"איך לא ידעתי", כ"ג - טרנוב - לפגוש את אבא

למחרת בבוקר אנחנו נוסעות לטרנוב. שם אני פוגשת סוף סוף את אבא.

אבא שלי מאנטוורפן, הוא ג'נטלמן בחליפה יפה ומוקפדת, יש לו טאץ' אירופאי מכובד וכל מי שרואה אותו נשבה מייד בקסם השופע שלו.

לאבא שלי יש צחוק בעיניים וחיוך מלא שמחה. אבא שלי גבוה וחזק ותמיד אפשר היה לקפוץ על הברכיים שלו בהתלהבות כשהיה שב מן העבודה בערב. אבל לאבא שפגשתי בטרנוב יש עיניים אחרות, עמוקות יותר ורואות יותר וקול של מכשיר וידיאו, קצת מרצד וטיפה מתכתי. את האבא הזה לא הכרתי באמת וניסיתי איכשהו להדביק אותו במחשבתי לתוך האבא השמח שהכרתי תמיד, אבל אף פעם לא הצלחתי ממש.

עכשיו אני נמצאת איתו בטרנוב. היכן שהחלה הזוועה לנעוץ בו את טלפיה ולאחוז אותו בגרון ממש. אבל האמת, שהיא התחילה לפני זה, עוד בקרקוב.

בשביל ההיסטוריה, המלחמה פרצה בראשון לספטמבר 1939 בבוקר מוקדם. אבל בשבילו, נער בן חמש עשרה, היא עדיין לא פרצה. השעה הייתה שמונה בבוקר כשהוא החזיק בידו את שקית התפילין, ליד ה'שטיבל'. זה לא היה סוד שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, והוא מנהיג מדינה שלמה באופן דיקטטורי ולוטש עיניים חמדניות על השכנה החלשה והפולנית שלו. כולם ידעו את זה, גם אבא, קורא עיתונים מושבע ודי פסימי מכל העניין.

המבוגרים מסביבו דווקא נאחזו בתקווה שלא יקרה כדבר הזה. אנגליה וצרפת חזקות מגרמניה. "אם תתחיל מלחמה, היא תדעך כעבור יומיים", אמרו האנשים שהתגודדו ליד ה'שטיבל', "אין מה להילחץ". דווקא אבא שלו רצה לעלות לארץ ישראל, אבל לא היו לו סרטיפיקטים, שלטון המנדט ששלט בארץ צמצם את המכסות, עד שהיו כמעט בלתי אפשריות. ומכיוון שאמריקה לא הייתה סימפטית הרבה יותר, גם שם הוויזות כמעט לא ניתנו.

 עשרה ימים לפני שחצו המטוסים את שמיה של קרקוב, פורסמו כרזות רחוב על גיוס לצבא והאפלת הבתים מחשש למלחמה. האווירה התחממה כנגד האופטימים, ועדיין, לא היה לאן לברוח.

 גם עכשיו, שמעו האנשים בבית הכנסת את המטוסים ואת הדי הפיצוצים הרחוקים. לא העלו בדעתם מה באמת קורה וחזרו הביתה בשלווה לארוחת הבוקר שלהם. רק בעשר התבהרה התמונה. הגרמנים פלשו לפולין, והצבא הפולני מחפש את עצמו כדי להתחיל להתארגן אל המלחמה שנמצאת בעיצומה. לא היה לו כל סיכוי.

 בליל שבת עוד ערכו אצל אבא שולחן יפה ורגוע ודברו על המלחמה שתתחיל. אבל למחרת בבוקר כבר הגיעו הפליטים הראשונים. ופניהם אפורות מן הבהלה. הכל היה מהר מידי וביום ראשון כל הגברים החלו לרוץ מזרחה, לעבר הגבול הרוסי. שמועות אמרו שהגרמנים לא יפגעו בנשים וילדים ולכן אבא ושאר האחים רצים עם האב שמונים קילומטרים ברגל. הרכבות עצרו מלכת והסוסים נלקחו אל הצבא הפולני המתארגן. אבל הריצה המטורפת הייתה מיותרת, הגרמנים כבר היו שם. הם כבשו את פולין במהירות בלתי נתפסת, וכל האנשים הנמלטים נדמו כמו עכברים קטנים המתרוצצים נואשות בתוך הרשת הגדולה. פולין כולה הייתה למלכודת אש ואבא וסבא ושאר הדודים התחבאו במרתף בעיירה קטנה ליד טרנוב. הבתים מעליו בערו באש והפצצות ניתכו היישר לתוך ההמון והבתים. לא נותרה תכלית לישיבה המרוחקת והם חזרו הביתה.

את הדרך הם עשו בעגלה עם פולני, בתוך האש והעשן וכדורי הגרמנים הצולפים על שיירות הפליטים הארוכות, גם העגלה שלהם הייתה במטווח. הנאצים ירו עליה ובנס החטיאו. זו הייתה הטעימה הראשונה שלהם מן המלחמה, והטעם היה מעורר חלחלה.

קרקוב ששבו אליה, שינתה את פניה. שוב לא הייתה זו העיר היפה והשלווה בת אלף השנים על מגדלי הצריחים המחודדים, האבנים האדומות המסוגננות והיופי ששולט בה בכל פינה.

עכשיו היא דמתה לנסיכה שבויה, חנויות סגורות, עסקים מושבתים. יהודים מסתובבים בתוך אימה ומהומה ו'יודנראט' שמוקם בבת אחת ומתחיל לקחת יהודים לעבודות כפיה. הנאצים הסתובבו ברחובות בגאוות מנצחים, מכים ללא אבחנה, ונטפלים בעיקר לבעלי זקנים.

ועדיין ריחפו ענני אופטימיות קטנים ליד בתי הכנסת, מתעקשים שלא להתאדות, למרות שהאדמה תחתיהם בערה כבר בצרחות בגרמנית, במכות והשפלות.

"נעבור את זה", אמרו האנשים זה לזה. "היו לנו כבר תקופות קשות בהיסטוריה, נחזיק מעמד", הם הבטיחו לעצמם.

אבל ביום שהגיעו השמועות ממעליץ, השחירו השמים בעבורם. לא נותר עוד שביב תקווה להיאחז בו. הם הבינו בעצם הכל.

במעליץ אספו הגרמנים את היהודים בבית הכנסת. היו שם ילדים תמימים ומבוגרים חפים מפשע, היו שם נשים ואימהות ותינוקות. וכולם נכנסו לבית הכנסת, כי כך התבקשו. אבל מה שקרה אחר כך היה נורא מכל תיאור, הנאצים נעלו את המקום והעלו אותו באש. כל היהודים בתוכו נשרפו חיים.

כשהגיעו השמועות על מעליץ, אבא החל לחלום על בריחה. החנויות היהודיות כבר נבזזו בינתיים, וכל יציאה לרחוב הייתה מסוכנת. החלום הלך וגדל, אבל לא היה מי שיגשים אותו בעבורו...

היה לו אח, ישראל יצחק, בחור שיצא לדאוג לעניים הסובלים מן הרעב, שכן הרעב בגטו הפך למלכודת מוות עבור העניים. ובעודו עסוק בחסד, נחטף מן הרחוב על ידי הנאצים והם היכו אותו ותלשו מחצית מזקנו. הוא הצליח להימלט ללמברג, משם המשיך לקלצק ולברנוביץ. בברנוביץ הסתיימה הבריחה, והוא נלקח ב-1942 למוות - השם יקום דמו.

שנה אחרי פרוץ המלחמה, העבירו את המשפחה מקרקוב לטרנוב הסמוכה. שם נבנה הגטו הגדול.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.