אם לא ניתן לחזור אל החיים התמימים של פעם, בואו נחזיר את הרגעים התמימים לכאן

עליתי לאוטובוס בזהירות. אף על פי כן, מעדתי וכמעט נפלתי.

באופן ספונטני הרמתי מבטי אל האנשים שישבו ועמדו. אולי רציתי לדעת מי היה יכול לעזור לי, אילו נפלתי, אולי לא חשתי בנעימות ורציתי לדעת מי חזה במפלתי.

אף אחד!

אינני יודעת אם מישהו מכל אלו היה מבחין בי אילו הייתי נופלת. אולי הנהג... האחרים היו עסוקים.

כן, בוודאי. בימינו, מי מתעסק במה שקורה סביבו? עיני כולם נשואות אל המכשיר.

נסו להסיח דעתם של אנשים בדיבור, בחיוך, בנזיפה, בצעקות, לא תצליחו.

צריך לקרות משהו שונה מאוד מהרגיל בשביל שיתפוס מקום בלב אדם בימינו.

מדהים לראות איך שכל אחד יכול להוכיח שעם התפתחות המכשור חלו  שינויים בו, עצמו, ועם כל זה, הוא ימשיך.

אנשים מרגישים בעצמם שהעיסוק במכשיר גורם להם ללחצים ולחרדות.

אחרים אומרים שהקשב שלהם שונה לחלוטין ממה שהיה.

נוספים חשים שהוא ממכר אותם. הם מנסים להניח אותו בצד, אבל היד נמשכת לכיוונו מבלי משים.

אני זוכרת את הימים שבהם חדר הטלפון הפשוט לחיינו. כמה התנגדנו לו. פתאום התחלנו לראות אנשים הולכים ומדברים לעצמם, פתאום גילינו שאין רגע דל באירועים חברתיים ובמפגשים משפחתיים, אפילו שם מקבלים שיחות ואין מנוחה. פתאום נוכחנו לראות שאין שקט באוטובוס. שיחות אישיות מתנהלות מימיני ומשמאלי ואני, העדה להן, הופכת בעל כורחי לחלק מהאירוע.

כבר אז ראינו שהחיים הולכים להשתנות. לא ידענו עד היכן.

סיפר לי בן משפחה, שגר בשיכון, שבו רוב המשפחות חילוניות. הוא שומר מצוות וגם לא מחזיק, כמובן, בטלפון בעייתי.

הוא אמר לי שזה לא מפתיע, אבל מופלא, איך שאנשים נמשכים לשוחח אתו ולו דקות ספורות, כמו דבורים הנמשכות לדבש, ולא, הוא לא פסיכולוג שמבין את נפשם, גם לא אחד שזמנו פנוי לשיחות עם כל המי ומי. הוא בעל משפחה שעובד קשה לפרנסתו.

לדעתו אנשים נהנים מקרבתו מסיבה אחת בלבד. הוא איתם והוא שלהם.

הוא מסתכל להם בעיניים כשהוא מדבר אתם. הוא לא נותן להם את ההרגשה שהוא מחכה שיסיימו, כי מכשיר אחד קטן מחכה לו בכיס, ביד או על השולחן ליד.

הוא מפנה להם את ליבו, כי אין משהו אחר שמסיח כל הזמן את דעתו וגורם לו להרגיש הפסד,

והוא נותן להם לחוש שבעצם, הם חשובים וקיימים.

אני יודעת ומכירה ביתרונות המדהימים שיש במכשיר הקטן הזה, שבוודאי בעוד שנים יקטן עוד יותר, עד שייכנס לתוך הראש עצמו,  ויהיה חלק ממנו, כפי שראוי לחפץ כזה, שהוא החלק החשוב ביותר בחיים.

אבל עם כל היתרונות, מי מאתנו, שמכיר את החיים של פעם, לא היה רוצה לחזור לעבר, לפשטות, לתום, לישיבה שלווה בגינה, ליציאה נעימה לנסיעה, לדיבור תמים עם ילד, ולשיחה ערה עם בן או בת זוג.

לחזור לחיים של פעם זו שאיפה נאיבית, תמימה וילדותית, אבל אנחנו כן יכולים להחזיר לעצמנו את המושגים של פעם.

לדאוג לכך שהטלפון לא יהיה משאת נפשנו,

שנלמד את עצמנו להרגיש נעים במחיצת בני ביתנו וחברנו,

שנלמד את עצמנו לתת מעצמנו לאחרים ולחוש את הטעם הטוב של חיינו.

שנדע להעריך כל דקה שהמכשיר הזה אינו במחיצתנו, ולהבין שדווקא כשהוא בצד – הוא מועיל לנו,

ולא להפך.

נחמד יותר לשבת ולחלום בשדה כלניות, לשאת תפילה שקטה, המגיעה מלב שקט, מאשר לרוץ אחרי הרוח, שככל שנתקרב אליה, כך תפרח ותיעלם.