"כי כבר רצה האלקים את מעשיך" - להמשיך את ההתעלות לשאר ימות השנה

יום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה, וכתב הרמב"ם (בהלכות שגגות פרק ג הלכה י), שיום הכיפורים אינו מכפר אלא למי שמאמין שיום זה הוא יום מחילה וסליחה וכפרה.

והנה, לאחר שהאדם היה שרוי ביום הכיפורים בצום ובתפילה, הוא יוצא מיום הכיפורים בשמחה וטוב לבב, ואוכל ושותה בשמחה, שנאמר (קהלת ט', ז') "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" " (טור אורח חיים סימן תרכ"ד).

ולכאורה, לשמחה מה זו עושה, מניין הביטחון שהקב"ה סלח לנו על עוונותינו?

הדבר יובן על פי מעשה שהיה עם רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל. מצעירותו הוא נודע בפקחותו ובחכמתו הרבה, וכשגדל הפך להיות גאון עולם, הבקי בכל התורה כולה. בכיתתו למד בן עשירים שהיה קמצן, אף פעם לא היה מכבד את חבריו בממתקים ובמטעמים שהביא מביתו.

פעם אחת אמר הנער יהונתן בלבו: "אני אצליח להוציא ממנו". באותו יום הביא בן העשירים תפוח. היה זה טרום עונת התפוחים, הפרות הללו עדין לא הגיעו לשוק, ומחירם היה גבוה מאד.

התקרב אליו רבי יהונתן ובקש ממנו שיתן לו פרוסה קטנה מהתפוח, אך הלה סרב. קם רבי יהונתן וברך: "בורא פרי העץ". בכדי שלא תהיה לו ברכה לבטלה, הפצירו ילדי הכיתה בנער העשיר שיתן לו חתיכה מהתפוח, וכך עשה.

כך גם אנו ביום הכפורים מברכים: "מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". באים מלאכי השרת ואומרים לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, תסלח להם מהר, כדי שלא תהא ברכתם "לבטלה"... והקב"ה, אבינו שבשמים, מוחל וסולח לנו על כל עונותינו.

והוא רחום יכפר עוון

שמעתי פעם מראש הישיבה שלי, הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל: לאחר יום של תשובה והתעלות הנפש, צום ותפילות ווידויים, אנו חותמים את תפילת הנעילה, ומיד לאחר מכן - תפילת ערבית של חול. ואיך אנו פותחים את התפילה? כמו כל תפילת ערבית של חול: "והוא רחום יכפר עוון".

ותמוה, האם כך ראוי לפתוח את התפילה הראשונה שלאחר יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה? בעודנו שרויים באווירה המרוממת של היום הקדוש ולבושים בגדי לבן, עוד לפני שטעמנו איזה דבר-מאכל לאחר הצום - כבר ממהרים לומר "והוא רחום יכפר עוון". מה פשר הדבר?

אדם שקיבל על עצמו נזירות, כאשר מסתיימים ימי נזירותו - הוא חייב להקריב קרבן חטאת לה', "מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו', י"א). ותמוה, הלא אדרבה, הוא קיבל על עצמו נזירות, התקדש והתעלה, ומדוע עליו להביא קרבן חטאת?

מפרש הרמב"ן (במדבר ו', י"ד), שקדושתו והתעלותו של הנזיר - היא גופא הסיבה להבאת הקרבן "ביום מלאות ימי נזרו". בתקופת נזירותו הוא התקדש, נטהר והתעלה למעלות נשגבות כל כך, עד שהשווהו הכתוב לנביא. אם כן, ראוי היה שיישאר בדרגתו המרוממת, עם כל חיי הקדושה והפרישות. ואם הוא פוסק מהנזירות ושב אל חיי החולין ואל תאוות העולם - עליו להביא קרבן על כך.

עשרת ימי תשובה - ימי התעלות

יש סימן שלם בשלחן ערוך בהלכות יום הכיפורים (סימן תר"ג), שמכיל סעיף אחד בן כמה מילים: "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר".

בימים עברו, כשיהודים התגוררו בין גויים, המאפייה היתה של גויים. לא היה שייך לדרוש מהיהודי שלא לאכול מפתו של האופה הגוי. עם זאת, בימים הנעלים של עשרת ימי תשובה, מן הראוי שיימנעו מכך, עם כל הקושי שבדבר.

ועלינו להבין, מה העניין בהקפדה הזאת? הרי ממה נפשך, אם יודעים שהגוי שם בפת חומרים לא-כשרים, או אפילו אם מסופקים בכך, ודאי שאסור לאכול מן הפת; ואם יודעים בוודאות שאין בפת שום חשש כשרותי - מה העניין להימנע מאכילתה דווקא בעשרת ימי תשובה, הרי זו פת כשרה? 

ובכלל יש להבין, מה פשר ההחמרה וההקפדה לזמן קצוב, כאשר לאחר יום כיפור ישוב להרגליו הישנים? איזה מראה וצורה יש ליהודי כזה, שמיד לאחר שמסתיימים עשרת ימי תשובה הוא משיל מעליו את החומרות וההקפדות המיוחדות שקיבל על עצמו בימים אלו וחוזר להרגלי החולין שלו?

אלא, אומרים לאדם: עשרת ימי תשובה הם ימים מיוחדים, ימי רצון, ועליך להתעלות בהם, אל תישאר באותו מצב! גם אם כל השנה לא הקפדת על דבר מסוים, למרות שמבחינה הלכתית היה לך על מה לסמוך, כשמגיעים עשרת ימי תשובה עליך להתעלות ולהקפיד בהם.

אכן, הדרישה בעיקרה היא לזמן קצוב, למשך הימים הנשגבים הללו. אולם לאחר שהאדם התעלה בימים אלה והקפיד שלא לאכול פת עכו"ם, בתום הימים הללו הוא יחשוב בלבו: "וכי לאחר שזכיתי להתעלות בימים נעלים אלו, אחזור אל ימי החולין, עם כל ההרגלים הישנים שנהגתי בהם, עם חוסר ההקפדה בדברים שההלכה אינה מחייבת? לא ראוי לעשות כן!". והוא ממשיך להרהר בינו לבין עצמו: "הרי בתקופה הזו נוכחתי לדעת שהחומרה הזאת ממש לא קשה ליישום, זה ממש לא 'סוף העולם'". ואז הוא מקבל על עצמו: "כדאי שאמשיך בהקפדה שהתחלתי בה ולא אפסיק אותה, וה' הטוב יעזור לי שאוכל להתמיד בכך כל השנה".

וכך התרחבה ההחמרה של עשרת ימי תשובה והפכה להנהגה כללית, שאינה תלויה בזמן ובמקום.

כך גם הנזיר. לאחר שחי חיי קדושה עילאיים, אם יֵרד מהפסגה הזאת ויחזור להיות בדרגה פשוטה כפי שהיה קודם לכן - עליו להביא קרבן חטאת, "מאשר חטא על הנפש".

יש לך עם אחד - כמלאכי השרת

מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ה): "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא, אמר לפניו: רבון כל העולמים, יש לך עם אחד - כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה - כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת יחפי רגל ביום הכפורים - כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה - כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום ביניהם - כך ישראל שלום ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא - כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עתירתן של ישראל מן הקטגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקום ועל הכהנים ועל כל הקהל מקטון ועד גדול ועל כל עונותיהם של ישראל ועל כל העם".

מה הכוונה "יחפי רגל", הרי ביום הכיפורים אנו מותרים בנעילת מנעלים שאינם מעור של בהמה?

אכן, זהו תורף העניין. במשך כל ימות השנה האדם חי את העולם הזה, הוא לא מתנזר מתענוגות העולם, יש בו בהמיות, במדה כזו או אחרת. יום הכיפורים הוא יום של טהרת הגוף והנפש, אנו צמים כל היום ושקועים בתפילה מעת לעת. ביום קדוש זה אנו מצֻווים להסיר מעלינו כל זיק של בהמיות. אפילו המנעלים לכפות רגלינו, שהם החלק הכי נחות בגופנו, אסור שיהיו מעור של בהמה, שלא יהיה לנו שום קשר לבהמיות.

הקב"ה רצה שביום הקדוש הזה נידָמה למלאכים. המלאכים הם רוחניים לגמרי, אין בהם אכילה ושתיה, אין להם תאוות, אין בהם שנאה וקנאה - כך אנו מתעלים ביום זה לדרגת המלאכים.

ומניין נדע אם ההתעלות הזאת היא אמיתית ופנימית ולא חיצונית ושטחית?

המבחן יהיה בתום יום הכיפורים, כאשר נרד מההר הגבוה ונשוב אל מרגלות ההר. אדם שניתק את עצמו מן העולם הגשמי והארצי והתעלה למדרגה של מלאכים, היה מצופה ממנו שייטול עמו את ההשגות הגבוהות שהשיג ביום הקדוש הזה אל המשך השנה. אם היה אפשר להידמות למלאכים ביום הכיפורים, אין מניעה להמשיך ולהתעלות גם בימים רגילים.

אך אם אנו אומרים לעצמנו: "הנה נגמרו עשרת ימי תשובה, אפשר לחזור לקרקע המציאות" - המחשבה הזאת מעידה על כך שגם באותם ימים נשגבים, לא באמת העפלנו לפסגה. היה נדמה לנו שאנו נמצאים שם למעלה, במרומי ההר, אבל זה היה רק למראית עין. 

לכן, מיד לאחר יום הכיפורים, ביורדנו מן ההר אל חיי המעשה, אנו פותחים ואומרים "והוא רחום יכפר עוון".