איה קרמרמן מודה לאדם וחוה

לאדם וחוה היקרים, אני חייבת להתחיל בהתנצלות. שנים שאני באה אליכם בטרוניות ובטענות, ואני מודה - אני אפילו מקפידה עליכם. עם כל בדיקת דם, צרבת ובחילות הריוניות, אתם עולים במחשבותי. בכל כאב מפלח של ציר, אני בכעס על נפילתכם. עם כל ילד שמצער, מתווכח או סתם מתנהג כמו ילד - קללתכם היא קללתי. בכל שנה, בפרשת בראשית, הכול דשים בחוסר התקשורת ביניכם, שפתח פתח לכניסת הנחש הארור לחייכם ולחיינו. בכל שנה, בעוד אנחנו חוגגים את ההזדמנות הנוספת, את הרחמנות הגדולה שניתנה לנו לחזור ולקרוא מחדש את ספר בראשית - אתם מתמודדים עם קלקולכם.

אין לי ספק שזה מקור צער בשבילכם. כמו גביר שירד מנכסיו והוא עובר מול ארמונו שניטל ממנו. איזה הוד והדר רוחניים ניטלו מכם, הדעת לא יכולה בכלל להשיג. הלב נצבט רק מהמחשבה. אבל נאמר שאין מזכירים לבעל תשובה את חטאיו הקדמונים. אם אני לא מעוניינת שיעלו באוב את הטעויות - בדעת ושלא מדעת - שלי, הגיע הזמן שאנהג גם אני בזו המידה. פרט לכך, המעבר לירושלים לימד אותי דבר או שניים על מאור פנים. לכן, השנה החלטתי להפוך את חברבורותי ואת עורי, ולהפיץ טוב. החלטתי להתבונן על כל הטוב שהורדתם לעולם ולומר תודה.

הורי השורשיים, אלו שנשמתי כלולה בנשמתם מששת ימי בראשית, תודה על הגעגוע שהשרשתם בתוכי. הגעגוע לגן עדן, הגעגוע להיות הכי קרובים לתכלית, לה' יתברך. זה אותו געגוע שנתן לי את העוז לזרוק את השכל, הש"ג ששומר על האמונה שתישאר על אש קטנה, ולהתחיל לצעוד חזרה. לחפש את גן העדן הפרטי שלי.

תודה על האינסוף שאפשר ללמוד מכם על זוגיות. על כך שכאשר מכניסים את ה' יתברך לתוך הזוגיות, בשלמות מוחלטת - "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כאשר מאפשרים לה' להיות פעיל בבניין הזוגיות, אנחנו הופכים לאחד אמיתי. אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי להכניס את ה' לתוך הזוגיות שלי. זה היה ממש צומת דרכים. תהיתי לאיזה כיוון לפנות: הכיוון שדורש ממני בנייה מחדש בדרך התורה, או לראות לאן תוביל אותי הדרך שבה יש רק שניים בזוגיות שלנו, שלעיתים הופכים להיות רק "כנגדו" ושוכחים מה"עזר"? אני זוכרת את ההחלטה לזרוק את הפנקס שבו רשמתי את זכויותי הלא-ממומשות ביחס לחובותיו של בעלי. את הפעם הראשונה ששמעתי את צמד המילים "שלום בית", מושג שקיים רק כשהזוגיות הופכת לשלישייה ומאפשרת לקדושה להיכנס פנימה. הקדושה מאירה אור מלא אהבה בכל מקום, ובמיוחד בזוגיות - המקום שבו הכי צריך לזכור אהבה מה היא - הקדושה מרככת, מעדנת ומחברת.

תודה על "לא טוב היות האדם לבדו". כמה נוח ושקט זה להיות לבד. איני נחוצה לבריות, פנויה להתעסק ברצונותי ובגחמותי בלבד. אבל לא טוב הדבר. המקום הבלתי נזקק לטובות הזולת הוא ההפך ממה שנבראנו להיות. נתינה היא שם המשחק פה. זו התכלית. דאגה לאחר, מסירות נפש. הם הטוב. הם הנכון. תודה על התזכורת שהנתינה היא הבראשית של הכול.

תודה על הבנת החשיבות בלהסתכל זה לזה בעיניים. לשם כך ניסרו והפרידו אתכם, כדי שתוכלו לראות זה את זה ולא להרגיש בודדים. אני לא יכולה לספור כמה פעמים ההסתכלות בעיני בעלי ריפאה אותי והפשירה את הכעס בינינו. כמה פעמים זה חיבר בינינו מחדש. כמה מבט של אמת בסוף "אשת חיל" מחיה אותי. כמה התפללתי על העיניים שלו לפני שנפגשנו, שתהיינה יפות וטובות כשהן מסתכלות עלי. כמה ה' שמע את תפילותי.

תודה על עומק ההבנה שבשום מצב אין להפנות עורף, גם כשעושים טעויות. כי ברגע שמפנים עורף זה לזה, הכול מתפורר. כמה קל לשכוח את זה כשמתווכחים. שנים אני אומרת בהרצאות: אי אפשר לנצח בזוגיות. כי אם אני מנצחת משמע שבעלי הפסיד, וכן להפך. אבל האמת היא שכשהוא הפסיד, הפסדתי גם אני בטווח הארוך, אפילו שלשנייה אחת אני מרגישה מנצחת.

תודה על מתנת הדיוק. על לא להוסיף או לגרוע. כמה נכון לי להיות מדויקת. כמה הסטייה הקטנה וחסרת החשיבות לכאורה עלולה להיגמר בסוף-מסלול אחר משרצינו. תודה. כי עולם התורה הוא עול לא פשוט בשביל שכמותי. להסתכל קדימה בדרך ה', מהמקום שממנו התחלתי, זה הדבר הכי מפחיד בעולם. אינסוף שעות של התבוננות פנימית, של השלת עורות ישנים, בכל פעם שבחרתי להוסיף מצווה לחיי. יש כאלה שהיה להם הכי קל לרוץ לקיצוניות השנייה, לברוח, לשכוח, להותיר הכול מאחור ולהתחיל מחדש. להעמיס חומרה על חומרה כדי למחוק את העבר. אבל מתנת הדיוק שנתתם היא שאפשרה לי להישאר אני. לא להוסיף ולא לגרוע. תהיי מדויקת, בזהירות. תבחני היכן נמצאים גדרות השביל שבו את פוסעת. היי מתונה. את על דרך המלך. אין צורך להרחיב אותה במעמסה, בהחמרות על ליבך. הדרך רחבה דיה כדי להוביל גם את שכמותך לבית המלך.

ומעל הכול, תודה על מתנת ההמתנה. כמה חשוב לשבת ולא לעשות, שזהו ההפך המוחלט מכל אינסטינקט שקיים בנו, מכל מה שמלמדים אותנו בעולם הזה, קצר-הרואי. "תעשו, תפעלו, תשנו. אל תשבו חבוקי ידיים בלי מעש, זה יוביל אתכם לנפילה אין קץ". הם לא מבינים כלום. ההמתנה היא המתנה הגדולה ביותר שמישהו יכול לתת לעצמו. זמן התבוננות. זמן לספוג את המסביב, את סיטואציית עולמו. זמן לחשוב מה נכון ומה לא. זמן שמנטרל פעולות פזיזות, כאלה שנותנות פתח ליצר הרע לפעול, כי כשפועלים מהבטן אין מספיק דעת. כמה ההמתנה להגיע לערב שבת הייתה חשובה. כמה בלגן היא הייתה חוסכת. אז עכשיו אני אמתין. אמתין לבואו של המשיח. אמתין לו בכל יום שיבוא. אמתין לראות אתכם מתעוררים ראשונים, כדי שאוכל לשוב ולומר תודה.

בטטות בתנור בחמש דקות

האם אפשר לחזור לבראשית בכל הנוגע לתזונה? ברור שאפשר, וחובה. אולי אחרי האכילה האינסופית של החגים, נקשיב לגוף ונחזור לאכול נקי. בראשיתי. קרוב לטבע. יותר ירקות. יותר טעמים נקיים. פחות עומס. פחות תעשייתי.

המצרכים הדרושים:

כמה בטטות שנכנסות במגש האפייה של התנור, כשהן חצויות לאורכן / רבע כוס שמן / רבע כוס שמן זית / כפית מלח גס / צרור טימין טרי / כל תבלין אחר שבא לכם: טימין יבש, אורגנו, עלי זעתר טריים, גרגירי חרדל וכו'.

אופן ההכנה:

חותכים את הבטטות לאורכן, כדי ליצור שטח פנים שיופנה כלפי תבנית האפייה ויקבל את הצלייה מהשמן / מניחים נייר אפייה בתבנית התנור ושופכים על נייר האפייה את השמן, המלח והתבלינים. מניחים את הבטטות כשפנים הבטטה (הצד הישר) כלפי מטה, ומכניסים לתנור שחומם ל-230-220 מעלות בתוכנית טורבו / אופים עד שנתקע בקלות סכין בחלק הגדול ביותר של הבטטה (תלוי בגודל הבטטות, כ-30-20 דקות) / מכבים את התנור ומשאירים את הבטטות בפנים כחצי שעה עם דלת סגורה.

כדאי לבחור בטטות בגודל אחיד, שקל להחזיק ביד ולנשנש.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".