222 שנים למפגש: פרק 7 - "מט"

לכל הפרקים הקודמים בספר "222 שנים למפגש" הקליקו כאן

בוקר של יום טיול הוא כנראה בוקר של התעוררות ספונטנית ושמחה בכל גיל שהוא. דייב ניתר מהמיטה בקלילות של אנטילופה מצויה, וארגן לעצמו ארוחת בוקר קלה של אמריקאי מצוי.

הטיול הגיע ממש בזמן עבורו. הוא הרגיש שהוא צריך להתאוורר קצת ולתת לתובנות שקנה לחלחל אל תוכו פנימה לאט ובקצב שלהן.

אלי הגיע עם רכב הספורט שלו והם יצאו לדרך. מזג האוויר תרם להצלחת העניין, יום בהיר ונעים שאינו שגרתי לעונה.

התחנה הראשונה הייתה מוזיאון ישראל. אלי הצליח לדוג מבין המבקרים הרבים סטודנט להיסטוריה שמונה במהירות ובטקס צנוע למדריך תיירים מוסמך עבור התייר החשוב מארה"ב.

הקורבן האומלל היה אולי בעל ידיעות נרחבות בהיסטוריה, אבל האנגלית שלו הייתה בסיסית בלבד ובמבטא כבד מאוד. אלי התחבר מיד לתדר הזה, ודיבר לאורך כל הסיור באנגלית בסיסית לא פחות, ובמבטא כבד אף יותר.

דייב ניסה להתמקד בתוכן ההסברים שנמסרו בידי הסטודנט, שלקח את התפקיד ברצינות טוטלית. ולהתעלם, במאמץ לא מבוטל, מהמופע הקומי הנסתר של אלי שהיה למען האמת, מאוד מצחיק.

הוא נדהם לנוכח שפע התרבויות והדתות השונות והמשונות ששכנו באזור הים התיכון. על רובן הוא לא שמע מעולם, אף על פי שחלק מהן, כך הסביר המדריך הנאמן, היו אימפריות של ממש.

הסיור המודרך הסתיים לא מכיוון שהמסלול הסתיים, אלא מכיוון שהמדריך קיבל שיחת טלפון ובסיומה הודיע על פרישה מוקדמת מהתפקיד.

"תֶ'נְקְס יוּ אֶלוֹט" אמר אלי במבטא שליווה אותו לאורך כל הסיור, "אַי הוֹפּ יוּ וִויל דוּ יוֹרְ סְטָדִי גוּד, וֶורִי וֶורִי!"

דייב חשב לעצמו שאולי הוא צריך לגעור באלי על ההתנהגות הזאת. בסך הכול הבן אדם טרח בשבילם והשתדל כל כך.

אחרי שהמדריך המאולתר עזב את השטח, הבחין אלי שדייב סוקר אותו במבט משונה.

"וַא'ט אַר יוּ לוּק טוּ מִי לַיְק דִיז'?" אמר אלי באנגלית הכי משובשת ובמבטא הכי נוראי שהוא יכול לשחרר מגרונו.

"אתה יכול להיות לפעמים ממש מרושע, אתה יודע?"

"זו לא רשעות, זו ליצנות בריאה. הוא נהנה להפגין את הידיעות שלו, ואני נהניתי לתקשר אתו באנגלית בנוסח שלו. ואתה, אני מניח נהנית משנהם. ממש 'וִוין –וִוין' קלאסי במהדורת טריפל."

דייב סבר שלפחות 'לוּז' אחד יש כאן, רגישות לכבוד הזולת, אבל העדיף שלא להיכנס לנושא, ולו רק כדי לא לפנצ'ר לשניהם את הטיול.

כשסיימו את הסיור, השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהריים.

"מה הקיבה שלך משדרת לך?" שאל אלי ישירות.

"לא משהו מיוחד, לך יש עדיפות?"

"שמעתי על מסעדה צמחונית חדשה בירושלים. אני לא חסיד גדול של המטבח הזה, אבל בן אדם צריך לראות מידי פעם על הצלחת שלו טופו וכל מיני נבטים מוזרים כדי להרגיש שהוא אוכל בריא. מתאים לך?"

התאים. וגם היה טעים. לשניהם.

אלי הפתיע את עצמו כשהזמין מנה נוספת של כרובית במעטפת טופו.

"שמע, אם אימא שלי רואה אותי ככה עם הצלחת כרובית הזאת היא חוטפת את שוק חייה. אצלנו בבית, כשהיינו ילדים, יום שהוגשה בו כרובית, בכל ורסיה שהיא, הפך להיות יום של פיצה בכפייה!"

למיטב ידיעתו של דייב, אימו של אלי עדיין עובדת בשעה הזאת במרחק של לפחות שעתיים נסיעה אז הוא לא נתן לתרחיש הזה להדאיג אותו.

את התחנה הסופית של היום הם העבירו על חוף הים בקרבת תל-אביב. ניר הצטרף אליהם מיד כשסיים את העבודה.

על החול נזרקו מזרן ושני פופים גדולים, צידנית עם הרבה קרח, שתייה ואבטיח ענק. בצד עמדה נרגילה עם טבק בטעם אננס, שאלי הגדיר אותה עבור דייב כ'באנג של ערבים', וכיסא מתקפל שעליו הונחו גוף תאורה עוצמתי וערמה של חטיפים.

רוח חמימה ומלוחה נשבה קלות מכיוון הים.

פה ושם נראו על קו החוף מדורות אחדות, מדי פעם קול צחוק או צעקה הגיע לאוזניהם. אי שם מהאופק נשלחו הדים חלושים של מוסיקת פסי-טראנס ב-140BPM המנסרת את האוויר לגזרים בלי רחמים.

וביניהם, ניר על הכיסא מנגן שירי רוק של שנות השמונים-תשעים. שר את המילים המקוריות של השיר לצד מילים מקוריות משל עצמו. אלי ודייב על המזרן בעיצומו של משחק שח-מט שלישי אחרי שני הפסדים צורמים של אלי.

"שח" הכריז דייב תוך כדי שהוא מקדם פָּרָש, ומגלגל חופן פופקורן לפיו.

ניר מיד הבין לאן רוח הדברים נושבת, והחל לנגן את 'גוֹד סֶיְיב דֶ'ה קְוִוין'.

"מט, מט, מט." רטן אלי "החלטת לגדוע לי היום את כל שושלת המלוכה, אה..."

"ניר, אולי במקום לאלתר הספדים למלכים שלי, שחק מול דייב ותציל אותי מהדיקטטור הרצחני הזה?"

"אם אתה בדרך כלל מנצח אותי, והוא בעיצומה של שרשרת ניצחונות מולך, אז אתה רוצה שאני אשחק מולו?"

"איך הולך עם הרב המדריך שלך דייב?" שינה ניר את הנושא כדי להיחלץ מהפסד מוחץ צפוי "הוא מלמד אותך גם מהלכים בשח-מט?"

דייב צחק, קם מהמזרן, שקע בתוך הפוף, ועדכן בצורה מקיפה אבל לא מעיקה.

אחרי שאלי וניר התחילו לתפעל נרגילה, שאל "מה היחס של כלל הציבור לרבנים שלכם?"

ניר שיחרר תשובה מהירה בטון מתנגן "שלילי ביותר." בליווי שני אקורדים תואמים.

דייב הרים גבה "עד כדי כך?"

אלי התנדב להסביר, "תראה דייב, הם אנשים הזויים. הם מתכחשים לתשעים אחוז מהתוכן של העולם הזה, מסתגרים בגטאות משלהם, נבדלים מכל מי שלא נראה וחושב כמותם, ומה שבאמת מעסיק אותם כל היום זה 'האם מותר או אסור לחטט באף בשבת?' ועוד שאלות מרתקות בסגנון."

"אני ממש לא רואה את הרב שארפ ניכנס להגדרות שלך." מחה דייב.

"שארפ הוא באמת תופעה לא סטנדרטית בנוף, אבל זה לא משהו שישנה את המראה הכללי של החברה הזאת."

"אצלי היחס השלילי הוא מנקודה אחרת לגמרי." ציין ניר בשקט, תוך שהוא מאלתר סולם עולה מורכב על הגיטרה.

"זה אפילו לא משהו שמכוון דווקא על הרבנים שלנו. יש לי סלידה מכל הדתות עלי אדמות. הן גרמו לשפיכות דם, שנאה וצער באנושות יותר מכסף, אהבה נכזבת, כבוד, ואפילו טריטוריה.

כל קבוצה אתנית מוצאת בדת שלה כלי נוח לפרוק את כל מאגרי השנאה שלה על קבוצה אתנית אחרת, בתירוץ ש'דמו של השונה ממני הותר בהוראה מגבוה'.

ההיסטוריה של המין האנושי מתבוססת בדם של מיליוני מיליונים מסיבה דתית. זאת תרבות שאפשר לחלוק לה הערכה וכבוד?"

דייב ואלי הביטו בניר בדממה. ניכר היה שהנושא כואב לו, אם כי בתוכן הדברים לא היה שום דבר חדש עבורם. למעשה, השאלה ניקרה בראשו של דייב שנים ותסכלה אותו מאוד: 'האם יתכן שהבורא, יצווה לחלק מהנבראים שיצר, להשמיד חלקים אחרים מהם?'.

"אם כך, אתה אתאיסט מטעמי סלידה." ניסה דייב לנסח את תוכן דבריו של ניר.

"הלוואי" פלט ניר "האפשרות להגיע לאתאיזם מכל סיבה שהיא נשללה ממני."

זו הייתה הצהרה שלא יכלה להשאיר את דייב אדיש, "מה הכוונה?" שאל בסקרנות לא מוסתרת.

"אני מאמין בהימצאות של כוח עליון, שמסתבר שגם ברא פה את כל העסק, בעקבות שתי חוויות שעברתי בחיי. מצידי, הלוואי שהן לא היו מתרחשות ואז הייתי יכול לנוח בחיק האתאיזם הנוח והמתקתק. אבל מה אוכל לעשות שהן התרחשו, והן עובדה קיימת שאני לא יכול להכחיש."

"אתה יכול לשתף את קהל המאזינים המצומצם בחוויות הללו, או שזה אישי מידי?" שאל דייב.

"כן, שתף, שתף" תבע אלי "אני יודע רק על אחת, מאיפה צצה השנייה?"

ניר חייך "אישי זה לא. למרות שאני לא מרבה לדבר על העניין, זה לא מסוג הדברים שנוח לשחרר."

"ואתה" פנה לעבר אלי "סוכן ביון ערמומי שכמותך. החוויה השנייה טרייה יחסית, בת שנה וקצת. עוד לא סיפרתי עליה לאיש, וגם עכשיו אני חושש לחשוף אותה בפניך, כשאני יודע שיש סיכוי שמחר כל החבר'ה ירדו עליי רצח."

"אני?" היתמם אלי "אני מעולם לא מוסר מידע מסווג הלאה, ואני גם מוכן להישבע על כך בשבועת הצופים!" ואז הוסיף בלחש "חוץ ממקרים של צורך מדיני-ביטחוני או טובת הנאה עסיסית."

שלושתם צחקו, וניר החל לספר.

"החוויה הראשונה התרחשה כשהייתי בן שש-עשרה. באמצע הלילה נגלה אליי בחלום אדם עם הופעה מרשימה, שערו וזקנו היו לבנים. בסבר פנים רציניות הוא אמר לי 'היזהר'. הוא חזר על המילה הזאת כמה פעמים, ואחר כך הוסיף 'היה קשוב לרחשי ליבך'. באותו רגע התעוררתי, הלב שלי דפק בקצב מטורף, בקושי הצלחתי להרגיע את עצמי ולהמשיך לישון. קיוויתי שבבוקר אני לא אזכור דבר מכל זה, אבל כשהתעוררתי הזיכרון היה חי, חד ומוחשי, כמו ברזל מלוטש. לא סיפרתי על כך לאיש.

אחר הצהריים הלכתי לשיעור גיטרה. נשענתי על עמוד תאורה סמוך לתחנת האוטובוס שאני נשען עליו בדרך כלל כשהתחנה עמוסה. הייתי עם אוזניות שניגנו 'סטיב וואי' בווליום די גבוה. וכך מתוך המצב הזה בדיוק אני שומע קול ברור והחלטי מתוך תוכי שאומר לי 'תעבור לעמוד בתחנה'. הקול הזה לווה בהרגשה פנימית חזקה ומוזרה מאוד לעבור מהמקום שבו עמדתי, כמו דחף בלתי נשלט.

אחרי שבריר שנייה, מבלי שהספקתי אפילו להתייחס לאירוע ההזוי הזה, חזרו אליי רשמים מהחלום שחלמתי בלילה. בשנייה שאחר כך תפסתי את הרגליים שלי ועברתי לעמוד בתחנה כמו ילד טוב. פחות מדקה אחרי זה אוטובוס נתקע בעמוד התאורה שנשענתי עליו ועקר אותו מהמקום."

"ואוו" אמר דייב בהתפעלות "מדהים."

"זה עוד לא החלק המדהים בסיפור." המשיך ניר "אחרי האירוע עם האוטובוס הייתי המום, לקח לי זמן לעכל את מה שקרה כאן. בערב דיברתי על זה עם אימא שלי. עם אבא שלי לא היה טעם לדבר, במקרה הטוב הוא היה מזמין לי תור לפסיכולוג. אצל אימא שלי יש יותר פן רוחני או מיסטי, אם כי מתון ושכלי. אחרי הכול מה כבר אפשר לצפות ממנהלת סניף בנק ממוצא אירופאי?"

"שתערוך סיאנס לנפטרי משפחת רוטשילד?" הציע אלי.

"שמינית מצחיק אלי, נסה להיות יותר יצירתי. בכל אופן, היא הקשיבה בעניין אבל כשסיימתי את דבריי היא לא אמרה מילה. היא קמה בדממה, ניגשה לספרייה שבסלון, ושלפה אלבום תמונות ישן. היא דפדפה עד שנעצרה בדף מסוים, שלפה תמונה, הגישה לידי ושאלה 'זה הוא?'

אני לעולם לא אוכל לתאר במילים, את הרגשת התדהמה שאחזה בי כשראיתי את הזקן מהחלום מצולם בתמונה שבידי. במחשבה לאחור אני חושב שאימא שלי נהגה כאן בחוסר אחריות, זה יכול להכניס בן אדם להלם רציני, ולך תדע למה עוד.

אני חושב שעמדתי על סף עילפון. אימא שלי ראתה מיד שאני מחוויר בזריזות, היא השכיבה אותי על הספה ומזגה לי כוס מיץ. היא לא הייתה צריכה שאני אגיד מילה, וגם אני מצידי עדיין לא הייתי מסוגל לדבר. רק כשחזר לי הצבע לפנים היא אמרה בשקט 'זה סבא שלי מצד אימי, הוא היה רב קהילה בליטא. אני יודעת על עוד שני מקרים לפחות שהוא התגלה בחלום לבני משפחה ומסר להם מסרים, ולכן שיערתי שגם אצלך זה מה שקרה.' דיברנו על סבא שלה כמה דקות, לא הרבה היה ידוע לה עליו. היחסים בינו לבין האימא של אימא שלי עלו על שרטון כשהיא הצטרפה לרפורמים. אחר כך היא נישאה, עברה להתגורר בישראל, והקשר נותק לחלוטין. אימא שלי בכלל לא הכירה אותו, וכל מה שאימא שלה דאגה לספר אודותיו היו נתונים יבשים והרבה אנטי לכל צורת החיים שהוא מייצג, ובכך הנושא נסגר ביניהן.

לא היה לה הסבר לתופעה, לא הגיוני ולא מיסטי. היא שיערה שזו סוג של השגחה מסוימת הפועלת מסיבות לא מובנות לנו. עבורי, כבחור שלא היה לו כל קשר לנושאים מהסוג הזה, הנושא גרם לי להציף אותה בעשרות שאלות שכל אחת קשה מחברתה. על רובן המכריע לא קיבלתי שום תשובה.

במשך כמה שבועות הייתי כסהרורי. לא המשכנו לדבר על הנושא. זה לא שהעניין לא סיקרן אותי, אבל הוא נגע בנקודות שאימא שלי לא שמחה לדבר עליהן, על אף הפן הרוחני שבה, והיא נתנה לי להבין את זה.

עם הזמן הרושם של האירוע התעמעם, אף על פי שכשאני מדבר על זה הוא חי בתוכי כאילו התרחש לפני כמה שעות. אבל בהחלט אפשר לומר שקצב החיים התובעני די עזר לדחוק את העניין ואת מגוון השאלות שצצו בעקבותיו, הצידה. הנושא לא עלה אצלי לדיון למעט פעמים בודדות בקרב מעגל חברים מצומצם.

עד לפני קצת יותר משנה, אז התרחש האירוע השני. זה היה באירוע משפחתי, חתונה של בת דודה.

באמצע הריקודים, אחד הדודים, אח של אימא שלי, חטף התקף לב חזק. הוא התמוטט במקום מחוסר הכרה, ואני, כאחד שעבר קורס 'עזרה ראשונה' וגם התנדב כמה שנים ב'מגן דוד אדום', זינקתי מיד לעזור לו. קרוב משפחה אחר, שגם לו היה קצת רקע ב'עזרה ראשונה', סייע לי. הייתה שם היסטריה גמורה, צרחות, בכיות, אנשים צועקים 'אמבולנס', 'מים' 'תרחיקו את הילדים'. דוד יעקב שכב באמצע האולם דומם כמו פגר עם דופק חלש, והתחיל להכחיל. מיד ראיתי שהוא בלע את הלשון. אותה הצלחתי לחלץ החוצה עם מזלג, מחזה קשה לכל הדעות.

התחלנו לבצע בו החייאה, אני בהנשמה והקרוב משפחה בעיסוי חזה. אחרי כדקה וחצי הוא איבד דופק לגמרי. ביצענו עוד סט הנשמה-עיסוי ואין דופק, אפילו לא אִוושה.

המצב הזה נמשך עוד לפחות שלוש דקות עד שהגיע צוות פרמדיקים שהצליחו להחזיר לו דופק אחרי ארבע מכות חשמל. הדוד פונה לביה"ח, ולאחר ניתוח מעקפים יצא מכלל סכנה."

"את כל זה שמעתי, איפה החומר החדש?" שאל אלי.

"החומר החדש הגיע אחרי כשלושה חודשים, כשדוד יעקב חזר מבית החלמה. הוא טלפן אליי וביקש שאגיע אליו. הגעתי. הייתי משוכנע שהוא רוצה להודות לי על הטיפול, והוא באמת הודה מקרב לב, אבל אז הוא החל לדבר דיבורים אחרים לגמרי.

המשפט פתיחה שלו היה בשבילי רצף מילים לא הגיוניות 'תדע לך' הוא אמר, 'שאני הייתי אתכם בכל אותו הזמן, וראיתי הכול לפרטי פרטים'. חייכתי חיוך מנומס ודי טיפשי שניסה בעצם לחפות על העובדה שאני לא מצליח להבין מה הבן אדם מנסה להגיד לי.

בעוד אני נמרח עם החיוך שלי על הפנים, דוד יעקב החל לתאר לי פרטי פרטים של מעשים, ולצטט משפטים שלמים שלי ושל הקרוב משפחה שביצע איתי את ההחייאה, ושל עוד אנשים שנכחו באולם.

בתחילה חשבתי שהוא מפונטז על כל הראש או תחת השפעה של מורפיום או משהו בסגנון, אבל הוא החל משחזר פרטים שרק אני או מי שממש דחף את האף במה שעשיתי, יכול היה לדעת.

עדיין ניסיתי להיות רציונלי. חשבתי שאולי מכל המבקרים שביקרו אותו הוא קיבל תמונה אינפורמטיבית כל כך על מה שהתרחש בשטח. עד שהוא זרק עליי פסנתר כנף רוסי מקומה חמישית – הוא תיאר לי מה אני עשיתי כשצוות האמבולנס החל לבצע שוקים חשמליים."

אלי ניסה להשחיל בדיחה עוקצנית אבל ניר היסה אותו בתנועת יד, ואמר בשקט.

"אני התפללתי. בפעם הראשונה בחיים שלי, התפללתי. לא יודע מה דחף אותי לעשות את זה, אבל זה מה שעשיתי. ודוד יעקב לא רק תיאר לי לאיזו פינה פרשתי מכל הציבור שהתקהל שם, אלא הוא פירט לי את המילים שאמרתי, למרות שהן נאמרו בלחש חרישי. אפילו את העובדה שביקשתי שהסבא של אימא יסייע במצב הוא ידע.

נשארתי המום. בעצם המום זו לא המילה הנכונה. עמדתי שם כמו מאובן פרהיסטורי. החיוך המאולץ כבר מזמן נעלם לי מהפנים, ואת מקומו ירש מבט של תדהמה. דוד יעקב לא עצר שם את הדיווח שלו, הוא המשיך לתאר לי מה קרה איתו אחר כך. הוא סיפר שבשלב מסוים הוא נמשך, כישות בלא גוף בתוך חלל דמוי מנהרה אל עבר מקור אור בוהק שגרם לתחושה מופלאה של נעימות ושלווה.

בנקודה מסוימת של המנהרה הוא נעצר, ושם כל החיים שלו מאז שנולד ועד לרגע ההתקף רצו לפני עיניו. במעין חזיון שהוא תיאר כחלום, רק עוצמתי ואמיתי פי כמה.

אחר כך הוא סיפר שסבא שלו, אותו רב זקן שהופיע אצלי בחלום, הגיע לעברו עם עוד עשרה אנשים שהוא לא מכיר, כולם היו קורנים אור לבן. הסבא פנה אליו בחביבות ואמר לו 'אנו מנסים להחזיר אותך, אבל אין לך די זכויות להיכנס למשפט'. אחר כך הסבא ועוד שנים הסתלקו מהמקום, וכשחזרו בישרו לו 'אתה חוזר, אבל תחת הגבלות חמורות.' כאן דוד יעקב הפסיק, ואמר שמכאן אין לו רשות לספר.

הייתי בשוק של החיים שלי, לא ידעתי מה לומר ומה לעשות. לאחר כמה רגעים של מבוכה מעיקה שאלתי אותו 'למה אתה מספר לי את כל זה?'. הוא הסתכל אליי מחויך ואמר 'אתה טרחת בעבורי להציל את חיי, מן הראוי שגם אני אטרח בעבורך להציל את חייך.' כנראה שהבעת הפנים שלי הסגירה שלא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר, כי מיד הוא הסביר את דבריו.

'מה שאני חוויתי זה הרבה יותר ממה שנצרך עבורי כדי להבין שכל צורת החיים שלי שגויה מהיסוד. יש בורא לעולם ניר, ויש נקודת יעד נצחית שמחכה לנו אם רק נחליט לפעול כדי להגיע אליה.

אני מתכוון לשנות את אורחות חיי מהשורש, ואני מנסה לומר לך, כחלק מהכרת הטוב שלי אליך, בדוק את הנושא ברצינות. המצב הנצחי שלנו הוא מניה כבדה מדי כדי להמר עליה בעיניים עצומות'.

"ובאמת" השלים ניר את סיפורו "תוך זמן קצר הוא נעשה דתי אדוק יחד עם אשתו והבת הצעירה שלהם. שלושת הגדולים לא הצטרפו לטרנד המשפחתי."

"ומה אתה עשית עם כל זה?" שאל דייב.

"הפעם לא נתתי לדברים לעבור בנחת לבוידם. ישבתי על הנושא של מוות קליני מכל עבודה מחקרית שנעשתה עליו ופורסמה בציבור. בסיכומו של דבר, יצאתי מבולבל יותר משנכנסתי.

מצד אחד אנו מדברים פה על הערכה ריאלית של כמה עשרות מיליוני מקרים כאלה שהתרחשו ברחבי תבל. מתוכם אלפי או עשרות אלפי עדויות שנבדקו ותועדו לפרטים אחרי סינון אמינות קפדני. כמעט כולם כללו מאפיינים דומים או זהים. אין לאף אחד מהם אינטרס להמציא את הסיפור הזה על עצמו, להיפך פעמים רבות בעלי סיפורים כאלה הופכים מושא ללעג בידי החברה, ומסכנים את כל הקריירה שלהם.

חלק לא מבוטל מהעדויות נמסרו מפי אנשים מהימנים ביותר: עורכי דין, רופאים, פסיכולוגים ואנשי חינוך.

חלק גדול מהם אנשים שנושא דת או רוחניות רחוק מהם שנות אור. מכל העדויות הללו עולה תמונה חד-משמעית, שיש באדם צורת חיים שאינה תלויה במסה הגופנית שלו, ואחרי שהיא נפרדת מהגוף יש לה מסלול המשך משלה."

"או שזו ריאקציה שהמוח מייצר במצבים קליניים חריגים כאלה." המשיך אלי את דברי ניר.

"גם אני רציתי לקנות את התירוץ הזה," השיב ניר לעומתו "ובאמת יש מחקרים רציניים שרוצים לטעון כך. מטבעי אני נוטה לקבל הסבר מדעי קליני על פני הסבר רוחני או פאראפסיכולוגי, אבל במקרה הזה, עם כל הכבוד לקהילה המדעית, זו בדיחה. יש עדויות שעברו מבחני אימות דקדקניים של אנשים שתיארו יכולת ראייה מבעד לקירות, או קריאת מחשבות של נוכחים שהיו במקום. עדויות אחרות הן של עיוורים, חלקם עיוורים מלידה, שתיארו בצורה מוחשית לחלוטין את מה שהתרחש מסביב לגוף שלהם לפרטי פרטים. לתרץ את כל זה בפעילות כימית המספקת הזיות או במאווים פסיכולוגים הניזונים מאמונות המקבלות תוקף כאילו הן אכן התגשמו – זו בדיחה, ואפילו לא מוצלחת."

אלי שתק, זה באמת לא נשמע טוב.

"ומצד שני?" ניסה דייב להחזיר את הסיפור למקום שממנו הופסק.

"מצד שני, אין משהו שאפשר לעשות עם הנתון הזה. הוא פתוח לכל הכיוונים, ולא מסביר את עצמו.

חוו אותו אנשים מכל הדתות ונטולי דת כאחד. לא נתקלתי בעדות של מי שחזר לחיים ממוות קליני והביא איתו בשורה למין האנושי אודות פורמט החיים נטול הגוף הזה, ואודות הקשר בינו לבין מצב החיים שאנו חווים כאן בתוך הגוף.

זה עניין שעובד יותר בערוץ אישי, וגורם לשינוי ברמת האינדיבידואל, לא משהו שאפשר לעשות עליו 'העתק-הדבק', ולכן נוצר כאן בלבול עצום. יש כאן ראיה חותכת לכאורה שהאדם הוא מעבר לגוש רקמות נייד, ושהסיפור שלו לא מסתיים ברגע שהוא מתפגר. אז הבן אדם אומר לעצמו 'או.קיי. אז בא נתחיל לאפס כוונות אל עבר השלב הבא. מה צריך לעשות?' וזהו, כאן הוא תקוע. הכול יכול להיות נכון או לא נכון."

אלי לא הצליח למנוע מחיוך קטן מנצח להשתלט לו על השפתיים.

"אז מה נשאר לך ביד?" המשיך ניר "לנסות להיות טוב עד כמה שאתה מצליח להבין וליישם, ולקוות שזה יוביל אותך למקום הכי נכון וטוב עבורך אחרי שהסיבוב הגופני הזה מסתיים."

החיוך של אלי התרחב בחצי סנטימטר והתקמר בעשרים מעלות.

בהבזק של רגע עלה במוחו של דייב רעיון. ליישם על ניר ואלי את ההוכחה ששמע מהרב שארפ רק אתמול.

כלים נערכו על לוח השח-מט. רץ לבן צחור כשלג נשלח למשימת גישוש.

"למעשה יוצא שאתה ואלי הגעתם לאותה מסקנה מכיוונים שונים, אין מה להשקיע זמן ואנרגיה בחיפוש אחר תכלית שניתנה מאת הכוח שברא את היקום. מבחינתכם זו מערכה אבודה מראש. במקום זאת נסה להיות כמה שיותר חיובי וחיוני, והכול יהיה בסדר. לא כך?"

"סיכמת את זה קצר וקולע, רק חבל שאתה ממשיך לחפש תחנות רוח כדי להילחם בהם... דון גלנדר" אמר אלי.

צריח ניגש למלאכתו "אבל אתם שניכם מודים בצורה חד משמעית וסגורה הרמטית, שהיקום הוא תוצר של כוח עליון. אמת?"

"לגמרי." אישר ניר, אלי הצטרף בהנדת ראש.

פרש דילג קלות אל עבר המערכה "הכוח העליון הזה, הוא מוגבל ביכולתו או שאין לו הגבלה?"

אלי התקומם "מה אתה מוביל אותנו לשאלות האלה עם הסלעים? כן יכול להרים, לא יכול להרים? עזוב אותי מהקשקושים האלה."

"לא סלעים ולא שפני סלע. שאלתי שאלה, נסה לענות."

אחרי דיון קצר בעברית, ניר ניסח את תשובתם "הכוח שברא את היקום חייב להיות לא מוגבל, מכיוון שאם יש כוח המגביל אותו, אז הכוח המגביל הזה הוא הבורא האמיתי. בקיצור, מוגבלות היא ראיה שאתה כפוף לכוח או לחוק שמגביל אותך, ולכן חייבים לומר שליכולת הבורא אין הגבלה."

'שח!'

"יפה" אמר דייב "אם כך, נסו להסביר לי איך ייתכן שכוח לא מוגבל ייצור עולם כל כך רווי בדפקטים וחסרונות: כאב, מחלות, צער, מלחמות, עוני ומעל כולם המוות. אפילו החלקים הטובים שבבריאה מלאים חסרונות. הם מתכלים, מאבדים ערך ונמאסים על האדם. ובסופו של דבר כולם, כולל האדם עצמו, בני חלוף.

אם אתם, או כל אחד אחר, היה יכול לברוא עולם, ואתם לא מוגבלים ביכולות ואין כל חוק או כוח שיכול לפנצ'ר לכם את התוכנית – ככה הייתם בוראים אותו?"

אלי וניר החליפו ביניהם מבטים רוויי מצוקה. כל אחד מקווה שחברו יציל אותם מהמבוי הסתום שנקלעו אליו.

דייב נתן כמה שניות של חסד לתשובה כלשהי, ואז קידם את המלכה עם רומח מצוחצח בידה.

"המסקנה ההגיונית היחידה היא שהעולם הזה הוא לא התוצרת הסופית של מי שברא אותו, אלא שלב הכנה לפלטפורמה מושלמת נטולת חסרונות, כיאה לבורא שהוא נטול הגבלה וחסרונות. ומכוח מסקנה זו חייבים לומר שהבורא נותן הדרכה לנבראים כדי שיוכלו להגיע לפלטפורמה המושלמת הזאת, אחרת איזה מין שלב הכנה הוא זה?"

פה ושם עוד נראו מדורות אחדות על קו החוף. מדי פעם קול צחוק או צעקה הגיע לאוזניהם. אי-שם באופק מוסיקת פסי-טראנס מסיימת לנסר ב-140 BPM את מה שנשאר מהאוויר בלי רחמים.

וביניהם – דממה.

'מט!'

המשך בשבוע הבא.