"ישבתי עם נעמה בת ה-6, חולת הסרטן, וכתבנו יחד את הספר שלה"

"מאז שלמדתי לקרוא, ואולי עוד קודם, שאפתי להיות סופרת", מחייכת חיה וקסלמן. "לא העזתי לספר על החלום לאף אחד, רק אמא שלי ידעה על כך. באחד הימים, כשהייתי בערך בכיתה ב', הלכתי עם אמי ופגשנו סופרת ומשוררת ידועה. התרגשתי מאד. היא הייתה אישה מבוגרת, מכובדת מאד. אימא שלי, בלי להתבלבל, סיפרה לה שאני רוצה להיות סופרת".

השיתוף הראשוני בחלום הגדול היה צעד מלא חשש עבור חיהל'ה הקטנה. "עצרתי את נשימתי", אומרת וקסלמן, "זו פעם ראשונה שהחלום שלי בוקע החוצה. מי יודע מה תאמר על כך הסופרת הדגולה? האם היא תצחק עלי ותקבור את החלום לנצח? אבל היא, בסבלנות נדירה ובכובד ראש אמרה לי: 'קודם כל תתחילי להרגיש. תשימי לב לכל דבר שאת רואה ותחשבי מה את מרגישה לגבי זה. תיקחי לורדים צבעוניים ותסמני לעצמך כל מיני סוגי רגשות, למשל כחול לשלווה ואדום לכעס, וכך הלאה'. הפגישה הזו הייתה אבן דרך עבורי. פתאום החלום שלי הפך למוחשי. הייתי ילדה קטנה עם לורדים בקלמר, אבל היא התייחסה ברצינות למשאלה שלי, העניקה כלים מעשיים שאוכל להתחיל ולממש, ובעיקר - נתנה לי אישור לשאוף גבוה. אחרי טבילת האש הזו, החלום שלי כבר לא היה ערטילאי ורחוק. ידעתי שזהו חלום הגיוני. אפשרי. הוא יכול להתקיים.

"עברו ימים, ובימים אלו ממש אני כותבת עליה, זיכרונה לברכה, ספר. לא יאומן כמה העולם קטן".

כשהחלום הופך למציאות

"גדלתי ובגרתי, וכתבתי ללא הפסקה. כילדה צעירה כתבתי לעצמי אינספור סיפורים והצגות שכולם נותרו בשלבי ההתחלה-אמצע, אף אחד מהם לא שרד את הדרך עד לסופה של היצירה. אבל כולם מסביבי ידעו שאני כותבת, ומהר מאד הפכתי יעד לבקשות כתיבה מכל סוג: ברכות למתנות, הצגות קטנות, הקראות למדריכות ופעילויות למחנה. כתבתי בחפץ לב לכל מי שביקש ומעולם לא לקחתי תשלום. מדהים לראות כי דווקא הכתיבה החינמית הזו נתנה לי את הקפיצה המשמעותית ביותר בכתיבה: כתבתי ללקוחות לפי דרישות, למדתי להתאים את הכתיבה לצרכי המבקשת, בין אם זו שכנה שרוצה להביא מתנה לגננת ובין אם זו מדריכה שגדולה ממני בחמש שנים ומחפשת נואשות המנון לקייטנה. פתאום לא הייתי ילדה שכותבת סתם למגירה, אלא כותבת שעובדת מול לקוחות. ומה זה משנה שהם לא היו לקוחות אמתיים עם כסף ומשכורת? הם העניקו לי את הסטאז' הטוב ביותר ואת הדרך לרכוש פרקטיקה אמתית כיצד להפוך את התחביב למקצוע. עד היום זה המוטו שלי בשיעורי הכתיבה שאני מלמדת: לכתוב בשביל לקוח, לכתוב לצורך מקצועי אמתי, וכך לקבל את השפשוף הטוב ביותר".

ומתי עברת שלב, וה"לקוחות" התחלפו בלקוחות אמתיים?

"כשהייתי בת שש עשרה התפרסם הסיפור הראשון שלי ב'המודיע הצעיר'", נזכרת חיה בחיוך. "זה היה מאורע מופלא עבורי. אני זוכרת איך רצתי בבוקר לשלוף את העיתון מתיבת הדואר ועקבתי בדריכות אחרי כל מילה ומילה שהופיעה על גבי הגיליון. הכרתי את הסיפור שלי בעל פה וזיהיתי בדיוק היכן הוסיפו כל אות ופסיק... ההתרגשות שלי המריאה לפסגות. מעט אחר כך הגיע גם צ'ק בדואר, תשלום ראשון על עבודת כתיבה שבצעתי, ואני אחזתי אותו ולא האמנתי. הם משלמים לי?! הרי אני צריכה לשלם להם על הזכות הזו! בהמשך הופיעו עוד ועוד סיפורים שלי בעיתון, ובכל פעם מחדש עקבתי בנשימה עצורה אחרי הסיפור המתפרסם ואחרי כל שינוי קטנטן שהעורכת עשתה למילותי הכתובות... ברוך ה', בגיל שמונה עשרה כבר ערכתי עלון לארגון חסד, ומאז המשכתי וכתבתי בסיפוק רב".

לאחר שנים, פתחה חיה את "מכון מילים" ללימודי כתיבה. כשהיא מספרת על כך היא מסבירה בפשטות: "עשיתי זאת כי ראיתי שחסרה הכוונה לבנות שרוצות להתמקצע בכתיבה. היה ביקוש גדול ללימוד כתיבה, וחיפשו כלים מעשיים לכתוב. בשיעורי כתיבה יוצרת של פעם היו מדליקים מוזיקה או יוצאים עם התלמידות לחורשה, ואומרים להן: 'כתובנה'. ניסו לספק רגעי השראה, אך הבנות היו מבולבלות באין כללים לכתיבה הקסומה והנכספת. מאיפה מתחילים? מה בדיוק עושים? ישבתי ובניתי מערך ללימוד הכתיבה, שלב אחרי שלב. הרבה סופרות ונשות מקצוע מעולם הכתיבה והקאוצ'ינג תרמו את חלקן לתכנית כתיבה מעצימה. בעזרת ה', הקורסים הצליחו והתמסדו למכון ממש, שפועל כל הזמן".

תפנית מקצועית

ואז כיוון הקב"ה את חיה לאפיק חדש, שלא חשבה עליו קודם. "אחיינית של אחת התלמידות במכון, ילדונת מתוקה בשם נעמה, הייתה חולה מאד במחלה הקשה. מגיל שלוש היא התמודדה עם המחלה כמו גיבורה אמתית. בני המשפחה רצו לשמח אותה והגו רעיון מקורי: הם חשבו לערוך לה אלבום תמונות עם אמירות מחזקות, לצד סיפורים וחוויות שהיא עוברת בבית החולים. לצורך כך ניסו לשוחח עם הילדה, ולשמוע ממנה מה היא עוברת וחווה, אך היא הייתה סגורה, מופנמת מעט, בסך הכול ילדה קטנה בת שש, ולא הצליחה לשתף אותם בחוויות הכואבות שלה".

עצוב. נראה שאכן, ילדה כה קטנה לא יכולה לשתף פעולה עם כזו תכנית. הם בוודאי התייאשו וגנזו את הרעיון לשנים הבאות?

"כמעט. רגע לפני שהם התייאשו, המליצה הדודה הצעירה עלי - המורה שלה מהקורס לכתיבה. ניגשתי אל האתגר בתפילה ובאהבה: לקחתי בריסטולים וכתבתי בהם משפטים לא גמורים. 'הכי מעצבן במחלקה ש...', 'הכי אהבתי את היום ש...', 'אם הייתי הולכת לחנות הייתי קונה מתנה ל...'. ישבתי לצדה והקראתי את המשפטים, כשהיא משלימה אותם לפי רצונה. אחר כך העתקנו יחד את המשפטים, והיא הרחיבה חלק מהם וסיפרה לי מאורעות שונים שעברו עליה וכיצד היא התגברה עליהם. כל משפט מותחל הזכיר לה חוויה אחרת, וכך היא שיתפה יותר בקלות. המשפטים הקצרים עזרו לה לספר ולפרוק את רגשותיה, היא עיבדה את החוויות הקשות במבט מבחוץ, ועצם המטרה הזו הייתה חשובה מאד להוריה.

"זו הייתה עבודה מרגשת ומדמיעה. לסיום, ערכתי את המשפטים, שילבתי וסדרתי אותם לספר, והקפדנו שכל החוויות יובאו במבט חיובי, כשהיא מספרת מה נתן לה כוח, איך התמודדה בבידוד, ומה עזר לה באכזבות שהיו. הסיפורים שלה היו מחזקים ומלמדים מאד, אין מי שקורא את הספר ולא דומע. הוספנו תמונות נפלאות שלה - שיזכירו לה את ימי ההתגברות ואת השלבים שעברה בכוחות של פלא. הדפסנו את הספר במהדורה משפחתית, והילדונת אהבה אותו מאד, 'זה הספר שאני כתבתי'. היא הציגה אותו לכולם, קבלה ממנו הרבה כוח, והרגישה אליו קשר ושייכות אמתית. בחסדי ה' היום נעמה הבריאה לגמרי. היא כבר ילדה גדולה בת תשע, ועדיין אוהבת מאד את הספר שלה".

חיה מציגה בפני את הספר: צבעוני, גדול ויפהפה. אני מציצה על נעמה בת השלוש שמחייכת אלי מהכריכה, ונפעמת. זהו ספר שנותן כוח.

סיפרת שהספר של נעמה הוביל אותך לאפיק חדש, כיצד זה קרה?

"כשהספר הייחודי הזה יצא לאור", מסבירה חיה, "הבנתי שיש כאן כלי מיוחד לכתוב ספרי ביוגרפיה בצורה חיה ומחזקת. מאז ומתמיד אהבתי לקרוא סיפורי חיים של אנשים ובפרט של נשים. בעיתונים אני קוראת את מדורי 'זיכרון להולכים' מהמילה הראשונה ועד לאחרונה. אני מרותקת לראות כיצד אישה שלא הכרתי חיה את חייה, מה עשתה בהם ומה נשאר וילווה אותה לנצח.

"לצערי, אז חלתה אמי היקרה. לאורך השנים היא סיפרה לנו הרבה זיכרונות על בני משפחתה מן העבר, אלו שנכחדו בשואה ואלו שנפטרו עוד קודם. היא סיפרה הרבה על ימי הילדות של אמה, ותמיד אהבה לספר עוד ועוד. כשהייתי צעירה לא הייתה בי סבלנות לסיפורי ההיסטוריה, והרגשתי שהם רחוקים ממני, בשחור לבן, אפילו משעממים.

"כעת, רגע לפני הפרידה מאמי האהובה, קלטתי שעוד מעט כבר לא יהיה מי שיספר לי את הסיפורים האלו. כל ההיסטוריה של משפחתנו עלולה להישכח ולהיעלם, אם לא נקום ונעשה מעשה. עלה לי הרעיון להעלות על הכתב את סיפוריה של סבתא. חששתי מאד מפני הביצוע. זכרתי כי לפני תקופה, אחד מבני המשפחה כתב על הוריה של אמי, ולפני שקבלנו את החומר אמי הייתה דרוכה מאד. זה הפליא אותי. ציפיתי שהיא תשמח ותתרגש מהיוזמה, אבל לא כך היה. היא ראתה את החומר הכתוב ואפילו חשה צער קל למקרא פרטים לא מדויקים. כל פרט שגוי, ולו הקטנטן ביותר, הפריע לה מאד. היא הסבירה לי שכאשר כותבים על אנשים שהיו - אסור לשנות מהמציאות. החוכמה היא לכתוב על הדברים היפים שהיו, בלי להוסיף נופך ובלי להמציא. 'כשכותבים על יהודים', כך אמרה לי, 'צריך למצוא את החלקים היפים והמוארים ולהיצמד אליהם. אין צורך להוסיף כלום. ולהיפך - אם מתפתים לשפץ ולייפות מעבר למציאות - זה הורס ופוגם בכל התוצאה'. היא החדירה לי את המסר הזה בכל העוצמה, וכעת, כשעמדתי לכתוב את סיפוריה שלה על הוריה ז"ל – נלחצתי מאד. האם אוכל לכתוב את הזיכרונות במדויק? האם הם יהיו אמינים דיים?

"לבסוף, המציאות היא שפסקה את דברה. אמי ז"ל נפטרה, והבנתי שלא כדאי להתמהמה ולהתלבט עוד. אם לא אמהר ואכתוב, הדברים יישכחו וייעלמו. טרחתי רבות על כתיבת הסיפורים, שאלתי וביררתי והגעתי עד לדודה של אמי, אחות של סבתי ע"ה. היא הייתה אז מבוגרת מאד וחלושה, אך צלולה בדעתה וחדה כתער. היא דייקה לי את הפרטים וענתה על כל השאלות, וברוך ה', לאחר עבודה ממושכת ומייגעת זכיתי לסיים את הכתיבה.

"לפני ההגשה לדפוס, העברתי את הדפים הכתובים לדודה המבוגרת, וחיכיתי במתח רב לחוות דעתה. היא קראה בעיון את הספר ואמרה: 'את כותבת היטב, אבל הקב"ה כותב טוב יותר. אכן, לא הכנסת את כל החיים, אבל שילבת את הדברים החשובים, הקפת אותם כראוי והכול נכון'. איזו אנחת רווחה פלטתי...

"הדפסנו את הספר בהדפסה צבעונית ומאירת עיניים, תוך הקפדה על שילוב של תמונות יפות ומלאות חיים. הסיפורים כולם מנוקדים, והיה לי חשוב שהספר יהיה רב-גילי, כך שגם הנכדים ובני הדור הבא ייהנו לקרוא בספר ולהתחבר אל הדמויות שהיו ואינן עמנו כיום".

כשההיסטוריה על המדף

"בהתרגשות רבה חילקנו את הספר לכל בני המשפחה, ומהר מאד הגיעו התגובות. אחת הדודות סיפרה שהיא הלכה עם נכדתה בת השבע לכותל המערבי, והקטנה אמרה לה בהתרגשות: 'התפללתי ובקשתי מה' את מה שסבא משה מנחם היה מבקש...'. למה היא התכוונה? אמה הבינה מיד: סבא של סבתא שלי, שחי בעירה עוד לפני השואה, היה מוכר בחנות ירקות. הוא היה עשה הרבה חסדים בחנותו, ומכבד מאד את כל הצדיקים. הוא היה מביא לרבנים פירות וירקות בחינם, מכין להם מגשים מפוארים עם פירות מיוחדים ויקרים, ואומר להם: 'אביא לכם פירות, ובבקשה מכם תתפללו על הפירות שלי' – וכוונתו, כמובן, לצאצאיו, שיהיו צדיקים. כתבתי את הסיפור עליו בספר המשפחתי, והנה, שבעה דורות אחריו, מתפללת נכדתו באותן מילים. זה היה ד"ש משמח במיוחד מהספר.

"גם בחנוכה קיבלתי משוב מרגש מהספר: באחת המשפחות עשו חידון היסטורי, וכל הדודות התרגשו לגלות כיצד כל הצאצאים יודעים ומכירים את כל הפרטים של הסבא והסבתא. לי אישית זה היה אישור משמח שאכן, הספר מדבר גם לילדים וגם למבוגרים".

לכל אחד יש סיפור

"לאחר שהספר המשפחתי הצליח כל כך - הבנתי שאני יכולה להציע את הרעיון לאנשים נוספים. פרסמנו ויצאנו לדרך. היום, עריכת ספר כזה כבר לא אורכת לי כמה חודשים, אלא חודשיים בממוצע. אנשי המערכת של מכון מילים עושים את ההפקה, ובדרך קצרה ומרגשת, מקבלים ספר ביד.

"פנו אלינו הרבה אנשים, וכל אחד עם הסיפור שלו. 'בבת המצווה של נכדתי, אני רוצה לחלק לכל המשפחה ספר מהרגע שבו עלינו מתימן', בקשה מאיתנו גיבורת הספר 'ממני סבתא חנה'.

"'אבא שלי היה רב גדול בהונגריה', בקש יהודי יקר שילדיו ונכדיו, אינם שומרי מצוות וכלל לא יודעים מהיכן באו. 'אני רוצה שתכתבו לי ספר משפחתי'.

"'כולם זוכרים את אימא שלי כסיעודית ששרים לה שירים. הם לא מכירים אותה בפריחתה. אישה חכמה ומלאת עשיה', כך בקשה ביתה של גיבורת הספר 'סבתא שולמית'.

"בני משפחה אחת סיפרו שאמם שוכבת חסרת הכרה כבר תקופה ארוכה, ופתאום מצאו מחברות סודיות שמעולם לא ידען על קיומן. במחברות כתבה האם את קורותיה מן העבר, כשהיא פתחת וכותבת: 'סוף סוף מצאתי זמן וסבלנות לכתוב את כל מה שאני רוצה שילדי ידעו...'. התגלית הייתה מרגשת מאד עבורם, וכשעבדנו יחד על הדפסת המחברות, הם הרגישו כאילו האם חזרה לדבר עמם, וקולה נשמע מתוך המחברות".

כתיבת 'ספרי הגיבורים' הפכה לחלק מרכזי בעבודתה של חיה, ונדמה שזו אהובה עליה במיוחד.

"אני מודה להקב"ה על העיסוק הייחודי הזה", היא אומרת בכנות. "ברוך ה', אני ניצבת בצומת ערכית מאד. מגיעים אנשים ערכיים ומספרים לי תכנים ערכיים מאד. אין פגישה עם מרואיינים שאינני חוזרת ממנה נפעמת ומלאת כוחות. בכל פעם אני מצהירה מחדש כי 'כזה ספר עוד לא היה', והשומעים רק מחייכים ויודעים שגם בספר הבא אומר בדיוק כך...".

לכל המרואיינים יש סיפורי חיים של הוד וגבורה? אין ספרים משעממים?

"לכל יהודי יש סיפור מלא אור", בטוחה חיה, "צריך רק להקשיב עד הסוף ולזהות את הנקודות החזקות שלו. אין אחד שלא סיפר על חיים של מסירות או נחישות ודבקות מטרה, אמונה או עזרה לזולת, השקעה במשפחה או מידות טובות במיוחד. עם ישראל כולם 'מלאים מצוות כרימון'".

האם הילדים זוכרים את כל הנקודות היפות האלו?

"זו נקודה שבאמת מטלטלת אותי עד ליסוד, בכל ראיון מחדש. אני שומעת על אנשים מלאי עשייה, חלקם היו מפורסמים בהצלחותיהם ובחוכמתם, ובכל מיני פעולות עצומות שעשו בחייהם. והנה, מגיעים אלי הילדים המבוגרים שלהם, עשרות שנים אחר כך, ומה הם זוכרים? מה נשאר מכל חייהם רבי הפעלים?

"הם מספרים דווקא על הפרטים הקטנים שנגעו בליבם: שמעתי על האם המסורה שבזמן שארזה את החבילות לברוח מהעיירה - לא שכחה לקחת עמה חבילת קלפים, כדי שתוכל להעסיק ולשעשע את הקטנים בדרך הארוכה והמפחידה. היא גם זכרה היטב לארוז סידור השלם ובו תפילות כל החגים. הפרטים ה'שוליים' האלו נחרטו עמוק בלב ילדיה. היו שסיפרו על סבתא שהשקיעה ואירחה את הנכדים בכל חופשה, ואפילו כתבה להם המנון משפחתי מלכד. עד היום השיר הפשוט שהיא כתבה להם שמור אצלם למזכרת. סבא נוסף שפעל רבות בעסקי ציבור, אבל נכדיו זכרו לספר לי דווקא על שעת משחק קצרה ואהובה שהוא לא שכח להקדיש להם ועל הדפים מהעבודה, שתמיד שמר להם. היה יהודי שסיפר לי על סבא שלו הצדיק שערך תיקון חצות בכל לילה, וכשהוא התעורר וקם הוא שמר מאד על השקט ונזהר שלא להעיר את הסבתא. מבחינת הנכד - שני הדברים נחרטו בליבו כאחד, הזהירות מגזל שינה שנדמית לנו קטנה ופשוטה, לצד אמירת תיקון חצות - שידועה כמעלה רוחנית גבוהה. אבל שניהם גם יחד נותרו לנצח כמזכרת מופת של סבא".

ליצירת קשר עם חיה וקסלמן: machonmilim@gmail.com