מרטיט: "ידענו שהבן שלנו לא יוכל להתחתן, אז החלטנו 'לחתן' אותו עם התורה"

רבקה מוזסון, אימו של מרדכי - בחור עם מוגבלות, מקרינה אמונה חיה ומלאת שמחה. "הניסיון הוא יומיומי", היא אומרת ולא מעלימה את האמת הכנה, "החל מהרגע בו נולד תינוק מתוק ומתבררת העובדה כי הוא לא יגדל כמו כל אחיו. הניסיון ממשיך בהחלטה על מסלול לימודים שונה, מותאם משמיים רק עבורו, וכל התוכניות שרוקמים הורים אוהבים לבנם – הולכות ומתנפצות. הוא מתבגר, וגיל ההתבגרות לא הופך את הניסיון לקל יותר, כי הילד שלעולם לא יהיה כשיר לנישואין, מבקש להתחתן אף הוא - כמו כל אחיו ואחיותיו".

ומה עושים ברגע גורלי כזה? רק סייעתא דשמיא יכולה להנחות את ההורים האוהבים, שרוצים להעניק לילדם את כל העולם, ולא תמיד יכולים. כי המציאות היא ברורה: הוא לא יתחתן לעולם.

מתי התחיל מרדכי לדבר על רצונו להתחתן?

"מרדכי שלנו היה בן שמונה עשרה וחצי כשאחיו הגדול התחתן. חזרנו מהחתונה בשעת לילה מאוחרת, ומרדכי אומר לנו בטבעיות: 'זהו, עכשיו תורי להתחתן!' זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא זה היה עצוב, אבל ברוך ה', לא נבהלנו. ניצלנו את ההזדמנות להסביר את המצב האמתי, שלא יהיו לו אשליות. אמרתי לו: 'יש כאלו שמתחתנים ויש כאלו שלא מתחתנים. תדע לך שיש כאלו שנישאים והאישה עושה להם הרבה צרות'. הזכרתי מישהו שהוא מכיר שנאלץ להתגרש ולפרק את ביתו, והבטחתי לו: 'אתה תישאר אתנו בבית. לא תצטרך לעזוב לבית חדש, ואבא, אני ואתה נישאר ביחד ויהיה לנו שמח ונעים כל הזמן'. ברוך ה' הדברים התיישבו על ליבו והוא הסכים למסלול החיים שהכין לו הקב"ה. חמש אחיותיו כבר התחתנו אחריו במזל טוב, אך למרבה הנס, מרדכי לא ביקש שוב להתחתן. בעיניו נישואין כוללים מעבר למקום אחר וחדש, וזה מפחיד אותו. הוא נותר במשבצת 'הדוד הטוב' שמצפה תמיד בבית ההורים".

קשור לתורה

מרדכי השלים עם המצב, אבל לרבקה, כאם, היה עצוב לחשוב על כך. כשנתיים לאחר מכן עלה לה הרעיון המפתיע: "חשבתי על אלו שנישאים וזוכים לילדים, זרע ברך ה', ואילו מרדכי- מה יישאר כאן אחריו? מה יהיה ההמשך שלו? נזכרתי כמה הוא אוהב ללמוד תורה ואפילו את הזכות הזו אין לו. הוא לא מסוגל. הקב"ה לא העניק לו כלים ללמוד את התורה הקדושה, אבל הוא קשור אליה בכל נימי ליבו ונפשו, ואוהב אותה עד כלות, נשמה טהורה שכמותו".

קשור לתורה? אני מתפלאת וכמעט שלא מעזה לשאול. איך בחור עם מוגבלות כמוהו יכול להתחבר לתורה?

"יכול ויכול". מחייכת אימא של מרדכי בחיוך ספוג כאב. "הוא הולך לשיעורי תורה ויושב שם בדממה שעה ארוכה. הוא לא מבין מילה, ולמרות זאת הוא ממשיך ומגיע בקביעות מדהימה לשיעורים. בימי חמישי בערב, למשל, הוא הולך לשיעור בו לומדים את פירושו של האור החיים על הפרשה, ויושב שם בדחילו ורחימו. הוא לא מרשה לי לקבוע לו שום תור ושום יציאה אחרת לאותו זמן. לפני כמה ימים רציתי ללכת איתו בערב לקנות עבורו נעליים, והוא לא הסכים. 'יש לי שיעור!' הוא אמר לי בנחרצות, ואני תהיתי לרגע, איזה שיעור? השיעור בהתעמלות כבר היה בבוקר. 'השיעור באור החיים הקדוש', הוא הסביר בהדרת כבוד, ואני התרגשתי ממאור פניו. מהר מאוד השבתי לו: 'אל תוותר על השיעור,  בשיעור הזה הקב"ה והאור החיים הקדוש שמחים ביחד איתך על כל רגע שאתה יושב ומקשיב'.

"מרדכי אוהב את התורה ודבק במה שכתוב בה בתמימות מתוקה", מוסיפה רבקה. "אם מישהו חלילה מדבר משהו שנשמע כמו לשון הרע, מרדכי מיד קורא בלחץ: 'אל תדבר לשון הרע! אתה רוצה שיהיה לך צרעת?' לפני כמה שבועות הוא התארח אצל אחת מאחיותיו. בתי פינקה אותו וסדרה לו את המיטה והמצעים בצורה יפה, אפילו שוקולד היא הניחה לו בראש המיטה. מרדכי הסתכל ואמר: 'אני לא אוהב את השוקולד הזה'. זה היה נשמע לנו מאד מוזר וכשהוא חזר הביתה שאלתי אותו ממתי הוא לא אוהב שוקולד. 'זה היה בהכשר שאבא לא אוכל', הוא גילה לי ואני כמעט התעלפתי. נכון, הוא מזהה את ההכשר לפי הציור, ולמרות שהיה בבית אחותו הקרובה, הוא לא התפתה לשום הכשר שלא ברור לו אם אנו אוכלים. מצד שני הוא גם לא רצה לפגוע בה וכך לא אמר את הסיבה האמתית אלא התחמק בתירוץ שאינו אוהב 'כזה שוקולד'. ממש יש לו נשמה קדושה ומיוחדת".

חתונה עם התורה

כשרבקה חשבה על הקשר העמוק של מרדכי אל התורה, שלח לה הקב"ה את הרעיון המפתיע הבא: הכנסת ספר תורה שיעשה מרדכי במו ידיו.

"זה באמת היה רעיון שמימי", היא נזכרת, "פתאום הוא הבריק לי: אולי נכניס ספר תורה עבור מרדכי וזה יהיה ההמשך שלו? הזכויות שלו לנצח? אולי זו תהיה החתונה שמעולם לא תהיה לו? בתחילה זה היה נראה רעיון מופרך, לא הגיוני בכלל, וכששטחתי אותו בפני בעלי הוא מיד ביטל אותו מכל וכל: 'לכתוב ספר תורה זה סיפור יקר מאד, אנו מחתנים ילדים עכשיו, איך נוכל לגייס מאה ועשרים אלף שקלים?' הצדק היה עימו, והרעיון נגנז כמות שעלה".

אמו של מרדכי התאכזבה, אבל הבינה שהרעיון לא מעשי עבורם. היא השלימה עם המציאות וחשבה שזהו סופה של ההברקה. אבל הקב"ה תכנן את הדברים אחרת.

"כשמונה שנים אחר כך, כשמרדכי היה בערך בן עשרים ושמונה, פתאום הגיע זמנו של הרעיון לצוץ מחדש. אין לי מושג איך ולמה, זה היה פשוט הרגע הנכון משמיים, ובעלי הציע: 'אולי באמת ננסה להכניס ספר תורה בשביל מרדכי?' לא הבנתי מהיכן יבוא המימון הגבוה לספר, אבל כעת הגיעו גם התשובות. הרגשנו כי הקב"ה מוליך אותנו ומיישר עבורנו את הדרך: מרדכי עובד במפעל ומרוויח סכום מסוים בכל חודש. הוא מביא לנו את משכורתו ואנו שומרים אותה עבורו ומשתמשים בה לכל מיני הפתעות שהוא מבקש ואוהב. עכשיו, כשעלה שוב הרעיון של "החתונה" והכנסת הספר תורה, אמר בעלי: 'נשמור בצד את כל המשכורות שלו, נצרף גם את דמי הביטוח הלאומי שאנו מקבלים עבורו, נתאמץ עוד יותר מתמיד – ונזכה אותו להכניס ספר תורה'.

"בעלי חקר את הנושא לעומק, בדק אותו מכל צדדיו, וככל שלמד יותר – גברה התפעלותנו מגודל הזכות: הוא קרא כי מצוות כתיבת ספר תורה היא המצווה האחרונה בחומש דברים, ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה. התורה נקראת כלה, וכפי שחתונה של זוג יהודי מוסיפה קדושה בעולם, כך כל ספר תורה חדש שנכתב – מוסיף קדושה בעולם. וכל הציטוטים והמקורות התחברו להחלטה מרגשת אחת: כן. אנו הולכים לעשות זאת. למרדכי תהיה חתונה אמתית, שהוא כל כך חלם עליה, ובה הוא יקנה לו זכות קדושה ונצחית. התרגשתי מאד מהעובדה שמי שכותב ספר תורה נחשב לו כאילו קיים את כל המצוות, וביננו, מי זוכה לקיים את כל המצוות כולן? אפילו אנשים 'נורמליים' עם מנת משכל תקינה לא זוכים לקיים את המצוות כולן. יש מצוות השייכות רק לכוהנים, או רק ללוויים, או רק לבעלי אדמות או לבעלי משק של בעלי חיים, והנה, דווקא מרדכי שלנו שכל כך אוהב את התורה ואת מצוותיה – הוא יזכה עכשיו בזכות ששקולה כנגד כל המצוות. וזו, בדיוק זו, תהיה שמחת החתונה שלו".

אימו של מרדכי מסבירה לי כי אומנם, שמחתה של התורה שייכת בעינינו לאנשים שלומדים את התורה ומאושרים על שזכו לסיים אותה, וגם לאנשים שמקיימים את מצוותיה ומודים לה' על הזכות של קבלת התורה. אבל בעצם היא שייכת לכולנו. כל יהודי ויהודי קשור לתורה, לא משנה באיזה מצב הוא, ועד כמה הוא מצליח לקיים את מצוותיה וללמוד את חוקיה. התורה היא הסוד והקיום של כל יהודי, ולפיכך השמחה שלה קשורה לכולנו. גם למרדכי.

חתן מיוחד

אבל איך בצעתם זאת בפועל? כיצד הכנסת ספר התורה הפכה לשמחתו האישית של מרדכי?

"החלטנו שזו תהיה חתונה לכל דבר. כבר במקורות מובא שיש כתובה בין ישראל לקב"ה, והתורה היא הכלה של עם ישראל. כל אלו הם דברים עמוקים, אך אנו לקחנו את הדברים בפשטות. למרדכי אין ולא תהיה חתונה רגילה, הפעם הוא יזכה להכניס ספר תורה וזו תהיה כמו החתונה שלו. שוחחנו איתו ואמרנו לו שהוא יהיה החתן, והתורה תהיה הכלה.

"במשך שנה וחצי התכוננו לחתונה הגדולה בהרבה התרגשות ושמחה: היה לנו חשוב שמרדכי יהיה שותף לכל שלבי הכנת ספר התורה, וזה היה הדגש לכל אורך ההכנות: יש לנו גיס סופר סת"ם אבל הוא גר הרחק מאיתנו, כך שידענו שמרדכי לא יוכל לראות את שלבי הכתיבה. הסברנו את השיקולים לבני משפחתנו ופנינו לסופר סת"ם אחר בקרבת מקום. כבר בפגישה הראשונה עמו סיכמנו שמרדכי יוכל לבוא בכל שבוע כדי לעקוב אחר הכתיבה ולראות את ההתהוות המרגשת של הספר. ואכן, בכל יום שישי הוא הגיע לביתו של הסופר, הסתכל באושר על יריעות הקלף המתמלאות בזו אחר זו, ואפילו העביר בכבוד רב את מעטפת הכסף שלו – שאנו הבאנו לו כמובן. הוא זכר תמיד לבקש חתימה והיה אחראי מאד.

"כשיריעות הספר הושלמו, התרגש מרדכי לראות כיצד תופרים אותן בחוט מיוחד זו לזו, וכיצד הן הופכות לספר אחד גדול וקדוש. התופר נתן לו לאחוז בחוט ובמחט ויחד הם תפרו את היריעה האחרונה. ההתרגשות שלו טיפסה לגבהים. אחר כך בחרנו יחד את מעיל הקטיפה לספר: בעל החנות נאות להגיע אלינו הביתה עם הרבה דגמים ותמונות, ומרדכי יכול היה למשש במו ידיו את בדי הקטיפה הרכים והיפים, ולבחור- בהכוונתנו – את המעיל שיעטר את הספר. אחר כך בחרנו רקמה יפה, עם אבני סברובסקי נאות, ושילבנו את המילים 'נתרם לזכות הבחור הצדיק מרדכי'. גם על עצי החיים שמחזיקים את הספר – בקשנו לחרוט את השם של מרדכי. והחלום קם והיה לאמתי".

רחשים לא ברורים מסיטים את תשומת ליבה של האם, והיא נעצרת. הילד הקטן שלה, בן העשרים ותשע, קם מהמיטה ומברר בסקרנות "את מדברת עלי?". היא עונה לו בחיוב ומסבירה: "האישה הזו בטלפון רוצה לשמוע את הסיפור של החתונה שלך. אתה מסכים?" מרדכי מאשר לנו וחוזר למיטתו מרוצה. היא ממשיכה מאותה נקודה:

"תכננו את מעמד הכנסת ספר התורה, כך שיהיה החוויה השמחה ביותר של מרדכי. שאלנו אותו היכן נערוך את ה'חתונה' והוא השיב כמובן מאליו: 'מה פירוש? באולמי גוטניק!' אז הזמנו את האולם שהוא ביקש, וקנינו לו בגדים חדשים ממש כמו לחתן: נעלים, כובע, חולצה וקפוטה, הכול. אפילו בחנות אמרנו: 'הוא החתן שלנו'. במשך תקופה ארוכה כולם בבית ובמשפחה דברו על החתונה הקרבה והתרגשו לקראתה. יחד איתו תכננו כיצד זה יהיה: מי יהיה הצלם, ומי הזמר, מי המסריט ומה יאכלו המוזמנים. הוא גם שאל אם יהיה עליו לצום ביום החתונה - הרי היו לו מושגים מציאותיים מאד מכל אחיו הקודמים שנישאו. הרגענו אותו שאינו צריך לצום. הוא גם ביקש שהאחייניות יעשו תסרוקות מיוחדות של שושבינות ויכינו לכבודו ריקוד, וכמובן, הוא חילק הזמנות מיוחדות למוזמנים. הכול הוא ידע ותכנן וחיכה מאד לרגע הגדול".

שמחה של מצווה

ואיך האירוע התנהל בפועל? איך חיברתם בין מעמד הכנסת ספר תורה, לפידים ורבנים לבין שמחת חתונה בפורמט שונה לחלוטין?

"אכן, התכוננו לאירוע בשני מישורים בו זמנית – שבוע לפני כן כבר תלו נורות חשמליות זוהרות ברחובות, ומודעות גדולות בישרו לציבור על הכנסת ספר תורה. הזמנו את הרכב המיוחד של מעמדי הכנסת ספר תורה, עם אורות מתחלפים וניגונים, והכנו ארבע מאות שקיות ממתקים לחלק לילדי האזור שיבואו למעמד. את הספר עצמו הבאנו לביתנו בתום הכתיבה והתפירה כשהוא עטוף בטלית, והתחושות היו מופלאות: רוקנו מדף אחד בארון הספרים והנחנו שם בזהירות את הספר העטוף. כל השכנות התדפקו על דלתנו כדי לזכות לראות את הספר ולהתפלל על ידו.

"ובהגיע השעה, נכנסו ובאו אל ביתנו רבנים חשובים מהשכונה, הסבים שלנו וכל בני המשפחה, כולם חגיגיים לכבודה של תורה. הרבנים כתבו אותיות בספר התורה, ומרדכי התכבד לכתוב את האות האחרונה בספר שלו. בעלי אחז יחד איתו את הקולמוס וכשהם שרטטו יחד את האות ל' החותמת, כולנו הזלנו דמעות התרגשות. הבאנו פרי חדש לשולחן ובעלי ברך יחד איתו, מילה במילה, ברכת שהחיינו. ואז קיבל מרדכי את הספר לידיו וחבק אותו ברכות. זה היה מרטיט. לראות ילד מיוחד, שמקבל עליו דין שמיים באהבה, ומתאחד עם תורת חייו. אי אפשר היה שלא לבכות מהתרגשות.

"בעלי עמד לצידו ושמר שלא יהיה לו כבד מדי, ויחד הם ירדו לרחוב עם הספר, לתהלוכה המסורתית. מאות אנשים חיכו להם למטה, אנשים מהקהילה, מהשכונה ומהמשפחה, כולם באו לשמוח עמו ביום שמחת ליבו. הספר הובל בשירה ובריקודים אל בית הכנסת, כששיירת ילדים אוחזת לפידים בוערים ומלווה את הרוקדים. השמחה הייתה עצומה. כל מי שהיה שם נדבק בהתלהבות ומיהר וקרא לעוד ממכריו שיבואו וישתתפו בחתונה הייחודית. הרוקדים ליוו את התהלוכה אל בית הכנסת והמשיכו עוד לשיר ולרקוד גם אחרי שהספר הוכנס לארון הקודש.

"ואז נסעו כל המוזמנים ובני המשפחה לאולמי גוטניק, ושם נערכה סעודת המצווה. השלב הזה דמה יותר לחתונה כמעט רגילה - ואפילו האחייניות לא שכחו לרקוד את הריקוד המובטח לפני החתן המאושר. הזמר נתן למרדכי את הרמקול לכמה דקות והוא שר וגמגם מעט אל הרמקול והיה בטוח שהוא הזמר הטוב ביותר בעולם. בין לבין הוא עבר בין האורחים כחתן זורח ולחץ לכולם את היד, והיה חמוד ומתוק במיוחד. בסוף ה'חתונה' ערכנו גם 'מצווה טאנץ' – ריקוד חסידי, כשהוא רוקד עם גרטל ובני המשפחה, והחתונה הגיעה לסיומה המופלא. היו אלו שעות ארוכות של שמחה נעלית, שמחה של קדושה ומצווה, שמחה שלא מהעולם הזה.

"ה'חתונה' התקיימה בחשוון של השנה שעברה, אבל שמחת התורה עוד מלווה אותנו הרבה אחרי כן. הסיפור המיוחד על החתונה המיוחדת, עשה לו כנפיים, וביקשו ממני להרצות בהשתלמויות ובאירועים שונים. כל מי שראה את הסרטון המלא או את זה המקוצר של שמחת החתונה- נדבק בהתרגשות העמוקה. זה היה אירוע של אהבת ה' לוהטת ושמחת תורה מופלאה שאין כמותה".

רבקה מסיימת בהתרגשות: "מרדכי עודנו קשור מאד לספר התורה שלו. הוא רואה שקוראים בכל שבת בספר שלו, ולפני ראש השנה הוא גם הגיע אל בית הכנסת והחליף את המעיל של ספר התורה למעיל קטיפה לבן של הימים הנוראים. עוד מעט מגיע 'יום הנישואין' שלו, ושוב נשב יחד מול הסרטונים המדהימים מיום הכנסת ספר התורה, ובוודאי שוב נזיל דמעה או שתיים. כי כשרואים וחווים את החיבור המופלא שלו לתורה וממששים את השמחה העצומה ששררה באותו יום - אי אפשר שלא להתפעם".

ליצירת קשר עם רבקה מוזסון: 7617487@gmail.com