סיון רהב מאיר: כל נדרי במוצאי הצום?

מספר הסופר משה ארלנגר: "לפני כמה שנים נאלצתי להישאר ביום כיפור בעיר פרנקפורט שבגרמניה. שכרתי חדר במלון ליד בית הכנסת הגדול של פרנקפורט, אלתרתי סעודה מפסקת, ויצאתי לתפילה בתחושת החמצה וגעגוע לארץ. גיליתי בית כנסת מפואר עם 2,000 מתפללים, שרובם לא מגיעים למקום לאורך השנה. החזן התחיל בתפילת 'כל נדרי', ונראה היה שהוא בסערת רגשות אדירה. קולו נשנק, נשבר, עלה וירד. הקהל כולו התרגש יחד איתו. בסיום התפילה ניגשתי אליו. 'נעים מאוד, שמי צדוק גרינוולד', אמר. שאלתי מדוע כל כך התרגש בכל נדרי, וכך הוא ענה: כבר שנים אני החזן כאן בימים הנוראים. כנצר לניצולי שואה, זו זכות גדולה לעשות זאת דווקא כאן, על האדמה הארורה הזו. לפני כמה שנים, במוצאי יום כיפור, עמדתי לצאת מהמקום. אחרוני המתפללים כבר הלכו לשבור את הצום, הגבאי נעל את השער הראשי, ואני יצאתי דרך דלת צדדית, רעב ועייף. סמוך לשער הראשי ראיתי אדם מבוגר, עם כיפה לבנה מחוברת לשערו בסיכה. הוא פנה אליי: 'למה שערי בית הכנסת נעולים? מתי כל נדרי? בבקשה, תענה לי, למה השערים נעולים?'. שתקתי. לבי נקרע. 'יהודי יקר, תשמע, יום כיפור היה אתמול', אמרתי בגמגום, 'המתפללים הלכו הביתה, וכל נדרי יהיה שוב בעוד שנה'. האיש אחז בידי והתחיל לבכות כמו ילד קטן. 'מעולם לא פספסתי כל נדרי. הבטחתי לאבא שלי זכרונו לברכה שבכל שנה אלך לשמוע כל נדרי בבית כנסת. זה הקשר היחיד שלי לאבא שלי. זה הקשר היחיד שלי ליהדות שלי'. ידעתי מה עלי לעשות. 'יהודי, לא הפסדת כלום', אמרתי לו. 'אני החזן הראשי של בית הכנסת הזה, בוא איתי לשמוע כל נדרי'. פתחתי את הכניסה הצדדית, הושבתי אותו על כיסא, נתתי לו מחזור, התעטפתי בטלית והתחלתי להתפלל כל נדרי. זו הייתה התפילה החזקה ביותר בחיי. אלפי כיסאות ריקים, ורק אני, הוא והקדוש ברוך הוא. שכחתי מהצום. התרכזתי בחיבור שבין יהודי רחוק אל אבא שלו. ובעצם, גם אל האבא שלי. אבינו שבשמיים. מאז לא ראיתי אותו שוב, אבל בכל פעם שאני מתפלל כל נדרי אני חושב עליו, ועל עוד מיליוני יהודים במצבו, ועל הדלת הצדדית – שדרכה כל אחד יכול בסוף להיכנס".

לשנות את כל העולם

• וכך אמר הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, הרב של רמת השרון, על יום הכיפורים:
  "איך אפשר למחוק דברים שאדם עשה? מה מועילה החרטה? האם היא מעלימה את העבירות? אם אדם אכל דבר שגרם לקלקול קיבה ואחר כך התחרט על זה, האם החרטה תועיל עכשיו לקיבה שלו? ובכן, תהליך התשובה הוא אכן מעל לשכל, מעל לטבע. זה אחד מפלאי הבריאה, אחת המתנות הגדולות שקיבלנו – האפשרות להתחיל מחדש".

• "יש פסוק נפלא שמגלה לנו סוד: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ. כלומר, האדם צריך לשוב עד ה'. אילו הייתה זו עלייה אל מקום חדש, הליכה למקום אחר, לא היה נאמר 'שובה', לשוב. מכך אנחנו לומדים שזה באמת המקום האמיתי והמקורי שלנו. לחזור בתשובה זה לא להשתנות, זה לשוב ולחזור למקום הנכון, להיות מי שאתה אמור להיות".
• "אדם אחד אמר פעם בצעירותו שהוא רוצה לתקן את כל העולם. אחר כך ראה שזה קשה, ואמר שיתקן רק את אנשי מדינתו. אחר כך החליט לתקן לפחות את כל תושבי עירו, וכשנכשל – ניסה לתקן לכל הפחות אל בני משפחתו. לבסוף הבין שעליו לתקן קודם כל את עצמו. ואז, כשעבד על תיקונו העצמי, ראה לפתע שהוא משפיע גם על משפחתו, עירו, מדינתו והעולם כולו. תיקון העולם מתחיל בתיקון עצמי. השאיפה שלנו היא כללית, אבל הבסיס הוא בשיפור האישיות של כל אחד ואחת".

גמר חתימה טובה!

צידה לדרך

יום כיפור, היום שאחרי. מה עכשיו? הנה דברים שאמר אמש הרב שמואל ויטקין בבית כנסת KBH בניו-יורק, לפני תפילת נעילה, ויכולים לעזור לנו הבוקר:"זה מסע בן 40 יום שהתחיל בראש חודש אלול, דרך כל תקופת הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, עד לנעילה. אולי אנחנו נראים לעצמנו צבועים, שקרנים, חנפנים. על מי אנחנו עובדים? זה לא באמת אנחנו, שמבטיחים ומתכננים ורוצים להתחיל מחדש. הרי כל השנה אנחנו לא נראים ככה. אז זהו, שעכשיו זו לא תחפושת. עכשיו זה באמת. כל השנה זו תחפושת – תדמיות, עטיפות, בלבול, דברים שגורמים לנו לשכוח מי אנחנו באמת. מה שאנחנו רואים עכשיו – זה אנחנו באמת. זה מה שהנשמה שלנו באמת רוצה. להיות טובים יותר, אחרים, אמיתיים. עכשיו הנשמה מנצחת את הגוף, וברגעים האחרונים של המסע הזה אנחנו צריכים לקחת איתנו משהו, צידה לדרך. כל אחד יחליט עכשיו על קבלה אחת שהוא מקבל. החלטה אחת קטנה של שיפור ושינוי בחיים. משהו מעשי, תכל'ס, לא משהו גדול, אבל משהו שילווה אותנו מעכשיו אל תוך השנה הארוכה, גם כשנתרחק. כדי שלא נשכח את הרגעים האלה, שלא נשכח מי אנחנו באמת, שלא נשכח שהנשמה יכולה לנצח את הגוף".