.

זו אפוא הסיבה שבתפילת הגשם אנו מזכירים שאנחנו "עם פחז כמים", שכן מדובר על פזיזות חיובית של נעשה ונשמע.

כיוצא בדבר נבין את דברי הגמרא בביצה (כ"ט) שעם ישראל עזים שבאומות כמו הכלב שבחיות. ובביאור הדבר מלמד המהרש"א שהכלב יכול לנבוח על פיל, אף על פי שאין לו סיכוי לנצח את הפיל, אך בכל אופן הוא פועל בדרך של "נעשה ונשמע" - קודם קופץ למים ואחר כך יראה איך ישחה. לא בטוח שהכלב יתמודד מול הפיל, וכיוצא בזה, עם ישראל הם עזים ואומרים נעשה ונשמע לפני שבודקים האם התורה והמצוות "מתאימות" להם.

ההסבר לפזיזות חיובית זו הוא שיש זמנים ותחומים בחיים שבהם האדם מבין מה הדבר הנכון לעשות, אלא שהלב מייצר מחסום. במקרים כאלה מחליטים ואחר כך בודקים, לא בודקים ואחר כך מחליטים.

ההחלטיות והנחישות עוזרות אם כן לאדם לפתוח את "כספת התכונות" שלו ולהביא לידי ביטוי את סוג האדם שהוא יכול להיות. אין לחכות שהלב יהיה שלם כדי להחליט, אלא יש להחליט ולאחר מכן הלב יהיה שלם, שכן אחרי המעשים, ההחלטות ושגרת החיים, האדם יזדהה עם השינויים שאותם הוא עושה בחייו.

לרכישת ספרי הרב אייל אונגר בהידברות שופס, לחצו כאן.