"התחושה היתה שאנחנו עומדים לעשות משהו גדול": ראיון עם עורך "222 שנים למפגש"

ביום אביבי אחד נחת מייל מעניין בתיבה שלי. "ערכתי ספר חדשני ומיוחד, ואנו רוצים לפרסם אותו באתר הידברות. לאיזו כתובת אפשר לשלוח אליך עותק מודפס בגרסה לא סופית?", שאל הכותב. מסרתי את הכתובת, וכעבור יממה וקצת קיבלתי ספר עם כריכה לבנה ועליה השם "222 שנים למפגש", ומינימום פרטים. בעולם שבו הוצאות הספרים החרדיות מתנהלות ללא יח"צ מינימלי, וגם בגלל הנועזות - זה היה משב רוח מרענן. החלטתי לנסות ולקרוא לפחות את שני הפרקים הראשונים, כאות הערכה על ההשתדלות והרצינות. בסוף נגררתי וסיימתי את כל פרקי הספר, ואפילו התאהבתי בסגנון הקליל, הענייני והלא שגרתי. וכן, כמובן שהספר קיבל ומקבל במה באתר הידברות, כסיפור בהמשכים. בלי קשר, בקרוב מאוד יהיה אפשר לרכוש את הספר בגרסתו המודפסת בהידברות שופס.

"222 שנים למפגש" (נראה אם תצליחו להבין לבד את מהות השם, בעיקר אם תקחו בחשבון שהעלילה בו התרחשה כביכול בשנת תשע"ח) מתאר סדרת מפגשים לא שגרתיים בין דייב גלנדר, בחור אמריקאי בן 25 מארה"ב, לבין הרב דן שארפ, גאון יהודי. מדובר אמנם בספר פרוזה, אבל קשה שלא לשים לב לצד המחכים והריאליסטי שבו. עורכי הספר למעשה לקחו ספרי יסוד ביהדות, כפי שתקראו בהמשך, ועטפו אותם במעטפת פרוזה נהירה ומרתקת במיוחד.

למעשה, מספר ד.פיקר (שם ספרותי), הרעיון לספר נולד לגמרי בדרך אגב. "הייתי בשלבים ראשונים של שכתוב ועריכה של הספר 'דרך ה' לרמח"ל', כמהדורה לבני ישיבות שתקל עליהם את ההבנה בספר. תוך כדי עבודה הכתה בי התובנה, שאני עוסק כעת בהנגשה של עיקרי אמונת ישראל עבור פלח מצומצם של אוכלוסייה, בעוד שרוב רובו של עם ישראל מנותק כמעט כליל מהנושא, והספר לא נגיש עבורם לחלוטין.

"מכאן הייתה הדרך קצרה להירתם לפרויקט החדש - עיבוד ספרי היסוד של אמונת ישראל לכדי סיפור עלילתי, בלשון עדכנית וריתמוס סוחף. פניתי אל כמה ידידים, אברכים הבקיאים בתחום התורני הזה - לא מאלו שמסתפקים בעלעול ב'מסילת ישרים' בין מנחה לערבית, אלא משקיעים זמן ואנרגיה גם בלימוד ובירור יסודות אמונת ישראל, השגחה ופנימיות התורה. הזמנתי אותם להצטרף אלי לפרויקט החדש. ההיענות הייתה מלאה, והתחושה הכללית הייתה שאנו עומדים לעשות כאן משהו גדול, שהיה צריך להיעשות כבר מזמן".

איך אפשר לעבד כמה ספרים לספר אחד? איך בחרתם את הספרים שיש לעבד, ומה המשותף שביניהם?

"מדף הספרים היהודי מלא בספרים העוסקים בעיקרי אמונת ישראל - החל מספרי רבי סעדיה גאון והרמב"ם, וכלה במחברים בני דורנו. אולם לצורך הפרויקט נבחרו רק כמה מהם. בחרנו את הספרים שניתן היה להנגיש לכלל הציבור בקלות יחסית, כאלה שמייצגים מעין קונצנזוס אצל כל החוגים והעדות. המכנה המשותף לאותם הספרים הוא היותם 'מטפלים' בכל רובדי הבריאה הרוחניים והגשמיים, ובמערכת החוקים וההנהגות שהבורא חקק בבריאה. העיבוד של הספרים שנבחרו נעשה באופן זורם וטבעי, תוך כדי עבודת הכתיבה. בכל נושא שעסקנו בכתיבתו - כל ספר תרם את חלקו בחלק הרלוונטי אליו.

"מטבע הדברים, ברור שנושא אחד יוצג בספרים שונים ברמות התייחסות שונות, באחד בהרחבה ובשני יותר בצמצום, ועלינו היה ללקט מכאן ומכאן וליצוק את הכל לתבנית מגובשת אחת. אבל בסופו של דבר אפשר לומר שהשלד של '222 שנים למפגש' בנוי מהספרים 'דרך ה'' ו'דעת תבונות' לרמח"ל, שהם כמעין 'שולחן ערוך' של אמונת ישראל, שעליו נוספים נדבכים מספרי המהר"ל מפראג, כתבי הגאון מווילנא, 'נפש החיים' ואפילו פנינים מגדולי תנועת המוסר. בקיצור... שמח".

להתאים את התדר לבני דורנו

ד. פיקר הוא שם ספרותי. למה לא לחתום בשם אמיתי?

"שם ספרותי היא נוסחה ותיקה ויעילה עבור אותם שרוצים להוציא טקסט כתוב עבור הציבור, אבל לא להפוך לאנשי ציבור. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בספר הזה, שהיו שותפים לכתיבתו ארבעה כותבים. לחתום את שמותנו על הספר זה כבר חצי איגרת...".

ומה העניין עם ד.פיקר, יש משמעות מאחורי זה או שסתם הטלתם מטבע?

"יש משמעות. כי זה בדיוק מה שעשינו, ארבעה חבר'ה שאספו – מלשון Pick - את כל מה שהותירו לנו חכמי ישראל הקדומים, וערכו את החומר בהתאמה לדורות האחרונים".

ואיך התחלקה העבודה ביניכם?

"למעשה חילקנו את הספר לנושאים כללים, ואותם חילקנו בינינו. כל אחד היה צריך 'להתמקצע' באופן מלא בנושאים אותו קיבל, לסנן מה לכלול בספר ומה להשמיט, וכמובן כיצד לפשט ולערוך את הרעיון העמוק באופן מובן לכל אחד. אחר כך החלו דיונים על הנושאים השונים, וכדרכם של יהודים עלו ויכוחים ודעות מנוגדות. אבל לכאורה, במבט לאחור, זה מה שגרם לספר בסוף להיות סולת נקייה. אחרי השלב הזה כל החומר נשלח אלי, ועלי היה לערוך אותו לחטיבה אחת תוך בניית דמויות הספר והאפיזודות שבו".

אפשר להבין שהעיבוד לא היה פשוט. באחת ההתכתבויות הקודמות שלנו כתבת שפרק 10 נערך כמה וכמה פעמים. מהן הבעיות המרכזיות שבהן נתקלתם במהלך העבודה על הספר?

"מעבר לחילוקי הדעות שציינתי, היה קושי להצליח ולהתאים את התדר של הספר לצעירים בני דורנו, אני עצמי חזרתי בתשובה לפני כ-20 שנה, וחלק מהכותבים חרדים מבית. להיכנס לראש של גיבורי הספר, שהם חילונים בני 25, היה עבורנו פרויקט אנתרופולוגי לא פשוט.

"גם הצורך למצוא לכל הנושאים דוגמאות עדכניות מהעידן הטכנולוגי היה גורם מאתגר מאוד. אבל הבעיה, בה' הידיעה, הייתה המשימה להעביר ידע עמוק, מורכב ולפעמים מופשט לחלוטין לאדם הסטנדרטי, שאין לו ניסיון קודם בשיוט במים עמוקים שכאלה.

"כדי להתמודד עם הבעיה הקמנו קבוצת ביקורת שרובה חילונית, כדי לקבל משוב האם קלענו למטרה והאם החומר מובן לקהל היעד. לא פעם ולא פעמיים אחרי עיבוד וליטוש מתיש והפיכת החומר המורכב למצב צבירה 'פירה', המשוב מקבוצת הביקורת כלל משפט אחד - 'לא הבנתי כלום!'. אבל גם זו לטובה, העיבוד האינטנסיבי פעם אחר פעם הביא את הטקסט לרמה של הזרקת אינפורמציה עמוקה באינפוזיה עם קומפרסור אוויר".

הדמויות והסצנות שבספר מבוססות על אנשים ואירועים אמיתיים?

"התשובה לשאלה הזו היא לא חד משמעית. ברמת העיקרון, הספר מבוסס על דמויות ואירועים דמיוניים, אבל יש בהם תערובת של אלמנטים מציאותיים. את הדמות של הרב שארפ למשל בניתי על בסיס שלוש דמויות של רבנים בני דורנו. חלק מהסצנות בספר מבוססות על אירועים שאני או חברי לכתיבה חווינו או ראינו. נקודה מעניינת לציון היא שפרק 23, הנקרא 'מנותקים בע"מ', שלכאורה נראה כפרק הכי דמיוני ומופקע מהמציאות שיש בספר - נבנה כולו על בסיס אירועים אמיתיים שהתרחשו במציאות, כמובן תוך שינוי פרטים מזהים ותוספת של מלח ופלפל".

'דני שואל ומשה עונה בטוב טעם ודעת' – מיצה את עצמו

פיקר מספר שבראש ובראשונה, קהל היעד של הספר הוא יהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות. את כוונות הלייזר הם מיקדו על האוכלוסייה האינטלקטואלית בטווח הגילאים 20-55, אבל אחד מהחידושים הגדולים של הספר, לדבריו, הוא ההתאמה לקהל יעד רחב מאוד. "הספר יכול להעשיר ולחזק יהודים הנמצאים בכל שלב של בנייה רוחנית והתחזקות, וגם יכול לתרום לא מעט לציבור הדתי לאומי, ואף לחרדים מבית שחוסן אמונתם ומצבם הרוחני ידעו ימים יפים יותר".

מה בעצם ניסיתם לעשות בהשקעה המשמעותית הזו?

"במשפט אחד - לעשות את זה אחרת. ספר הוא מוצר שמוצא את עצמו נדחק יותר ויותר מידי הצרכנים, לכן רצינו להכניס במוצר - הן במארז ובגרפיקה והן באמצעי היח"צ שלו - רוח חדשה, מסקרנת ומזמינה; משהו שיקרוץ אפילו לאלו שמאז הבר מצווה לא החזיקו ספר ביד. למשל, הטריילר שהפקנו עבור הספר - שועלי מדיה ותיקים אמרו לנו מפורשות שבארץ לא נעשה מעולם טריילר כל כך מושקע עבור ספר יהודי. גם מבחינת התוכן ודרך העברת המסר, נקטנו בדרך פורצת גבולות ושונה כמעט לחלוטין מכל מה שנעשה עד כה".

מהי בדיוק הדרך פורצת הגבולות?

"מבלי לפגוע בחשיבותם וערכם של ספרים אחרים בתחום, הקו המנחה הכללי שלהם בנוי מדיאלוג פרונטאלי מתמשך בין אתאיסט או סתם מבולבל לבין  מאמין אדוק, האחד שואל והשני עונה קומפלט. כשניגשנו להעמדת ה'פריים' הספרותי בחרנו להתרחק מאותו קו מסורתי. גיבור הספר לדוגמה הוא בכלל גוי".

למה באמת דווקא גוי?

"כפי שציינתי, התחושה הייתה שהפורמט שבו 'דני שואל ומשה עונה בטוב טעם ודעת' די מיצה את עצמו. וחוץ מזה, הספר נוגע בניואנסים ואפיזודות שיכלו לעבור הכי טוב דרך העיניים של מי שאינו יהודי.

"בנוסף, גם הדמות התורנית שבספר היא לא בדיוק יהודי סטנדרטי סוג של עילוי רב גווני עם ידיעות מרחיקות לכת במגוון תחומים. בנוסף את כל השלב של 'שאלות-תשובות' שילבנו בתוך סיפור עלילתי, מותאם ועדכני לדורנו, המתרחש בין הדמויות שבספר. התוצאה של כל זה הוא ספר זורם וסוחף, הכתוב בצורה עדכנית מאוד, נוקב ונוגע בקורא בנקודות הכי פנימיות שלו, ויחד עם זאת שופע בהומור מתוחכם ואנין".

ציינת מקודם את עניין הטריילר של הספר, איך הפקת ספר שהיא מטבעה דלת תקציב, הצליחה להפיק טריילר מושקע כל כך?

"ראשית אני חייב לדייק את דבריך. הפקת ספר סטנדרטי היא הפקה 'דלת תקציב', אבל הפקת ספר של אברכים היא הפקה 'נטולת תקציב'... אם כי כמו בכל שאר התחומים של הפקת הספר הזה, גילנו מיד שהמושכות לא בידיים של בשר ודם. הצלחנו להגיע לחומרי גלם חינמיים שענו על דרישות התסריט; את האנימציה הממוחשבת יצר גרפיקאי שנתן הצעת מחיר מפתה במיוחד; אנשי הסאונד והקריין אף הם הוזילו את התעריף שלהם בצורה דרסטית. ובדרך פלא, אחי שהוא העורך של הטריילר, למרות עומס העבודה שרובץ עליו - רתם את עצמו לעניין בהתנדבות. כך יצא שהצלחנו להפיק טריילר שניראה יוקרתי - בעלות של נזיד עדשים ופחית שתיה".

הטריילר עצמו נראה כמו בליל תזזיתי של תוכן ואירועים בקצב מטורף. מה בעצם ניסתם להעביר לצופה דרך הטריילר הזה?

"בשתי מילים - ליצור סקרנות. בעוד שבטריילר רגיל הכוונה היא לתת לצופה טעימה מהסרט או הספר ובעקבות זאת ירצה לראות או לקרוא את כולו, במקרה שלנו אחרי הצפייה בטריילר הצופה לא מבין עדיין 'מה פגע בו'. הוא לא יצליח להבין, לא את עלילת הספר ולא את פשר שמו. אבל הוא יוכל להבין את הטריילר למפרע אם בעקבות הצפייה התעוררה אצלו סקרנות מספיק חזקה לקרוא את הספר. כל הסצנות בטריילר קשורות באופן ישיר או עקיף לתוכן הספר".

יש איזו אפיזודה שזכורה לך במיוחד מתהליך הכתיבה?

"יש המון! אבל אני חייב להקדים ולומר שאני לא כותב בצורה 'נורמאלית'. כלומר אני לא יושב על פרק מסוים מתחילה ועד סוף, אלא עובד במקביל על כמה פרקים לפעמים. כעת לדוגמא אני מטפל במקביל ב-7 פרקים מחלקו השני של הספר. אפיזודות מרגשות היו לאורך כל הדרך, החל מהברקות שיורדות לראש בלי שום הסבר טבעי, וכלה באירועים שאני או חברי עברנו או ראינו בחיינו האישיים, ונכנסו בצורה כזו או אחרת בעלילה. אבל זכור לטוב באופן מיוחד הוא פרק 19, הנקרא 'חופש'. הפרק עצמו מטפל בנושא כאוב וטעון, ומציג בחלקו עד כמה נמוך המין האנושי יכול לרדת ולאיזו שפלות הוא יכול להגיע. לכתוב ספר פרוזה זה לא כמו לכתוב ספר בישול או כתבה לעיתון, הכותב חייב 'לחיות' ולחוות את הנושא מבפנים, אחרת זה ייצא מאולץ ולא יעבור מסך אצל הקורא. לשם כך למשך שבועיים לפחות ישבתי ולמדתי פרוטוקולים מהסצנות הקשות ביותר של האנושות: מלחמות, רצח עם וכן הלאה... חוויה שאני לא ממליץ לאף אחד להזמין לעצמו.

"ככל שעברו הימים של 'עבודת התחקיר' הנקודתית הזו, החלה למלא אותי תחושה של גועל מעצם היותי משתייך למין האנושי, התהלכתי ימים שלמים מזועזע וקודר, וחיכיתי כבר בקוצר רוח ליצוק את כל התחושה הזו אל תוך קובץ וורד.

"אני כותב בלילה, שעות בהם בני האדם ישנים והמוזות ערות. בסופו של דבר התיישבתי כדי להתחיל ולכתוב את הפרק, וכלום, נאדה, גורנישט - המוח ריק והאצבעות קפואות. עוד כמה דקות של בהייה דוממת מול המסך, ואז כל מה שספגתי בשבועיים האחרונים עלה והציף אותי בעוצמה שפשוט זרקה אותי לרצפה בבכי הזוי. מאז גיל 6 אני לא זוכר את עצמי בוכה בעוצמה כזו. אחרי שפרקתי את הכל, התיישבתי שוב מול המחשב והפרק כולו יצא 'קומפלט' מתחילתו ועד סופו בבת אחת, ממש כמו תהליך לידה. זו הייתה חוויה מכוננת ממדרגה ראשונה, ואני חושב שזה גם הפרק שאני הכי מחובר אליו בגלל זה".

לא רצינו ספר בעובי של מילון כיס

בסופו של "222 שנים למפגש" אפשר להבין שהחלק השני נמצא בעבודה כעת, מה שמעלה את השאלה – למה לא להוציא את הכל בבת אחת. פיקר מספר שזו אכן היתה התכנית המקורית, אבל תוך כדי עבודה הם נוכחו לדעת שהתוצאה תהיה ספר כביר בן 800-900 דפים. "תוסיף על זה את העובדה שרוב הציבור מגיב לא טוב כשהוא רואה ספר קריאה בעובי של מילון כיס, זה פשוט מייאש אותם עוד לפני המילה הראשונה... כך שההחלטה הסופית הייתה לחלק אותו לשניים", הוא מסביר.

זה אומר שהחלוקה היא שרירותית?

"לא מדויק. אם נחלק את מבנה הספר לפני האינפורמציה שהוא מעביר לקורא, ניתן לחלקו לשלושה נושאים מרכזיים, או כפי המינוח של הספר עצמו 'שלושה מפות'. מפת העולם - בה מתבארים הכללים של המציאות, החל מחוקי הטבע וכלה בהיררכיה הרוחנית שבבריאה.

מפת האדם - בה האדם על שלל כוחותיו וניגודיו, יצריו ותפקידיו בעולם נפרסים לפני הקורא כשולחן ערוך. ומפת הרצון העליון בבריאה - בה אנו מנסים להסביר מה היא המגמה של הקדוש ברוך הוא בעולם, לאן הוא מוביל אותו ואת כלל המין האנושי, באילו דרכים והנהגות, ולאיזו תכלית דוהר כל מה שנעשה בעולם. חלקו הראשון של הספר עוסק במפת העולם ורוב מפת האדם, ואילו חלקו השני יעסוק בהשלמת מפת האדם ובמפת הרצון העליון בבריאה. כך שניתן לומר שחלקו השני עמוק ומורכב יותר מהראשון, וגם יותר מאתגר מבחינת כתיבה ספרותית".

אתה מגיע מרקע של כתיבה? כלומר, חיברת גם ספרים משל עצמך?

"ממש לא. היה אומנם את 'העלון של הכיתה' שהמורה חדווה דחפה לי בעל כורחי את הכתיבה שלו, והייתה גם תקופה מאוחרת יותר שבה כתבתי עבור אתר 'וואלה' בזמן שעוד היה בחיתוליו. כך שכישרון כתיבה ברמה כלשהי ידעתי שיש בי, אבל הוא שכב לו בבוידעם והעלה אבק. אני אומנם כותב ומהדיר ספרים תורניים, אבל מעולם לא כתבתי ספר פרוזה, ובתור התנסות ראשונית זו חוויה מדהימה".

מסר של סיום לקורא הפוטנציאלי?

"קבלת שניים חינם 'און דה האוס'... המסר הראשון הוא ש '222 שנים למפגש' הוא לא ספר שקוראים פעם אחת, כדי להפנים את תוכנו העמוק צריך לעבור עליו לפחות פעמיים".

והשני?

"הלוואי ופעמיים יספיקו...".

לקריאת פרקי הספר "222 שנים למפגש" – הקליקו כאן