בדרך לחיכוך הבא: כשהחסרונות עוברים בתורשה

אחת האמרות המפורסמות ביותר מאור שבעת הימים, ה"בעל שם טוב" הקדוש, היא על המשנה "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים פ"ב מ"ה).

כך לימד אותנו ה"בעל שם טוב" (הובא ב"מאור עיניים" ריש פרשת חוקת): כל הנגעים - כל החסרונות שאדם רואה חוץ - כלומר החסרונות שהוא רואה בחוץ, אצל הסובבים אותו, הינם מנגעי עצמו - עצם ראיית החיסרון היא הוכחה שהנגע קיים בו עצמו, שאם לא כן, לא היה שם לב לחיסרון בזולת.

רעיון זה דורש ביאור. לכאורה יהיו שיאמרו שההיפך הוא הנכון, אם החיסרון מרגיז אותי ומפריע לי, כנראה אני לא שם... שהרי מה מפריע לי כל כך חסרונו של הזולת, אם אני עצמי עדיין איני מתוקן?!

יהיו שיגידו שיש כאן עניין סגולי, שמשמים מנסים לעורר את האדם, על ידי שמראים לו אצל השני חיסרון דומה לשלו, מתוך ניסיון לעוררו. אבל המתבונן בספרים יראה, שאין כאן עניין סגולי כלל. העניין עובד על העיקרון הפשוט של סיבה ותוצאה.

מה? ככה אני נראה?!

נסביר את הדברים: אדם שבעברו היה בעל חיסרון, אדם שבעברו היה לקוי במידה מסוימת, או לחילופין אדם שהיה שקוע בתאווה אסורה, ולאחר עבודה כבש את היעד והצליח להתעלות ולהתגבר ולהתקדם, כשהוא רואה מישהו שעדיין שקוע בבעיה - מטבע הדברים הוא אינו כועס עליו ואינו מבטל אותו, הוא רק מרחם, מזדהה עם הקושי, ומקסימום מנסה ללמדו מניסיונו האישי איך לצאת מהחושך. כי מי כמוהו יודע ומבין עד כמה קשה להתגבר.

לעומתו, אדם שעדיין שקוע בבעיה, וההתמודדות האישית שלו עם החיסרון היא רק על ידי הדחקה - כמדיניות בת היענה: אם אני לא רואה ולא חושב, אז במשך הזמן זה יעבור מעצמו - אדם כזה, שעדיין לא ניסה לעבוד על עצמו, והוא נזהר לא להגיע לסף תסכול שיחייב אותו לשנות כיוון, כשהוא ייתקל בחבר הלקוי באותו החיסרון ממש - הוא יגיע לכלל כעס!

הכעס הזה הוא כעס של תסכול, כעס של חוסר נוחות, כעס של בושה עצמית, כשבעצם כל הכעס הוא על עצמו, כי החיסרון שבחברו מזכיר לו את החיסרון שבו עצמו.

יהיו שיתנהגו "הפוך על הפוך": לא די שהם מדחיקים את המום שבעצמם, ואינם מטפלים ב"נגע" האישי שבהם, הם מרגיעים את מצפונם כאילו כולם נגועים, כאילו היום כולם לא מקפידים על כך, ועוד כל מיני סיסמאות נבובות על זו הדרך.

חז"ל מגדירים זאת: "כל הפוסל - במומו פוסל" (קידושין ע ע"א). אדם מתבייש בחסרונותיו ולא רוצה שיזכירו לו אותם, אבל בו בזמן הוא גם מרגיע את מצפונו על ידי שהוא מאשים את האחרים בחיסרון שבו הוא עצמו לוקה, כאילו בא ואמר: לא רק אני לקוי בתחום הזה, כולם כאן סובלים, מדובר בבעיה נפוצה...

כללו של דבר: אם חיסרון שיש בזולת מעסיק אותנו, בהכרח שאנו לוקים באותו חיסרון עצמו, שאם לא כן - לא היינו כועסים כל כך!

מסקנתנו מכך היא, שבמקרים כמו אלו, במקום להסתבך ולכעוס על הזולת - עלינו להסתכל לעצמנו בעיניים, ולחפש קודם כל איך אנחנו מתגברים על החיסרון הזה, שהשתקף אלינו כעת במלוא כיעורו.

דבר זה נכון לכל אחד ואחד, בעבודתו האישית ובחובתו בעולמו, ובוודאי לא ניקח את תפקיד המוכיחים בשער...

אנחנו רק רוצים, כדרכנו, להתקדם לנקודה חינוכית הנובעת מיסוד זה.

הילד שלי - הבבואה שלי

כל אחד מאתנו יודה, שבביתו יש ילדים שעמם התקשורת זורמת, יש הבנה, ואין חיכוכים יומיומיים. לעומתם יש ילדים שאתם אנחנו מוצאים את עצמנו מסתבכים שוב ושוב. מה שמפתיע הוא, שברוב המקרים, המצב אצל בן הזוג הוא בדיוק להיפך: אותו ילד שאנחנו מתקשים אתו - מתקשר באופן נפלא עם בן הזוג, בעוד שהילד החלק בעינינו - דווקא הוא הבעייתי בעיני בן הזוג.

במקרים רבים, פרדוקס זה הוא גם עילה לוויכוחים בין בני הזוג - כשכל צד מרגיש שהשני מסנגר על הילד הקשה - במקום ליישר קו בהתייחסות אל הילד.

הסיבה לדבר היא: הילדים הם הבבואה של ההורים. התפוחים לא נופלים רחוק מהעץ, הילדים מקבלים את התכונות של ההורים, וכמו בכל בית - יש הדומים יותר לאבא ולתכונותיו, ויש הדומים יותר לאמא.

תכונות גנטיות באות בעסקת חבילה. ילד הדומה לאחד ההורים, דומה לו בחלקים הטובים, כמו גם בתכונות הלא טובות. אם נשים לב נראה, שדווקא עם הילדים הדומים יותר לבן הזוג - נסתדר טוב יותר מאשר עם הילדים הדומים לנו.

וזה מדהים!

אנחנו בעצם כועסים על הילד, אבל בתת המודע אנחנו כועסים על עצמנו. כשאנחנו קולטים שהתכונות הלא טובות כבר עוברות בירושה, זה מתסכל ומרגיז אותנו. בקושי אנחנו מסתדרים עם התוצאות של החסרונות שבנו, והנה זה כבר בא בתורשה...

כאן, במקום להבין שאנחנו הסיבה והילד הוא בסך הכל התוצאה, אנחנו כועסים על התוצאה, תוך התעלמות מוחלטת מהסיבה...

לכן גם קל לנו יותר להתמודד עם התכונות החלשות שמקורן בבן הזוג. לגביהן המצפון שלנו נקי, אנחנו יודעים - בזה אני לא אשם, זה לא קשור אלי.

ממש כהגדרת חז"ל: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" - נגעים של אחרים אין לנו בעיה לראות. אנחנו מוכנים לקבל חוסר מושלמות, אנחנו גם יודעים להתמודד עם חיסרון, אבל מנגעים של עצמנו אנו מתעלמים, כי אין בנו כוח להתמודד עם חיסרון שאנחנו יצרנו, חיסרון שהמבנה הגנטי שלנו חתום עליו.

מתקנים את הגנטיקה

עלינו להפנים קודם כל את העובדה שהילד אינו אשם בתכונותיו. בהמשך, במקום להאשים את הילד, עלינו לעבוד על עצמנו, לשרש את מגרעתנו. עבודה זו תיתן כוח גם בילד לעבוד על עצמו.

איך?

כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע אמר פעם לאבא שבנו ירד מהדרך, שאומנם ההורים אחראיים על הכוחות הרוחניים והתכונות המולדות שבילדים, אך עם כל זאת, כשההורים מתקנים את עצמם - זה משפיע על תיקון הילדים באופן ישיר...

דברים נוראים!

זה לא רק עניין של דוגמה אישית נטו, יש כאן עניין סגולי: עבודת ה' של ההורים, ההתגברויות שלהם ותיקון המידות שלהם - משפיעים על הילדים באופן ישיר ומתקנים אותם גם לאחר לידתם.

יש בדברים אלו חיזוק רב, שגם אם העבר שלנו לא היה מושלם, יש בנו כוח לתקן! ברגע שאנחנו מגלים את עצמנו דרך ה"נגעים" שבילדינו, עדיין לא מאוחר לפעול כדי לתקן את הדברים משורשם, ולהשפיע בכך גם על תכונותיהם של הילדים.

לסיכום: אם כבר כועסים, יש לכעוס על הגורם ולא על התוצאה, ובהמשך בסייעתא דשמיא יתקנו הגורמים את התוצאה...

צידה לדרך:

• קשה לכם לראות את החיסרון של הזולת? זה מרגיז ומקומם? ייתכן מאוד שאתם פשוט מביטים בבבואה של עצמכם...
• אם אנחנו מוצאים את עצמנו מסתבכים שוב ושוב עם ילד מסוים, בשל תכונה מרגיזה שבו, הגיע הזמן לבדוק את המקור הגנטי של התכונה הזו...
• גם לאחר שהילדים כבר נולדו, עם מכלול התכונות והנטיות שלא כולן טובות ומוצלחות, יש בידינו ההורים כוח לשנות ולשפר. זה בדוק!

הרב פנחס ברייער הינו איש חינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים, מחבר ספר "לגדל" - פרקי הדרכה להורים ומחנכים. חלק מן החומר בכתבות נלקח ברשותו מתוך הספר. ליצירת קשר 5706567@gmail.com