"נשמה טובה את", פרק י"ח - אוטובוס של חרדות

הבנות היו במתח.

"נו, בסוף הצליחה תהילה לעלות אל האוטובוס?" שאלו את נעמה.

"מיד היא תספר לכן," ענתה להן נעמה.

ותהילה סיפרה.

"אספר לכן הכול מההתחלה. בלילה שלפני הנסיעה המתוכננת באוטובוס התהפכתי על משכבי וניסיתי להירדם מעט, ללא הצלחה.

פחדים התרוצצו בראשי בלי סדר, בפראות. ומה אם אתעלף? הרי שנים כבר לא נסעתי באוטובוס.

פתאום התערבב הכול בראשי כמו במיקסר. שברי תמונות מהעבר. פצועים. דם. ריח של שרפה. ריח אחרון של אמא שלא תחיה עוד לעולם. מחבל שנושם קרוב מדי לאוזני. ואז זיכרונות של התקפים איומים של קוצר נשימה ובלוק ענק שמתיישב בחזה, לא מוכן לזוז.

התקף החרדה האחרון היה איום מכולם, והוא מילא את כולי.

שוב נזכרתי איך הכול סביבי הפך לשקוף כמו מים, נוזל ומטיף אט אט טיפות מעוותות... אנשים התקפלו מול עיניי והפכו לשלוליות עכורות של צבע דהוי. האוויר אזל מראותיי, והן הצטמקו לשני כדורים קמוטים בגופי, מתאמצות להתרחב מעט, להכיל את האוויר. גרוני נחנק והתייבש, והידיים שלי היו רטובות מזיעה. הכיסא שישבתי עליו התאדה תחתיי וקרס בשקט. לאט לאט נעצמו עיניי ושקעתי בערפול חושים מבורך. כמו מבעד לחלום שמעתי את האנשים שסביבי מדברים אליי, מנסים לעורר אותי...

כמה שנים לא נסעתי באוטובוס? אולי מאז היותי בת שמונה, מאז התקף החרדה האיום ההוא. סבתא הטובה שילמה מכספה לנהג שיבוא לאסוף אותי. אף פעם לא הכריחה. ואבא – עשה תמיד מה שסבתא אמרה.

נעמה הסבירה לי שככל שנמנעים יותר מהדבר שמפחיד אותנו, כך הולכת החרדה ומתעצמת. לכן חשיפה הדרגתית היא הדרך היחידה לטפל בהימנעות שלי מנסיעה באוטובוס.

אני רציתי יותר מכול להצליח לנסוע באוטובוס כאחד האדם. בעצם לא רציתי, רעדתי מפחד. בשקט אספר לכן," קרצה תהילה לבנות, "שבשלב מסוים תכננתי פשוט לא להגיע בבוקר לתחנה, כפי שסיכמתי עם נעמה..."

"זה מה שאני הייתי עושה במקומך. ברר... " אמרה ריקי.

"כן. אבל אז היה אפשר כבר לזהות מהחלון איזשהו אור חיוור שמסמן את תחילתו של הבוקר, ובטני התכווצה בעוז. ממילא לא אצליח לישון עוד. קמתי, התפללתי, וביקשתי מהשם שייתן לי כוח לעמוד באירוע הקשה הזה.

כשהגעתי לתחנה, חשתי את ליבי פועם בחוזקה. נעמה כבר עמדה שם, ממתינה לי בחיוך חם ומבין.

"איך את מרגישה, תהילה?"

"אני רועדת. את בטוחה שזה מה שיוציא אותי מהחרדה? זה לא נשמע הגיוני, לקחת בן אדם לתופת ולצפות שזה יפתור לו את הבעיות."

"בטח מאוד מאוד קשה לך," הרגשתי שנעמה מבינה אותי באמת. "אבל אני מבטיחה לך שמפעם לפעם זה יהיה קל יותר." היא לא הזכירה לי שוב את שינוי התפיסות שעשינו, והביעה נכונות לקבל אותי חוזרת אחורנית לשלב קודם בעבודתנו. עכשיו שלחה תהילה מבט חם אל נעמה.

"ואז אמרה נעמה: 'כשהאוטובוס יגיע נעלה ביחד. רק נעמוד רגעים אחדים ליד הדלת הקדמית, ואז נרד. כך נעשה פעמים אחדות, עד שתרגישי שאת מוכנה גם להמשיך ולנסוע'.

נעמה ביקשה מהנהג להפריע ולעלות על מנת לרדת מיד, והסבירה לו במה המדובר במספר מילים. הוא שיתף פעולה בשמחה, ואני הרגשתי גיבורה - עמדתי בתוך האוטובוס!

לאחר פעמים אחדות שבהן עלינו וירדנו התעייפתי וחזרנו הביתה.

למחרת, כשנפגשנו באותה השעה בבוקר, הכינה לי נעמה הפתעה:

'את השלב הראשון עברת בהצלחה. היום נעלה לאוטובוס ונשב באחד המושבים הראשונים. בשעות הבוקר המאוחרות האוטובוסים כמעט ריקים. נהג האוטובוס האמור להגיע לתחנה בשעה זו הוא ידיד של בעלי. הוא לומד איתו בכולל ערב ועובד בשעות הבוקר כנהג. הוא מודע לכך שאת חווה היום חשיפה כואבת. נחכה לקו 16 ונעלה יחד.'

בלעתי את רוקי באימה. אולי יקרה נס, יחליטו על שביתה דחופה, יכנסו את כל נהגי האוטובוסים בירושלים לארוחת בוקר חגיגית, ימצאו חפץ חשוד ויעצרו את הנסיעה בכבישים. מה אני בכלל עושה פה?"

"נו, ובסוף עלית?" נילי לא התאפקה.

"כששמעתי את מנוע האוטובוס מתקרב, נחרדתי: 'אולי נוותר על כל זה?' שאלתי בפנים חיוורות.

'את רוצה לוותר?' נעמה שאלה.

'אולי. כן.'

'אז בואי, נחזור, תהילה, אם את לא מסוגלת,' היא אמרה לי.

'נעשה את זה אצלך בקליניקה,' התחננתי.

'תהילה יקרה, לצערי הדבר אינו אפשרי. החשיפה היא תהליך של למידה פיזית, לא ניתן לעשות זאת מהבית המוגן, בשיחה שקטה ונעימה. האימון הזה, כמו אימון גופני, דורש זמן. גם כשלומדים לשחות זקוקים לתהליך של זמן כדי לרכוש את המיומנות הזו. ואי אפשר ללמוד שחייה מהבית, במיטה היבשה, בלי להירטב.'

האוטובוס נעצר בתחנה, פלט נוסעים ופתח את הדלת הקדמית.

'טוב. אני יודעת שיום אחד אצטרך לעשות את זה. אולי אאזור אומץ ונעלה עכשיו?' שאלתי באומץ.

'את מחליטה,' זרקה אליי נעמה את הכדור.

'בוקר טוב!' קרא אלינו דורון הנהג בעליצות וזרק בדיחה לחלל האוויר.

הלחץ טיפס לראשי והתרכז מעל לעיניים: כואב לי הראש... אני עייפה... לא ישנתי בלילה... לא רוצה לעלות... אבל בעצם חבל... זה יכול לעזור לי... לעלות או לא?...

'טוב, נעלה,' החלטתי. הלמות ליבי נשמעות כמקהלת פטישים, כפות ידיי היו רטובות לחלוטין, ואצבעותיי היו תלויות בחולשה, רועדות. נעמה פשוט נטלה את ידי בידה, וכך עלינו שתינו אל האוטובוס הממוזג שבו נהג דורון, הנהג הכי מצחיק שפגשתן בחיים.

הוא ניסה לבלבל אותנו מצד אחד, אך לא להסיט את תשומת לב הנוסעים המועטים אלינו מצד שני. אין ספק. הוא עשה עבודה טובה," תהילה מתיישרת על מקומה.

"הרגעים הראשונים היו קשים, קשים מאוד אפילו. הרגשתי את החרדה מטפסת ועולה ומאיימת להשתלט עליי מבפנים, אבל התמיכה של נעמה חיזקה אותי.

עשינו יחד הרפיה בשקט, נס שהאוטובוס היה כמעט ריק... נעמה גם הזכירה לי את כל האמירות ההן שעבדתי עליהן כל כך הרבה, ודיברנו גם על כך שאם החרדה תשתלט עליי - אקדם אותה בברכה. אהיה בה. לא מתים מזה. את זה אני כבר יודעת. בסוף הצלחתי! הצלחתי לנסוע באוטובוס!"

"לא ייאמן!" מיכל קראה בקול. "וכל הכבוד לך, תהילה, על האומץ!"

"כן. אני בעצמי לא מאמינה שעשיתי את זה," עיניה הבריקו בברק מיוחד.

"למחרת נפגשנו שוב, הסיפור חזר על עצמו כמעט באותו הנוסח... ולמחרת שוב... והיום כבר נסענו כל כך הרבה פעמים הלוך ושוב... נראה לי שאין בכל ירושלים מי שניצל את כרטיס המעבר של אגד יותר מאתנו," צחקה תהילה, והצחוק שלה היה משוחרר, רפוי. "ירדנו ונסענו, שוב ושוב... עד שכבר כמעט לא דפק לי הלב בעלייה האחרונה לאוטובוס. ומחר אני אמורה לנסוע לבד באוטובוס. זה יהיה קשה, אבל כבר לא נראה לי כמו סוף העולם. כנראה בכל דבר זה כך. ככל שמתרחקים מדבר מה – הוא מאיים יותר, וככל שמתקרבים אליו – הוא נעשה ידידותי ומזמין יותר."

"כל הכבוד לך, תהילה. האומץ שלך הוכיח את עצמו!" הבנות שמחו מאוד בשמחתה של תהילה.

תהילה חייכה ועיניה זהרו. "תודה. אני חשה הקלה עצומה. ברוך השם שנתן לי את הכוח לעבור את כל זה, ותודה לך, נעמה, שאפשרת לי לעבור איתך את המסע הארוך והמדהים ביותר שעברתי בחיי." המבטים שהחליפו נעמה ותהילה זו עם זו דיברו יותר מאלף מילים.

"וגם קניתי לך מתנה קטנה ממני." קולה של תהילה רעד קמעה.