"תהומות", פרק ח’ - תקווה

אפי: 

אני כושלת אל תוך האוטובוס, רק אנשים בודדים יושבים בו, והם נדמים בעיני כצלליות שקופות. העולם כולו הפך לשקוף ובלתי נראה. רק דמותה של שבי המתייסרת ממלא את כל שדה הראיה שלי.

משהו בתוכי קפא וגופי הפך למעין רובוט מתכתי. אני מתיישבת, ופתאום חודר לאוזני ניגון מוכר, שיר שאני אוהבת במיוחד.

בחור ישיבה יושב שני ספסלים לפני, אוזניות תחובות באוזניו, והוא מתנדנד ומפזם. הצלילים עולים וחודרים מבעד לבועה האטומה שמקיפה אותי מאז יצאתי משבי, וממשיכים את מסלולם לתוך הלב הקרחוני שלי.

"שאני רץ והם רצים... אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת... שנאמר: אנשי דמים ומרמה... אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח..."

הבחור מתנדנד בדבקות, ואני רואה בעיני רוחי את שבי רצה, רצה ורצה... מספיקה אין סוף דברים, לא נותנת לעצמה לנשום ולהינפש, אפילו רגע אחד.

אבל היא רצה לחיי העולם הבא. זה חייב להיות כך. חייב להיות שהריצה שלה היתה טובה וחיובית.

אבל גם היא, הכאב מבעבע בתוכי, לא חוצה את ימיה, והיא לא קשורה לאנשי הדמים והמרמה מהפסוק, אז למה... גוש מתכדרר בגרוני, ואני מתקשה לנשום.

מה קורה לך אפי? הגעת עד לגיל שלושים וחמש, שרדת את כל התקופות, ופתאום עולות בך שאלות באמונה? מעולם לא שמעת על "צדיק ורע לו?"

אני יורדת מהאוטובוס תחנה אחת לפני התחנה "שלי", לא מסוגלת לשמוע את הניגון הזה עכשיו.

צועדת בחשכה, צעדים איטיים וקפואים. מישהי אומרת לי שלום ומה נשמע, ואני עונה לה משהו. עולה לבית הוריי החשוך, מגששת את הדרך לחדרי, וצונחת על מיטתי בעיניים סומות.  מרוקנת מרגשות וממחשבות, מרגישה בתוכי ריק גדול ונורא.

"אפי", אמא שלי מתיישבת לצדי פתאום. אז היא בבית, וגם היא לא חשבה להעלות בו אור "היה קשה?"

אני לא מסוגלת לענות, עיני ממשיכות לתעות בחלל.

אם היה קשה או לא? אני לא מסוגלת להרגיש. פוחדת שאם אכנס לחלל החשוך והקר שנמצא בתוכי, אשקע שם באפלת הקרח, ואקפא בתוכו לנצח.

"יהיה טוב, אפי... כבר- כבר, בקרוב מאד תגיע הישועה, מותק, אני מרגישה ומאמינה בזה חזק מאד". הקול שלה מתפזר בחלל החדר, קרעים-קרעים. "בואי נתעודד, בואי נלווה קמצוץ של שמחה מהגאולה".

משהו בי ניצת לשבריר שנייה, אני מתבוננת באמי במבט מופתע.

"היום שמעתי לראשונה על המושג הזה בשיעור של הרבנית עזריאלי", היא חשה צורך להסביר למול תמיהתי הגלויה.

אהה. הרבנית עזריאלי. האישה הכי מדוברת בביתנו בעת האחרונה.

"לא מצליחה להרגיש שום קמצוץ. שמחה, אמא? מה זו בכלל שמחה?"

"אני כל כך מבינה אותך, כל כך מרגישה, אבל בואי נתאמץ, אפי, בכל הכוח, בבקשה, אסור לנו לשקוע ככה, עוד קצת מאמץ. כל כך השתדלת תמיד... עוד קצת".

אני מתבוננת בה שוב, כדי להיות בטוחה שזו אמי היושבת כאן לצדי, ולא אישה אחרת. מאז החלה ללכת לשיעורים של הרבנית שלה, השתנה בה משהו מהותי. המשפטים האלו כל כך זרים ותלושים, כשהם יוצאים מפיה של אמי המעשית והמופנמת.

אבל איפה היית הרבנית עזריאלי כשהיינו ילדות? למה באת רק עכשיו? למה???

אמא מעלה אור בחדר, ונוטלת את ידי חסרת התחושה.

היא מתחילה לשיר בקול חרישי שהולך ומתחזק. מדוע כולם מפזמים ושרים היום?

"תהא השעה הזו... שעת רחמים ועת רצון מלפניך..." אמא שרה ושרה, ואני מתחילה לחוש כמו האלפים השוויצרים בעת הפשרת השלגים. לאט לאט, בקצב רך, ענוג, ויופי עוצר נשימה, מתחיל הקרח שבליבי להפשיר, ונחלים שוצפים מתחילים לזלוג ממנו דרך העיניים. מפלים קפואים מוצאים את דרכם החוצה, ודוהרים במדרון...

סוף סוף אני בוכה. אני בוכה קצת על שבי, והרבה מאד על עצמי. על שנים קשות של בדידות וכמיהה לבית ולמשפחה משלי. על המכה הנוראה שחטפתי בגיל תשע עשרה וחצי, על כל האכזבות הקשות שהתנפצו בפני במהלך השנים הקשות, על החברה היחידה האמיתית שלי, שעומדת לעזבני לאנחות, על עתיד לוט בערפל, ועל החמצה איומה- איומה! כל הרגעים האלו, כל המחשבות הקשות על מצבי, הרי יכולתי כבר להיות אמא לשמונה או עשרה ילדים. הכל מתנקז לו אל תוך הבכי הנורא הזה, שקפא בתוכי לפני חמש עשרה שנים, עד היום.

ואמא, אמא שלי מפסיקה לשיר, המומה לרגע, ואז מצטרפת לבכיי הנדיר.

ומששוכך הבכי, מתעורר לו הלב, ועמו כל הרגשות האצורים בתוכו, חיוביים ושליליים. ובתוכם מצליח להפציע קמצוץ השמחה, כמעט בלתי מורגש, ועמו כמה פירורי תקווה, שלוותה אמא שלי מן הגאולה גם בעבורי.

אמא שבה לשיר, והפעם אני מצטרפת אליה בפיזום חרישי. "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך", אנא!

*

"הרופאים לא נותנים לה עוד הרבה זמן, ואני חייב להיפרד. חייב ולא מסוגל. אני עומד לצאת מדעתי".

יאיר יושב בחדרו של ראש הישיבה, אך הפעם הכל קר ומנוכר סביבו. אפילו החדר הזה, ששימש לו פעמים רבות למקום מקלט ומרגוע, סוגר עליו היום.

הוא מרגיש, כאילו לא נותרה משבצת אחת פנויה בעולם כולו, עליה יוכל למצוא מנוח לכף רגלו.

"ה' יעזור", אומר ראש הישיבה. "אנחנו מתפללים כאן בישיבה יום יום לרפואת בת שבע בת צפורה, וה' יעזור שתצא בבריאות מבית החולים מהר מאד".

"היא כבר כמעט לא רואה", ליאיר דחוף להבהיר לרב את המצב הסופני של שבי. "הגידול מתפשט במוח במהירות ולא מגיב לטיפולים... זה ממש הסוף, ואני חייב להיפרד, כל עוד היא עדיין בהכרה פה ושם. לא יודע איך לעשות את זה".

בחודש שחלף מאז אושפזה שבי, הוא התחיל להשלים עם המציאות המרה. רעייתו עומדת לעזוב, והוא יתאלמן בקרוב, אבל עם הפוביה האיומה הזו, שלא מאפשרת לו להיפרד ממנה, הוא לא מצליח להשלים.

ובפעם השנייה בחייו, הוא מוצא את עצמו מספר על הפוביה הסודית שלו.

ראש הישיבה מהנהן ושותק זמן רב, ורגע לפני שיאיר מרגיש שמשהו בתוכו מתפקע, שואל ראש הישיבה בשקט:

"מי קבע את הפוביה הזו?"

"אהם... אמא שלי", משיב יאיר לאחר מחשבה. "ואולי... דודה שלי".

"והן מוסמכות לאבחנות כאלה? הן נשות מקצוע בתחום?" ראש הישיבה לא מתכוון ללגלג כמובן, אבל יאיר חש נלעג ונזוף כילד.

"אמא שלי גננת ודודתי עקרת בית", הוא לוחש עוד.

"אז...." הרב מנסה להבין.

יאיר עוצם את עיניו בחולשה.

הוא זוכר את עצמו ילד בן שבע, רגיש ונפחד, יושב על ברכיה של אמא. אמא מנסה להסיח את דעתו מן המחט, אבל הוא מסתקרן ומתבונן במעשיה של האחות. הוא רואה את הדם שלו, אדום ובוהק, "נוסע" בצינורית השקופה, וממלא את המבחנה. הוא מוקסם, וכאב הדקירה נשכח לגמרי, אבל פתאום הוא מרגיש סחרחורת, הוא מרגיש איך כל הדם נשאב מגופו, והוא חלש ורפוי מאד... ואז הוא מתעורר, אמא גוחנת מעליו לבנה כמו החלוק של האחות.

"איך אתה מרגיש?" הדאגה מעוותת את מילותיה.

"מה קרה לי?"

"התעלפת".

"באמת?" יאיר נחרד. הוא התעלף! כמו בכל הסיפורים. ובבית משוחחת אמא עם אחותה הגדולה, ומספרת לה על ההתרחשות המבהילה בחדר המעבדה.

"המטופוביה", פוסקת הדודה.

"מה זאת אומרת?" תוהה אמו של יאיר, ומיד נשפך על ראשה כל המידע. "ותרחיקי אותו מדם ופצעים ובתי חולים כמו מאש", מתרה הדודה.

"איך אפשר להרחיק בן מפצעים ודם, יש לי כאן בבית מיני מרפאה, שפתוחה כל שעות היממה עבור ששת הבנים השובבים שלי... למזלי יאיר הוא העדין והרגוע מבין כולם".

ומאז, אמא שמרה עליו מכל משמר, והרחיקה אותו מכל מה שעלול להעיר את ההמטופוביה משנתה... יאיר שפחד להתעלף שוב, כבר ידע בעצמו להישמר מפניה. הוא אף פעם לא טיפס על עצים, ולא רכב על אופניים בירידות, הוא לא סחב ענפים כבדים למדורת ל"ג בעומר. נזהר והקפיד לא להיפצע, לא כי הוא פחד מפצעים ודם... הוא פחד להתעלף שוב.

אבל בסוף זה קרה לו, בגיל חמש עשרה. סבו האהוב אושפז לאחר התקף לב קשה. הרופאים אמרו שימיו ספורים. יאיר רצה ללכת להיפרד מסבא. הוא התגבר על הפחדים, והגיע לבית החולים, חיוור וחושש, הפוביה מלאה את כל כולו, ולא אפשרה לו לחשוב על מה שמחכה לו במפגש עם סבו.

והמראה של סבא, לבן ומצומק, חסר הכרה ומחובר להמון צינורות, הלם בו, ואז הוא שמע את שני דודיו משוחחים בלחישות בסמוך לפתח החדר. הם דיברו על קבורה ומצבות. לשבריר שנייה חשב יאיר, שסבא שלו בעצם... כבר נפטר, והוא עומד כעת מול גופת סבו היקר. שבריר שנייה בלבד, שגרם לו לצנוח תחתיו בעילפון. בפעם השנייה בחייו.

'ההמטופוביה הכתה שוב' הוא אמר לעצמו.

יומיים לאחר מכן נפטר סבא, ולאחר ה'שבעה', הוא הרגיש בוגר דיו כדי לבדוק את הנושא בעצמו. הוא קרא חומר, שנתן לו הרבה מאד מידע על פוביות בכלל ועל המטופוביה בפרט, וככל שהתקדם בחקירותיו את הנושא, הוא הבין שזהו זה. האבחנה חדה, ברורה וסופית.

הוא סובל מפוביה נוראה, שהתרופה שלה אחת ויחידה: להתרחק מכל מה שמזכיר דם, רופאים ובתי חולים. אמא כבר לא היתה צריכה לשמור עליו, הוא למד לשמור על עצמו טוב יותר ממנה.

ואת כל הסיפור הזה הוא מספר כעת לראש הישיבה, שמנענע בראשו לשלילה מוחלטת.

"אני לא סבור שאתה סובל ממשהו קליני. כשאדם מכניס לעצמו משהו לראש, ומאמין בו במשך שנים רבות, זה הופך לחלק ממנו. אתה בטוח שיש לך פוביה שמעולם לא אובחנה. אולי אם תהיה בטוח שאין לך כלום, ההפרעה הזו תסתלק ותעלם?"

"הלוואי", בתוך ליבו יאיר מתקשה להאמין. מגיל שבע, כבר עשרים ושמונה שנים מלווה אותו הפוביה שלו, אז איך היא יכולה להתמוסס ולהסתלק מחייו ככה פתאום? איך ייתכן שהכל פרי דמיונו ואמונתו, ובעצם אין לו דבר?

ראש הישיבה טוען, שנראה לו ששני מקרי ההתעלפויות לא קשורים זה בזה. בגיל שבע הוא התעלף מחולשה, אולי לא שתה מספיק, אולי הדם שהוצא מגופו גרם ללחץ הדם לצנוח? ובגיל חמש עשרה, הוא התעלף מפחד, כשחשב שסבו כבר נפטר, והקשר בין ההתעלפויות לפוביה הוא מקרי בלבד.

ראש הישיבה ממליץ לו ללכת לבקר את רעייתו, ולבדוק את העניין בעצמו. כלומר לנסות לחשוב שאין לו פוביה, ולהתמקד במטרה, לא לחשוב על שום דבר פרט לביקור. ביקור הפרידה.

הוא חרד. הוא רועד בכל גופו, רק מהמחשבה על הכניסה למקום, שיעורר בו את כל מה שהוא בורח ממנו, אבל הוא ילך. הוא יודע שכבר עכשיו, יצא מבית הרב ויזמין מונית, כי ידיו הרוטטות לא יצליחו לאחוז בהגה.  הוא ייסע אליה, אל שבי. מקווה שלא איחר את המועד.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.