סיון רהב מאיר לא מבינה למה אנחנו לא מצליחים לפתור את המשבר הפוליטי

1. "אני לא מבין, אתם הרי ה'סטארט־אפ ניישן', אתם לא יכולים לפתור את זה?". לא ידעתי מה לענות לסטודנט היהודי מניו־ג'רזי על שאלתו. הוא צודק. אנחנו הרי אומה שמתאפיינת ביצירתיות, ממזריות, חשיבה מחוץ לקופסה. זה מאפיין אותנו היטב בהרבה נושאים, ורק בפוליטיקה הכל צפוי כל כך ומקובע ומגושם. באמת לא ברור איך אף אחד בזירה הזאת לא מבריק עם איזו נוסחה אחרת. מציע משהו חדש. איך זה שאנחנו לא מצליחים לפתור כבר יותר משנה משבר פוליטי סתמי למדי? הרי זה לא שפרצה מלחמה, חלילה, או משבר כלכלי, וזה מה שהכניס את המערכת לסחרור. להפך. הכל יציב, אולי יציב מדי, ולכן יש לנו זמן למריבות האלה. כל הצדדים מפגינים אפס תעוזה, אפס אומץ לאתגר את המערכת. כל מפלגה כאילו משחקת את התפקיד שכתבה לעצמה מראש: "אנחנו מחרימים אותם", "הוא מושחת", "הוא בוגד", "הוא שמאלני", "הוא ערבי", "הוא חרדי", "אני ראשון".

ואנחנו לא רק אומת ההיי־טק, אנחנו גם אומרים על עצמנו שוב ושוב שזו מדינה יהודית. במה זה מתבטא, רק במריבות על דת ומדינה? במילים אחרות, האם זה "יהודי" ללכת לבחירות בפעם השלישית?

מיליוני ישראלים סיימו בימים אלה מסע שהחל בסליחות של חודש אלול, דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכות, חול המועד ושמחת תורה. סעודות משפחתיות, טיולים בארץ, ארבעת המינים, שופר, צום, ריקודים, שירים. בהנחה שיש עומק ותוכן בימים האלה, שאינם רק חג־שבת־חג־שבת, האם לא למדנו מהם משהו? האם המסרים של אלול ותשרי לא אמורים להשפיע באמת? הרי גם בהסתכלות השטחית ביותר, החגים מלמדים אותנו המון: על הצורך לתקן ולבקש סליחה ולהכיר בטעויות, על הארעיות והזמניות של כולנו כאן, על הצורך לשתף פעולה באחדות של הגוונים השונים בעם. האם זה רק מס שפתיים, מן השפה ולחוץ, או שהמסורת העתיקה שלנו באמת אומרת לנו משהו?

2. ואם לרדת לרזולוציות נמוכות יותר, הנה רק כמה רעיונות, בתקווה לפיצוח סופי מוצלח יותר על ידי נבחרינו:

* לא בוכים על מנדט שנשפך, אבל המתווה שנתניהו העביר לגנץ ברגע האחרון לא כלל כמעט שום תוכן. הוא יכול היה להציע לו הצעה נדיבה הרבה יותר, משהו משמעותי שהיה קשה לדחות, סוג של הנהגה משותפת.

* גנץ יכול היה כבר מזמן להעמיד את לפיד במקומו, ולהודיע שמבחינתו החרדים והציונות הדתית אינם מוקצים. שנתניהו וסמוטריץ' אינם שותפים לגיטימיים פחות מאחמד טיבי. הוא התחיל לנסות ללכת בכיוון הזה בנאומו השבוע, ואולי לא מאוחר מדי. הרי ברמה האישית גנץ והרב רפי פרץ קרובים ומעריכים זה את זה מימיהם בצה"ל. וכשגנץ נאם את נאום הבכורה בכנסת והתבקש, כנהוג, לבחור מי יברך אותו אחרי נאומו הראשון – הוא בחר בחברו ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה. כך שהנדוניה שלפיד הביא היא בעצם משקולת.

* ובכלל, גם בליכוד וגם בכחול לבן יש 30 ומשהו ח"כים ששותקים ומגבים את המנהיג באופן בלעדי. אין שם אף אחד שחושב שהדברים לא מתנהלים כמו שצריך?

* אגב, אפילו המפלגה הערבית יכלה להטריף את המערכת אם הייתה מתפצלת לשני ראשים, אחד בלי בל"ד, ודורשת שהפלג המתון יצטרף לקואליציה. השמיים הם הגבול. איכשהו הראש תקוע באדמה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".