222 שנים למפגש: פרק 8 - אדם, המלחמה שיש לה סוף

לכל הפרקים הקודמים בספר "222 שנים למפגש" הקליקו כאן

טעם הניצחון המתקתק עדיין עמד בפיו של דייב בשעה שנכנס לחדרו של הרב שארפ. הוא התלבט אם לשתף אותו בשיחה שניהל עם חבריו. סוף כל סוף הוא ראה במו עיניו איך שועל קרבות ותיק ועיקש כאלי, נותר כנוע אל מול העובדות ההגיוניות שהוצגו לפניו. מצד שני הוא לא ידע להעריך אם יש להישג שכזה ערך אמתי או לא, ואם כן, מה עליו לעשות הלאה אם בכלל.

הוא בחר לנהוג על פי תחושת הבטן ולשתף אותו. 'כעת' תכנן את האסטרטגיה הנכונה 'צריך רק לחכות בסבלנות לשעת כושר מתאימה.'

"מה שלומך?" שאל שארפ, בעודו תולש שני דפי דפדפת מלאים כיתוב צפוף, ומכניסם למגירה שלפניו.

דייב, שבדיוק התיישב, החליט 'שעת הכושר הגיעה!'.

"תשמע מה שקרה לי ביום חמישי..." החל דייב יורה צרור מילים ראשון שגרר אחריו עשרות צרורות המשך שתיארו בקצרה את שחקני הסצנה, ובאריכות את הדיאלוגים שניהלו ביניהם.

שארפ הקשיב משועשע לנאמר, וכשדייב סיים לרוקן את מחסנית המילים שלו, אמר "מסתבר שאתה פעלולן יותר ממה שחשבתי."

דייב סרק בשבריר שנייה אם זכה לתואר 'פעלולן' ממישהו במשך חייו. התשובה הייתה שלילית, יש לנו כאן הכתרת בכורה.

"מה אתה מצפה שיתפתח מהשיחה שניהלתם?" שאל שארפ

.

"נראה לי שהם יצטרכו להתחיל להתמודד עם העניין יותר ברצינות אחרי שהבינו באופן חותך שתפיסת החיים שלהם מוטעית. אני מעריך שהם יתחילו לעשות שיעורי בית, לשאול שאלות, ולחפש להן תשובות."

"אני לא אוהב את התפקיד של המאכזב הסקפטי," ציין שארפ "אבל מניסיון של לא מעט שנים, אני חייב לצנן את צפיותיך. בני אדם לא יביאו את עצמם בקלות למצב שציינת. האדם הוא יצור רווי מוזרויות, שופע בניגודים ובסתירות פנימיות, ומסוגל לחיות עם מגוון תופעות אבסורדיות בחייו. הוא יעדיף שתפיסת עולמו וההתנהלות שלו בעולם יהיו קומדיה מוצלחת, רק בשביל שלא להכיר בעובדה שהוא טועה, ושהוא צריך לשפץ את כיוון החשיבה שלו וצורת חייו.

היציאה מהנוחות שמספקת תפיסת עולמו של האדם בהווה, אבסורדית ככל שתהיה, אל עבר היגיעה והמאמץ הכרוכים בקניית תפיסת עולם רחבה וגבוהה יותר, היא תהליך שהאדם ינסה למנוע מעצמו כמעט בכל מחיר. כל שכן אם כלול בתהליך הודאה כלפי עם ועדה – טעיתי. והרי מי מאיתנו אוהב להודות שהוא טועה?

זאת בנוגע לאדם בכללות, לגבי האומה הישראלית המצב חמור עוד יותר. התורה עצמה מכתירה את האומה הזאת בתואר הלא מחמיא "עם קשה עורף", ולא פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים. המידה הזאת נובעת מכל מיני סיבות, ואת חלקן תוכל להבין כשנלמד את נושא האומה הישראלית.

בכל אופן, לאומה הישראלית יש תכונה בולטת של עקשנות. לאורך כל הדורות האומה הזאת מפגינה אובססיביות להיכנס עם הראש בקיר, גם שמדובר בקיר בטון יצוק. העקשנות הזאת מתגלה בתפארתה גם כשמדובר בהשקפת עולם מוטעית.

אמנם יש אנשים, הן בקרב האומה הישראלית והן בכלל המין האנושי, שרמת היושר הפנימי שלהם גבוהה, ומידת השיפוט שלהם לא סובלת סילופים. והלוואי שחבריך נמנים עימם. אולם ביחס לכלל האוכלוסייה הם נדירים למדי.

לכן רוב הסיכויים שהחברים שלך פשוט 'יחליקו' את כל העניין וימשיכו במרוצת החיים, ומרוצת החיים הדינמית והשוטפת מצידה תאפשר להם את זה בלי הרבה מאמץ.

אם יתברר שטעיתי, אשמח אם תיידע אותי אבל היות שאני מדבר מתוך ניסיון, כדאי שתהיה מודע לתוכן הדברים שמסרתי לך ולא תרגיש תסכול מכל העניין.

בין כך ובין כך, כדאי שנחזור כעת למקום שבו פסקנו – האדם."

דייב מיקם את מכשיר ההקלטה שלו על השולחן, לגם שתי לגימות גדולות מבקבוק המים שהביא עימו והכניס עצמו למצב קשב. מתעלם מטעמה החמצמץ של האכזבה שהחליף את טעם המתיקות שנכנס עימה לחדר.

"ראשית עליי להקדים שבלימודנו, בעיקר בחלקים מופשטים או מורכבים, נצטרך להשתמש במשלים ודוגמאות כדי לקרב את הדברים להבנתנו בצורה ברורה ומוחשית יותר."

"כבר השתמשנו כמה פעמים בכלי ההסבר הזה." ציין דייב.

"נכון, רק שכעת הדוגמאות ינסו להעביר ניואנסים דקים יותר, ויתמקדו בעיקר בדוגמאות מיחסי הורים וילדים, וכן מעולם המחשבים והתוכנות."

"מחשבים ותוכנות?!" השתומם דייב. הוא כבר שמע ממדריכים רוחניים משלים על נהרות, גשם, שמש וירח, ואפילו עצי מנגו, אך מחשבים ותוכנות נשמע כמו דבר רחוק ומנוגד לכל עניין רוחני.

"מה כל כך מפליא בזה?" שאל שארפ.

"זה נשמע לי רחוק מדי ומוזר מדי כדי להמחיש רעיונות רוחניים."

"מקקים יותר מסתדרים לך?" השיב שארפ בתמיהה משלו.

דייב צחק "מה שנכון נכון..."

"בכל אופן" המשיך שארפ "עוד כמה דקות תבין", והוסיף כממלמל לעצמו "אני מקווה בכל אופן..."

"כבר הגדרנו שהאדם הוא נברא המיועד להידבק בבוראו בשיעור מסוים שהגבילה החוכמה העליונה. האמצעי להגיע לדבקות הזאת הוא קניית האדם ענייני שלמות בכוח בחירתו ויגיעתו, והסרת ענייני חיסרון מעצמו.

עוד הגדרנו שהתהליך הזה נצרך כדי להגיע להטבה שלמה שאין בה בושה כלל מצד המקבל. התוצר הסופי של כל ההגדרות הללו הוא שיימצא האדם נדבק בטוב השלם של בוראו, ומקבל מטובו השלם ללא צד של חיסרון – וזו תכלית הבריאה.

כעת נתחיל לפרק את ההגדרה הזאת לגורמים. ראשית נברר מה הם ענייניי שלמות וחיסרון.

ככלל, במישור התאורטי, אפשר להגדיר זאת כך: שלמות היא מצב של התקרבות אל הבורא, וחיסרון היא מצב של ריחוק ממנו. כזכור לך, הבורא הוא מקור כל שלמות וטוב באשר היא, ולכן בריחוק מהבורא, או במינוח היותר מדויק 'הסתר פניו של הבורא', טמון כל חיסרון ורע באשר הוא.

בפועל, במישור הפרקטי, במציאות של עולמנו, הדברים באים לידי ביטוי באדם בשני רבדים עיקריים: רובד אחד הוא כוחות הנפש ותכונות האופי של האדם, הקרויים בדרך כלל 'מידות'. הרובד השני הוא תוכן התעסקותו ומגמת פעולותיו של האדם, הקרויים בדרך כלל 'דעות' או 'השקפת עולם'.

אם כך נוכל לסכם ולומר שמידות טובות כמו חמלה, חסד, יושר וכיוצא בהן, ודעות שמגמתן קניין ידע והשכלה שמביאות את האדם לידי תפיסת עולם גבוהה ואמתית – הם ענייני שלמות.

ואילו מידות רעות כמו כעס, אכזריות, קנאה וכיוצא בהן, ודעות הנובעות מתוך תפיסת עולם חומרית ושקרית – הם ענייני חיסרון. עד כאן הכול ברור?" שאל שארפ.

"חלקית" השיב דייב. "אני מבין איך ברובד המידות אדם שהיה אכזרי והצליח במאמץ לבטל את המידה הזאת ולקנות במקומה רחמנות, הצליח להסיר מעליו חיסרון ולקנות שלמות. אבל ברובד השני של הדעות, אני לא כל כך מבין איך הדברים מתקשרים."

"זה די פשוט" השיב שארפ. "כל אדם חי את חייו על פי תפיסת עולמו. חלק מתפיסות העולם שהאדם יכול לקבע בעצמו הן שקריות ומעוותות, וחלק מהן אמיתיות וישרות. אדם המנווט את עצמו להחכים ולהשיג הבנה אמיתית וישרה על עצמו ועל העולם שהוא חי בתוכו, או להשקיף על החיים מנקודת מבט טמירה יותר ומוארת יותר באור האמת, מקנה בעצמו שלמות וזאת משתי סיבות: האחת, ההשכלה והתובנה שהשיג הן כעת מניע ומצפן לכל צורת חייו, שהרי האדם פועל תמיד מכוח הבנתו ודעתו. ועל פיהם הוא מחליט מה נכון לעשות ומה לא, או איך וכיצד לבצע את הדברים. לכן כעת כל צורת החיים שלו תנֻווט מתפיסת עולם אמיתית יותר, ותייצר פעולות המשתייכות אל השלמות והטוב.

השנייה, ההשכלה וההשגה הן עצמן שלמות, שהרי הן אמתיות ואמת היא מכלל ענייני השלמות בדיוק כפי ששקר הוא מענייני החיסרון. אם כך, שורשם הוא ברצון העליון, שהוא, כפי שציינו במפגש הקודם, השורש והמקור לכל שלמות באשר היא.

ניקח לדוגמה אדם שחי בתפיסת חיים אגוצנטרית קיצונית. מבחינתו, העולם שייך לו ורק לו, ושאר הנבראים סביבו לא נמצאים כאן אלא כאמצעים לשימוש ולניצול.

האדם הזה חי כמובן בתפיסת עולם מוטעית מיסודה, ותפיסת העולם הזאת מקיפה את כל צורת החיים שלו ואת יחסיו אל הסביבה. כלומר כל מגמת חייו ופעולותיו נובעות מתפיסה שקרית, שהיא עצמה חיסרון רציני באדם.

אותה תפיסה זורעת הרס ומייצרת חסרונות בכל מעשיו. אולם אט –אט, מסיבה זו או אחרת, האדם הזה מתעורר מההבל והשקר שליפף אותו, ומתחיל לקנות סולם ערכים חדש. וכעת הוא מכיר בזולתו כאישיות בפני עצמה עם רגשות, תחושות, ורצונות משלו, ובעקבות זאת הוא מתחיל להתאים את התנהגותו וצורת חייו להבנה החדשה שרכש.

בנקודה זו ממש הוא הסיר מעצמו חיסרון וקנה בעצמו שלמות יחסית בשני האופנים שציינו. ההשכלה שהשכיל ותפיסת העולם ששדרג מניעה אותו אל עבר קניית שלמות במעשיו מכאן ואילך, וגם התפיסה החדשה הזאת אמיתית יותר. ואמת היא סוג של ערך טוב, שמתייחס כאמור למקור הטוב והשלמות – הרצון העליון.

זו גם הסיבה שלא החשבתי את הפעולות והמעשים עצמם שאדם מבצע במסגרת ענייני שלמות או חיסרון. מכיוון שהפעולות והמעשים נמשכים כמעט תמיד אחרי המידות ותפיסת העולם של האדם. זה דבר מוסכם וברור לכול. לא נתקלתי עדיין בבר-דעת שיחלוק על כך."

דייב הנהן כמאשר.

"במאמר המוסגר, כדי למנוע טעות נפוצה חשוב לציין ולהדגיש שכל מה שאנו מגדירים כערכים של טוב ושלמות אינם נמצאים ברצון העליון כפי שאנו מכירים ומגדירים אותם אצלנו. כלומר מידות טובות הקיימות במין האנושי כמו רחמנות, ותרנות, סבלנות וכן הלאה, שהן ללא ספק מענייני הטוב, מתייחסות לרצון העליון לא מכיוון שהן נמצאות בו בצורה שלמה ואין סופית, אלא רק מכיוון שהן מתייחסות לעניין הטוב והשלמות, והרצון העליון הוא מקור כל הטוב והשלמות. אבל מה הוא הטוב והשלמות שבו, זאת אין אנו יכולים להשיג.

נמשיך שלב נוסף הלאה. כדי לאפשר לאדם את הבחירה בשלמות או בחיסרון יש לייצר מערכת משיכה לאדם, הן לצד השלמות והן לצד החיסרון. לפיכך נוצר האדם מהרכבה של שני הפכים: נשמה שכלית, רוחנית, טהורה ומעודנת, וגוף חומרי, עב, גס ועכור. כל אחד מהם נוטה אל טבעו ואל עניינו, הנשמה לשכליות ורוחניות, והגוף לחומריות. ביניהם ניטשת מלחמה עיקשת וחסרת רחמים על השליטה בבחירתו של האדם.

כדי להגביר את עוצמת הקוטביות ולהעצים את האקשן בשדה הקרב, גזרה החוכמה העליונה שיצורפו לאדם שני כוחות רוחניים נוספים, הנקראים בלשון חכמי ישראל 'יצר הטוב' ו'יצר הרע'. אין הם חלק מהאדם עצמו, אלא הם כוחות רוחניים נספחים אליו. כל אחד מהם פועל את פעולתו באדם כדי להטות את בחירת האדם ומעשיו אל הצד שלו, שלמות או חיסרון, נשמה או גוף."

"רגע..." עצר דייב את הרב שארפ משטף דיבורו "אם האדם מוטל בין הנשמה או הגוף, זאת אומרת שהאדם הוא לא הנשמה ולא הגוף. אז מי הוא האדם?"

שארפ שיגר עוד אחד מהחיוכים מלאי התוכן שלו "שאלה טובה...אם שאלתך הייתה 'מה כוללת המילה אדם', הייתי עונה לך הרכבת נשמה רוחנית הקרויה 'נשמת אדם' במעטפת בשר ודם הנקרא 'גוף האדם'. אולם שאלתך מתייחסת לעניין הגדרת האדם מצד הכוח הבוחר והמנהיג שבו.

לשאלה זו התשובה ללא ספק היא שהאדם הוא הנשמה, והגוף הוא לא יותר מאשר לבוש, מעטפת מותאמת לנשמה לשכון בתוכה. כפי שמתואר בספר איוב פרק י' פסוק יא': "עוֹר וּבָשָר תַּלְבִּישֵנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשכְכֵנִי". הרי הפסוק הזה מעורר שאלה נוקבת. תלביש ותסוכך בעור, בשר, עצמות וגידים את מי? את גוף האדם עצמו? ברור שאי-אפשר לומר זאת, אלא מוכרחים לומר שנשמת האדם היא עיקר האדם עצמו ומהותו, והיא הבוחרת והמנהיגה בתקופת משכנה בגוף הגשמי.

ואל תתפלא איך יתכן שהנשמה השייכת לחלק הטוב והשלם שבאדם, פעמים רבות נוטה בבחירה שלה אל צד החיסרון והרע.

זאת מכיוון שבעצם ההרכבה של הנשמה אל תוך תבנית הגוף הגשמי, יש החלשה רצינית לכוחות הנשמה. ובסיוע כוחות יצר הרע החוברים אל כוחות הגוף, יש בהם כדי להסיטה בקלות מעניינה הטבעי, שהוא קרבת הבורא וטובו, אל בחירה במעשים שיש בהם מן החיסרון והרע.

אנחנו עוד נאריך בנושא הזה, אבל לא כעת.

במלחמה הזאת בין שני הצדדים שבאדם אין מצב ניטרלי. בכל מעשה שהאדם פועל הוא מכריע בבחירתו האם הוא קונה שלמות או חיסרון. במילים אחרות, האם במערכה הזאת הנשמה ניצחה או נוצחה.

בכל פעולה שהנשמה מנצחת ומכריעה את בחירת האדם, כוחה מתגבר והיא מתעלה ומחזקת את שליטתה על בחירת האדם לצד הטוב. ואף מעלה את הגוף ומטהרת אותו עימה. התהליך הזה בונה את האדם שיזכה לשלמות בכוח מעשיו ומכשיר אותו להידבק בטובו השלם של הבורא.

לעומת זאת, בכל מערכה שבה צד הגוף מנצח, הגוף מתחזק בחסרונותיו ומושך למטה אל ענייניו הגשמיים אף את נשמת האדם. הוא מגביר את כוח השליטה שלו בבחירת האדם אל עבר מעשים של קלקול ורע. והתהליך הזה הורס את היכולת של האדם לזכות ולהידבק בבורא, ובכך האדם מאבד את שלמותו ומפספס את התכלית הנצחית עבורה נוצר."

"ואז מה..?" השחיל דייב שאלה מתוך סקרנות בריאה.

"אין 'ואז'..." משך שארפ בכתפיו "נברא שבסוף המסלול שלו אינו ראוי להידבק בשלמות הנצחית, אפילו ברמה המינימאלית, מתכלה ונמחק מהמציאות."

"לא אמור להיכנס כאן כל הנושא של גיהינום?" שאל דייב.

"לא מדויק. לגיהינום, כמו לכל מרכיב אחר בבריאה, יש תפקיד מוגדר וברור במערכת. הטעות שלך בנוגע לגיהינום דומה להפליא לטעותך בנוגע לגן עדן, ודי ברור לי מהיכן שאבת את ההבנות האלה. בשני הנושאים נטפל בקרוב, ואז הכול יתברר למפרע". שארפ הגניב הבטה חטופה אל עבר השעון הקטן שניצב על שולחנו והוסיף "מסתבר שאפילו נספיק לטפל בהם עוד הלילה."

"בכל אופן" המשיך שארפ "מכל מה שתיארנו עולה שהאדם נימצא בכל רגע נתון של חייו, במצב של מלחמה. בין אם הוא מודע לה או לא, בין אם הוא נוקט בה עמדה אקטיבית או נישאר פסיבי, המלחמה מתחוללת. לאדם ניתן רק להציב את עצמו בעמדה של מנצח או מנוצח, אך לעולם לא כצד ניטרלי המשקיף מהצד.

זו מציאות לא נעימה, ואפילו מתסכלת. סוף כל סוף מבשרים לך שאתה במלחמה שלא הזמנת, ואתה אפילו לא יכול להימנע ממנה. אבל היא האמת, והיא הקרקע שממנה המין האנושי יכול לטפס עד שמי מרום יותר מכל נברא אחר, או לרדת לשיא השפלות כגרוע שבחיות.

נקודת הנחמה היחידה במלחמה היא הגבלתה בזמן, שהרי כל המלחמה הזאת היא בשלב שבו האדם נדרש לקנות שלמות ולהסיר מעצמו חסרונות ביגיע כפיו. ומשמשת רק אמצעי להשגת תכלית הבריאה, ואיננה תכלית בפני עצמה. אם כן, חובה עליה להיות מוגבלת בזמן. השכר לעומת זאת אין לו גבול ומידה, אלא הוא נמשך לנצח בקבלת טובו השלם של הרצון העליון.

כשמעריכים את המאמץ והקושי הרגעי אל מול אינסופיות השכר, זה מתחיל להתקבל בדעתנו כעסקה הוגנת וכדאית." שארפ צחק והיכה באגרוף על השולחן, מרוצה מעצמו על ההגדרה שניסח. את דייב זה פחות הצחיק.

"אבל אני קצת מתפלא עליך, שאתה לא שואל כאן שאלה עצומה שממש מתבקשת מאליה." אמר שארפ כשסיים את הסולו.

דייב לא רצה כל כך להיכנס למסע ניחושים ולבזבז זמן יקר, לכן עקף את הבעיה ושאל בפשטות.

"והיא?"

"האדם הממוצע, במה הוא מתעסק יותר במשך היום ענייני רוח או חומר?"

דייב הבין שהוא אמור לספק תשובה "חומר." ענה אחרי הרהור קצרצר.

"טבע האדם וצרכיו, כגון אכילה, שינה ורכוש שהוא נצרך לו, מכריח אותו לעסוק בחומר או רוח?"

"חומר."

"תוכן החיים שלנו כחברה אנושית מנווט את האדם לקנייני חומר או רוח?"

"חומר."

"איזה איכויות קלות יותר להשגה ותפיסה, חומריות או רוחניות?"

"בפער ענק חומריות."

"אם כן, איך אנו רוצים לטעון ולומר שהבורא שם את האדם בעמדה שבה הוא יכול לבחור בין השלמות והחיסרון בשווה? היכן השוויון בין צדדי הבחירה של האדם?"

'באמת שאלה עצומה' חשב דייב 'זה כמו לזמן אדם למשחק ישר והוגן, אך בפועל להסיט את כללי המשחק לרעתו.'

שארפ החל מתנדנד קלות קדימה ואחורה על כיסאו, עצם את עיניו ואמר.

"האמת היא שהאדם עומד בעמדת בחירה לא שווה, וצד החומר והחסרונות שבו נהנה מיתרון ניכר על צד הרוח והשלמות. אולם כדי להבין את הסיבה למצב האבסורדי הזה, עלינו להתחיל מנקודת ההתחלה של האדם ולבחון את תמונת המצב בראשית בריאתו. תמונת המצב הזאת שונה לגמרי מכל מה שאנו רואים וחווים כמציאות כיום. אם לא קראת או שמעת על כך עד עכשיו, תתכונן לאחת הידיעות המפתיעות ביותר ששמעת מאודך."

אחרי הקדמה מפוצצת שכזו דייב מצא את עצמו דרוך וקשוב, לפחות כמו בשיעור הראשון של כיתה א'.

"ספר בראשית מתחיל בתיאור ימי הבריאה, למן היום הראשון ועד היום השביעי.

יש הרבה מאוד מה לדבר ולהאריך בכתוב בכל אחד מהפסוקים האלה, אבל אין זה שייך לעניין שבו אנו עוסקים כעת. ובמגבלת הזמן שלנו, ספק גדול אם נוכל לעסוק בהם כלל.

מה שקשור לעניין שלנו מתרחש ביום השישי שבו נברא האדם. התורה מאריכה בסיפור בריאתו ומעשיו עד שלב החטא, קבלת גזר הדין, וסילוקו מגן עדן. סיפור מקראי קלאסי שרוב החברה האנושית מכירה ברמה כזאת או אחרת. אך עליך לדעת שעל פי אמיתתם של דברים, כל הסיפור המקראי הזה לא התרחש בעולם גשמי כמו זה שאנו חיים בתוכו."

פיו של דייב נפתח לגודל של תפוח ממוצע. "הוא לא?" שאל בפליאה וכבר ראה בעיני רוחו איך תיאוריה הפיוטיים של הגננת רייצ'ל עומדים להתפקע כבועת סבון.

"אדם הראשון היה ישות רוחנית נשגבת וטהורה." החל שארפ מסביר. "הוא נברא אל תוך מציאות רוחנית וזכה, עולמו היה רוחני והוא עצמו היה רוחני. לא היה בו יצר רע, וגם בחינת הגוף שבו הייתה רוחנית ובעלת נטייה אך ורק אל עניין הטוב והשלמות.

מתוך מציאות שכזו הוטל על האדם להתייגע מעט בהשלמת עצמו לפי ערכו הזך והטהור, ומשם להידבק בבוראו לנצח. זו הזירה שייעדה החוכמה העליונה להשגת התכלית לכתחילה, כלומר זו הייתה התוכנית-אב הראשית והבסיסית שהכינה החוכמה העליונה כדי ליצור נברא שיגיע ליהנות בטובו השלם של הבורא לנצח."

פוף-פוף-פוף. בועות הסבון של הגננת רייצ'ל החלו מתפקעות בקול ענות חלושה...

"כל התיאורים המופיעים בפסוקים הללו על חיות, עצים ונהרות – הכול מתייחס לעולם רוחני מקודש בערכו לאין ערוך מעולמנו הגשמי, לפחות כמו ההבדל בין אוויר הרים צלול, ושק תפוחי אדמה.

האמת היא, שיש צורך להאריך בלימוד והסבר של כל הפסוקים המופיעים במקרא בעניין זה. בתיאור עולמו של אדם הראשון, בעניין הצלע והאישה, בעניין עץ הדעת ועץ החיים, בנחש ובפיתויו, מכיוון שכל אחד מהם טומן ידע המשפיע על המין האנושי לאורך כל הדורות כולם. אך גם אותם לא נוכל ללבן במסגרת לימודנו, הם פשוט יצריכו את כל הזמן העומד לרשותנו. וגם אז מסתבר שלא נספיק הכול. אנו ניגע באנקדוטה אחת מיני רבות השייכות בעניין אדם הראשון, והיא מצבו בתחילה והשתלשלות מצבו לאחר חטאו.

כדי לקבל הבנה כלשהי בנושא זה, יש לבאר מה היה תפקידו של אדם הראשון, מה היה קורה אם היה עומד בתפקיד זה, ומה עלה בגורלו אחרי שנכשל בו.

ראשית דבר, צריך לדעת שגם במצבו הרוחני והנשגב של אדם הראשון, הייתה בו, כפי שציינתי מקודם, בחינה של גוף. אמנם רוחני, זך וטהור, אך עדיין גוף.

בין גופו ונשמתו של אדם הראשון, היה הבדל איכויות של טהרה וזוך, והמשימה שהוטלה עליו הייתה לזכך את גופו עד לשיעור מסוים בכוח המעשים שהופקדו בידו לעשותם.

על פניו המשימה לא הייתה מסובכת ומורכבת מידי, כוחות גופו היו טפלים אל מול כוחות נשמתו, וכפי שציינתי גם יצר רע לא היה בו. בעולמו של אדם הראשון הרע היה חיצוני לו בלבד, וצורת הביטוי שלו באותו עולם היא הנחש המתואר בפסוקים.

בעולם זך, טהור וקדוש זה, הוטלה המלאכה על נברא אחד, מבהיל בעוצמתו וקדושתו, לזכך את בחינת גופו ולקנות את שלמותו בכוח בחירתו ומעשיו.

אם היה עומד במשימה שהוטלה עליו, ולא נכשל בה כפי שקרה בסופו של דבר, הוא היה מגיע אל היעד שהציב לו הבורא – כניסה אל עולם השכר הנצחי ודבקות אינסופית בטובו של הרצון העליון.

 ואז הבריאה שאנו מכירים אותה וחיים בתוכה בצורת עולמנו הנחמד והקוסמוס החביב שהוא נמצא בתוכו, לא היו נוצרים כלל."

דייב חש אי יציבות קלה מתחת לכיסאו. לא מחמת שרגלי הכיסא התרופפו, פשוט הקרקע החלה להישמט מתחתיו.

"מה הכוונה לא היו נוצרים כלל?" שאל דייב בלחץ מהול בלא מעט חשש.

"ציינתי את זה מפורשות, אבל אני מוכן לחזור על כך שנית עבורך.

עולמו של אדם הראשון על כל התוכן והיעדים שבו היו 'תוכנית האב' שממנה היה אדם הראשון אמור להגיע לשכרו הנצחי.

אנחנו, עולמנו וכל היקום שאנו מכירים, הם בסך הכול תוכנית מגרה חלופית שיש צורך להפעילה ולברוא אותה רק כשתוכנית האב לא הצליחה.

אם אדם הראשון היה עומד בהצלחה בתפקיד שהוטל עליו, נשמתו הייתה מזככת את גופו בשיעור שנקבע לכך, והוא וכל אשר עמו היו מגיעים ישירות לנקודת היעד של הבריאה כולה – ההטבה השלמה שאין עמה חיסרון כלל. לפיכך לא היה כל צורך לברוא את תוכנית המגרה החלופית שאני ואתה חלק ממנה."

הקרקע שדייב נתן בה אמון תמים שתמלא את תפקידה הפשוט להחזיק אותו ואת הכיסא שהוא יושב עליו, נכשלה גם היא בתפקידה. היא נשמטה כליל מתחתיו, והניחה לדייב ולכיסאו המרופד לשקוע אט-אט אל עבר סלונם של משפחת ליבוביץ', השכנים מהקומה למטה.

הבשורה שהמשיכה להדהד ולחלחל בתוכו, הציבה במראות בזק מתחלפים גלקסיות, ג'ונגלים, מדבריות, ערי ענק, בתי חרושת וחנויות לממתקים. תקופות זמן של חודשים ושנים, דורות על גבי דורות של כלל המין האנושי וכלל היצורים שעל כדור הארץ. הכול, לפי מה ששמע הרגע, לא יותר מאשר תוכנית מגרה שנפתחה רק בגלל שהמסלול הראשי השתבש. הוא לא הצליח להכיל את הרעיון בדעתו.

"זה לא ייתכן..." הפטיר בקול סדוק, שנשמע מתאים יותר למומיה חנוטה מלפני 1,500 שנה מאשר לבחור חי ונושם בן 25.

"זה הרבה יותר מ-'ייתכן' לצערי" השיב שארפ. "בכל אופן אני רואה שההפתעה הזאת לא הטיבה איתך במיוחד. ננסה הפתעה אחרת..."

הרב שארפ קם מלא קומתו, ויצא מהחדר לכיוון הפרוזדור. זה כבר היה צעד מפתיע בעיני דייב.

תוך פחות מדקה הוא חזר ובידיו צלחת עם פרוסת עוגת גבינה וכוס מיץ קר, והניחם לפני דייב.

"זה בשבילך, סגולה בדוקה, מנוסה וגם טעימה להפסקת תהליך תדהמה כפוי ומתמשך הנגרם על ידי ידיעות רוחניות כבדות משקל."

דייב הצליח בקושי לחייך בעקבות ההגדרה המשעשעת הזאת. במצב נפשי אחר ייתכן מאוד שהייתה מצחיקה אותו כהוגן. לעומת זאת הוא החל נוגס בעוגה אף שלא היה רעב כלל, נטו כדי להתאושש מהמצב ההלום שבו הוא שרוי בדקות האחרונות.

"איך הסגולה פועלת עליך?" שאל שארפ לאחר ששלושה רבעים מהעוגה נעלמו מהצלחת.

"החלק של ה'טעימה' הצליח לגמרי, לגבי 'בדוקה ומנוסה' אני מקווה שגם זה בדרך..."

שארפ חייך.

"עצם זה שהעוגה טעימה לך כבר מראה שאתה במצב טוב. כשאני למדתי את הנושא הזה בפעם הראשונה, לא יכולתי להכניס פרור לפה במשך יומיים."

לאחר הצצה נוספת בשעון הוסיף "יש לנו קצת פחות משעה עד שמגיע זמן התפילה. ממשיכים? או שאתה מעדיף לעצור פה ולעכל דברים לאט?"

"להמשיך" אמר בהחלטיות, ולעצמו הרהר 'אולי כדאי לבקש שיביא אל השולחן עוד כמה חתיכות עוגה למקרה הצורך...'

המשך בשבוע הבא