נתניהו ספד לשמגר: "עמוד האש של המשפט הישראלי"

ארונו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 94, הוצב היום (שלישי) ברחבת המבואה של בית המשפט העליון בירושלים. בטקס האשכבה השתתפה צמרת המערכת המשפטית והפוליטית, ונשאו בו דברים ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ושופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל. בהמשך תיערך הלווייתו של שמגר בבית העלמין בגבעת שאול, ולבקשת בני המשפחה הוא יהיה סגור לכלי התקשורת.

ראש הממשלה נתניהו ספד לשמגר ואמר במהלך נאומו כי "תרומתו הייחודית של מאיר לעיצובה של מערכת המשפט שלנו לא תסולא בפז. אמונתו המוצקה והעקבית בחופש הביטוי, בחירויות הפרט, בכבוד האדם, בסובלנות - משתקפת בכל פסק-דין שהוציא מתחת ידיו. כך גם הכרתו בחשיבות העליונה של ביטחון המדינה. הוא הבין שהמשפט הוא גוף חי ונושם. המשפט משתנה, כפי שהחיים עצמם משתנים".

עוד הוסיף נתניהו, בנימה אישית, כי "התרשמתי עמוקות מחוכמתו של מאיר, משיקול דעתו, משנינותו השקטה, מסגנון האנדרסטייטמנט שלו, ומעל לכל - מהמחויבות האיתנה שלו למדינת ישראל ולעם היהודי".

על מערכת המשפט אמר נתניהו: "יש בתורת המשפט אמיתות-יסוד קבועות ויציבות, ולצדן התפתחויות בלתי-פוסקות. גם האיזון בין שלוש הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת, גם האיזון הזה מתעצב כל הזמן. יש ביניהן מתח מובנה על קווי התיחום וגבולות הסמכות. מתח זה איננו פגם בדמוקרטיה, הוא מהות הדמוקרטיה, כל עוד נשמר עיקרון פשוט, שאני מקפיד עליו בכל שנותיי כראש ממשלה: בית המשפט חייב להישאר רשות עצמאית.

"אנו נפרדים היום מעמוד האש של המשפט הישראלי. ניטלה נשמה מאפו של מאיר שמגר, אבל רוחו נוכחת כאן במלוא גדולתה. היא תוסיף לשרות עלינו עוד דורות רבים ובפועלנו בביצור ישראל, לחיזוק יסודות הצדק והמשפט ולהבטחת חירויות הפרט וחירות הלאום.

"דליתי מניסיונו, דלתי מתובנתו, מאוחר יותר הוא גם פנה אליי בנושאים לאומיים שבהם טיפל כמו העלייה היהודית מאתיופיה והמדיניות הרצויה בעניין השבויים, החטופים והנעדרים. דמותו הייחודית של מאיר לעיצובה של מערכת המשפט לא תסולא בפז. מאיר שמגר יוסיף להיות סמל לאצולה משרתת שאחריותה לכלל חורגת מגבולות זמנה ושמורשתה מעוררת השראה גם בדורות העתיד".

הנשיא ריבלין ציין בדברי ההספד על שמגר כי הוא הצליח "לשבור את כל תקרות הזכוכית", וכי גם "אויביך האידיאולוגיים קיבלו אותך בזרועות פתוחות. בזכות כישוריך, בזכות הישגיך. ואותנו הכרחת להיחלץ מתחושת הקורבנות והקיפוח ולפעול בכל העוז והמרץ, כדי להשתלב, להעז ולהתקדם".

ריבלין שיבח את פעילותו של שמגר במערכת המשפט הישראלית, ואמר כי "בכל תפקיד שמילאת, עבודתך הייתה כמלאכת האדריכל: הנחת יסודות וקביעת דפוסים תוך קשב מתמיד לאינטרס הציבורי ולמציאות המשתנה. גם כשנבחרת לשופט ולנשיא בית המשפט העליון המשכת להיות אדריכל, אדריכל החוק הישראלי. היית מסור להגנה על זכויות האדם ושלטון החוק. עמדת על חשיבות האיזונים והריסונים בין הרשויות. איזונים שמטרתם למנוע היווצרות של כוח יתר שלטוני, באמצעות פיקוח ובקרה הדדיים".

"בכובעך השני פעלת כאדריכל ממש", הוסיף הנשיא. "ועדות החקירה שהובלת הבהירו ביד רמה את הסטנדרט המקצועי והאתי שבו על המדינה לעמוד בעתיד. יצאת נגד השחיתות הציבורית, חיזקת את ההגנה על הסובלנות ועל חופש הביטוי, ועמלת לקידום עליית בני קהילת הפלאשמורה".

בנו, דן, אמר בנאומו: "אבא היה איש מופת וסיפורו הוא סיפורה של האומה... הוא הגשים את חזון הציונות ופעל כל חייו מתוך מחויבות לעם ולארץ. מערכת משפט איכותית, צודקת, נאורה ומתפתחת הייתה שאיפתו והייתה לו תמיד מקור לגאווה... הוא לא ביקש לעצמו הטבות או שררה. היה שליח ציבור הפועל למען הכלל".

מאיר שמגר נולד בשנת 1925 בעיר דנציג (כיום גדנסק שבפולין), בשם מאיר שטרנברג. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, עלה לארץ ישראל, ולמד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בהמשך למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים ואחר כך בלונדון. בהמשך מילא שורת תפקידים בכירים במערכת אכיפת החוק והמשפט בישראל. את חותמו הטביע בעת שכיהן כפרקליט צבאי ראשי בין השנים 1961 ל-1968, אז טבע את המונח "השטחים המוחזקים". בהמשך, בכובעו כנשיא העליון בשנות ה-80, הרחיב את זכות העמידה בבג"ץ גם לפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון – קביעה שהביאה לתקדים משפטי, היסטורי ודרמטי במונחי התקופה, בכך שקיבעה דה-פקטו את ההכרה המשפטית של מערכת המשפט במפעל ההתנחלויות הישראלי.

בעת שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, בין השנים 1968 ל-1975, קיבע את איתנותו ועצמאותו של מוסד הייעוץ המשפטי לממשלות ישראל, והיה זה שהחליט על הכפפת הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה למשרד היועץ המשפטי לממשלה.