גואל רחימי: "כשבתי נולדה עם פגיעה מוחית כתבתי את השיר ’מרד’"

גואל רחימי היה בן חצי שנה בלבד כאשר עלה עם משפחתו ארצה והתגורר במעברת אבו-כביר, בדרום תל אביב. במשך שנים התגוררה משפחתו באיראן, משפחה מסורתית בת חמישה אחים ואחיות, אך גם כשהיו בגולה פיעמה אהבת ארץ ישראל בלב הוריו. הוריו, שכיום היו זוכים לכינוי "מסורתיים", ניהלו חיים שסבבו סביב עולם האמונה ולוח השנה היהודי.

"לא רציתי להאמין בבורא"

אביו של גואל, נוריאל רחימי ז"ל, בנה שני בתי כנסת בימי חייו. בית הכנסת הראשון היה במעברה, ונוריאל שימש כגבאי בית הכנסת וכפייטן. גואל נזכר: "כשאני אומר שאבא 'בנה', אני מתכוון בנה במו ידיו. הוא ממש הניח את האבנים... ביקרתי שם לפני כמה שנים ובית הכנסת עדיין עומד על תילו, אף על פי שכמעט כל המבנים בסביבתו נהרסו". לימים, כשעברו להתגורר בנצרת-עילית (כיום "נוף-הגליל"), הוא הקים גם את בית הכנסת "אוהל לאה". "המקלט הצמוד לבית לא היה בשימוש שנים רבות", אומר גואל. "אבי, יחד עם שכנים נוספים, החליט להפוך אותו לבית כנסת, ובו הוא התפלל עד סוף חייו".

הוא נזכר כיצד בתקיעת שופר של ראש השנה ובתפילת נעילה אולם בית הכנסת היה צר מלהכיל את כל הבאים. "החצר של בית הכנסת הייתה מתמלאת באנשים שבאו להשתתף לפחות בחלקים האלה של התפילה". גואל מציין בעצב את השינוי הדמוגרפי השלילי שהתחולל בנצרת עילית בעשורים האחרונים. הדור הצעיר עזב את העיר, ורמת המסורת בעיר ירדה מאוד. אך כיום, תודה לקל, לאחר שאוכלוסייה חזקה של גרעינים תורניים וחרדיים החלה להגיע לעיר, מתחיל להיראות שינוי דמוגרפי גם בבתי הכנסת בשנים האחרונות.

למרות הרקע האמוני ממנו בא, הלך גואל והתרחק ממסורת אבותיו. "כשהוריי שלחו אותי למערכת החינוך הממלכתית, הם הניחו שגם אם היא לא תוסיף לזיקה שלי ליהדות, היא לפחות לא תגרע. אבל זה לא מה שקרה. מה אתה יכול לעשות כילד, אם מלמדים אותך שסיפורי התנ"ך הם מיתוסים? ברור שזה יצר פער ביני לבין הוריי. כבוגר אתה כבר יכול להתמודד עם טענות כאלה, אך זה מאוחר מדי. הבטון כבר התקשה, ולא לכיוון הנכון".

לימים, ככל שהתבגר והיה למהנדס ריאליסט ומטריאליסט, גואל הלך ואימץ את המסקנה שהעולם הגשמי הוא כל מה שיש. "לא היו לי אפילו הכלים האינטלקטואליים להתמודד עם שאלות רוחניות".

לידת בתו היתה נקודת המשבר. "דיקלה נולדה עם פגיעה מוחית קשה. כתבתי אז שיר שכותרתו הייתה 'מרד', כי לא הצלחתי ליישב את הסתירה בין סבל של ילדה קטנה עם אמונה בקל".

לכוד בתוך המכונית

בגיל 29 גואל הפך פניו לאמונה ולמסורת, לפחות בחיצוניותו, אך בתוך תוכו נשאר ניצוץ...

"אני אוטודידקט. סקרן חסר תקנה. אני פשוט אוהב ללמוד", כך מגדיר גואל את עצמו. ואכן, כמהנדס מחשבים, הוא ניהל עסקים ופיתח מערכות רבות ומגוונות. בתחילת דרכו המקצועית,  הוא למד במחזור הראשון של הטכניון בהנדסת מחשבים, אחר כך למד לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הוא עבד מספר שנים בחברת HP כמהנדס תמיכה, ואז פנה לעסקים. כשרשת האינטרנט החלה לצבור תאוצה, הוא נמנה על היזמים הראשונים שהכניסו את הרשת לארץ, והקים בית ספר ללימודי אינטרנט בשם "אינטרנט קולג'" בראשון לציון, שם התגורר. בהמשך הקים כמה פרויקטים טכנולוגיים, ועל שמו רשומים מספר פטנטים. הוא המציא מכונת תפירה ממוחשבת, שבמקום לתפור את הבדים - היא מדביקה אותם בדבק מיוחד, שאף הוא הומצא על ידו. הוא פיתח גם חיישן זעיר שמזהה הפסקת נשימה ומתריע מפני מוות בעריסה של תינוקות. גם כיום, בהיותו בן 63, גואל ממשיך לחקור וללמוד.

גואל התקדם, כמצופה, לקריירה בעולם ההייטק, אך בשמיים כנראה ציפו ממנו למשהו אחר.

בלילה חשוך בשנת 2006, בהיותו בן 50, התנגש גואל במשאית שיצאה מאחד השדות וחצתה את הכביש על פס הפרדה רצוף. התאונה הקשה ארעה ממערב לצומת סומך, המקום בו מסר נפשו ר' יהודה בן בבא על המשך סמיכת החכמים.

הוא איבד את ההכרה, ושירותי ההצלה התאמצו לחלץ אותו מבין השברים. למחרת, כשהתעורר בבית החולים וראה את אימו ואחיו ליד מיטתו, הדבר הראשון שאמר להם היה: "הייתי שם". "התחלתי לתאר להם מה שראיתי", הוא משחזר. " זה ממש כמו שמספרים. הכל לבן. כל כך  לבן, שדף הנייר הזה הוא שחור לעומתו. בתחילה שמעתי קולות לא מובנים, שלאט לאט הלכו והתבהרו. בסוף שמעתי: 'החלטנו להחזיר אותך, כי לא מילאת את הייעוד שלך'.

"אנשים לא רצו להאמין לי, עד שהפסקתי לספר על כך. אבל לא יכולתי להתעלם מהחוויה הזו. זה קרה, בוודאות".

גואל הרהר בדברים במהלך השיקום הארוך ותהה "מהו הייעוד שלי?". החוויה המטלטלת לא נתנה לו מנוח. כמי שעולמו התבסס על ריאליזם ומטריאליזם, הוא לא מצא מקום לעולם של רוח. "50 שנים של עיסוקים ריאליסטיים הביאו לכך שלא עמדו לרשותי רקע או כלים להבנת החוויה המיוחדת. הרגשתי שהחמצתי את החלק הכי מעניין של החיים. כאוטודידקט, הייתי להוט לחקור את התחום שנגלה לי. מצאתי שיש כל הרבה ללמוד, כל כך הרבה דברים חדשים לגלות.

"החלטתי לחקור את העניין. רציתי לבדוק האם ניתן להוכיח (או לשלול) באופן מדעי קיומם של 'גורמים שאינם גשמיים'. פחדתי להשתמש במונחים כמו 'נשמות' או 'מלאכים'. נטייתי הראשונית היתה להפריך, כי חשבתי שההפרכה תהיה קלה יותר מהאישוש. ובכלל, היו לי סיבות אישיות רבות שלא לרצות להאמין בקיומו של בורא".

הוא חקר תחומי מדע רבים: החל מעולם החלקיקים, דרך ממלכת החי וכלה בקנה המידה של היקום כולו. לאחר כשנתיים של לימוד, הגיע למסקנה ש"רבים מתחומי המדע מבוססים על אקסיומות בלתי מוכחות, ולחלקם (כמו הפיזיקה והביולוגיה) אין היתכנות - אלא אם יש בורא.

לאחר שנתיים של לימוד, החל גואל לכתוב את מסקנותיו בספר "החוש ה- 11". "מלבד חמשת החושים הפיזיים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש), יש לכולנו גם חושים מנטליים (לדוגמה חוש הצדק). החוש העשירי, ההיגיון, הוא הגבוה מכולם, ודרכו עוברות כל התחושות מכל שאר החושים בדרכן לתודעה. כך, למשל, אם תחוש טפיחה על השכם, ההיגיון יסייע לך להבין שלא מדובר בחדק של פיל, שלא סביר שיהיה בסביבה". אולם ההיגיון מהווה גם מחסום שרבים לא מצליחים לצלוח בדרך אל החוש ה-11, האמונה, שגואל קורא לו "חוש הידיעה".

בספר "החוש ה-11" נמצאות הוכחות רבות לקיומו של הבורא. "אחת ההוכחות מבוססת על חוקי הפיסיקה, לפיהם אנו לא יכולים לנבא את העתיד. כדי לנבא את העתיד צריך להפוך את כיווניות הזמן, דבר שאפשרי רק אם נעים במהירות הגבוהה ממהירות האור. אבל אנחנו לעולם לא נוכל לנוע במהירות כזו, בגלל שאנו גשמיים (בעלי מסה). והרי מכלל לאו אתה שומע הן, דהיינו - אם מישהו אכן מצליח לנבא את העתיד בעקביות, הרי שהוא בהכרח בלתי גשמי".

יציאת מצרים – שורש האמונה

בעודו כותב את הפרק הדן בהוכחה זו, חשב גואל שכדאי יהיה להציג כדוגמא את יציאת מצרים, שהרי משה רבנו, אדון הנביאים, ניבא פעמים רבות את העתיד, כשהתריע בפני פרעה או לפני קריעת ים סוף. הוא לקח הפוגה מהכתיבה בכדי ללמוד מעט על יציאת מצרים. מן הסתם הוא לא שיער שלימוד זה יעסיק אותו משנת 2008 ועד עתה.

רחימי התוודע לספריו של עמנואל וליקובסקי, החוקר הנודע שקרא תיגר על מוסכמות מדעיות רבות בכל הנוגע לתנ"ך ופעל להוכיח את אמיתותן. באחד הספרים נכתב שבחצי-האי ערב נמצאו עקבות קרחונים. "חיפשתי את העקבות ב-GOOGLE EARTH ולא מצאתי, אבל במקום זה מצאתי מבני אבן מוזרים וקדומים מאוד". אף על פי שקיומם של מבנים אלה היה ידוע במשך זמן רב, התברר שזהות יוצריהם ומטרת הקמתם היא בגדר תעלומה.

רחימי סרק את חצי-האי ערב, ותעד כ-20,000 מבנים כאלה, אך להערכתו ישנם כמיליון, ואף יותר. הוא הבחין שהמבנים אינם פזורים באקראי, אלא ממוקמים על תוואי רצוף, ולכן שיער שמדובר בתוואי נדידה של ציוויליזציה כלשהי.

ואז, ממש באקראי, נודע לו על כך שחוקרים אחרים מצאו שרידי צבא מצרי על קרקעית מפרץ אילת, בסמוך לנואייבה, הן בצד המצרי והן בצד הסעודי. מחקר אחר הציע לזהות את הר סיני על סמך ממצאים שונים בג'בל אל לוז (הר השקדים), אף הוא בערב הסעודית. לנוכח עובדות אלה, רחימי העלה השערה שבני ישראל הם שבנו את מבני האבן הנזכרים במהלך יציאת מצרים.

אך מיד התברר שלא קל להוכיח השערה זו, משום שאי אפשר לבצע מחקר בשטח ערב הסעודית. הסתבר שהדרך היחידה להוכיח זאת היא על ידי פענוח כל תוואי המסע, אך מבלי להסתמך על הממצאים שמצא (בכדי להימנע מטיעון מעגלי, דהיינו ביסוס מסקנה על טענה, שהיא עצמה נשענת על המסקנה המבוקשת. טיעון מעגלי אינו יכול לשמש כהוכחה).

ההתלבטות היתה קשה. הלא מזה אלפי שנים ניסו טובים וחכמים לפענח את תוואי יציאת מצרים, וכולם כשלו. ובכל זאת, רחימי החליט להיענות לאתגר.

לאחר 11 שנות מחקר, רחימי מציין בסיפוק כי הצליח לזהות את כל תוואי המסע. למרבה ההפתעה, רבים מהמקומות נקראים גם כיום בשמות דומים מאוד לשמם המקראי.

התוואי המפוענח

הוא גם הצליח להוכיח שהמבנים המסתוריים הם קברי דור המדבר, עליו נגזר למות לפני הכניסה לארץ.

פרישת מבני הקבורה

הוא אף גילה מאות עצי משפחה, כאשר בני אותה משפחה ממספר דורות קבורים האחד ליד השני.

"החוקרים לא רצו למצוא"

מספר מחקרים ארכיאולוגיים שנערכו במבנים שנמצאו בירדן (קצה מסע הנדודים) מצאו שהאנשים שבנו את המבנים הותירו אחריהם אינספור עצמות ציפורים. כמו כן נמצא שהם השתמשו  בכלי שחיקה וכתישה של דגנים, והחוקרים תוהים כיצד זה גידלו במקום מדברי וצחיח כזה דגנים?

רחימי מציג את גרסת המקרא: הכלים הם כלי העיבוד של המן: רחיים, מדוכה ופרור המוזכרים בפרשת "בהעלותך", והציפורים הן השלו שניצוד על ידי בני ישראל.

רחימי אומר: "במבט לאחור, מחד גיסא זכיתי לחקור את הסיפור המקראי חקירה מדעית, וחקירה זו ותוצאותיה כמובן קרבו אותי אל ההכרה בעולם הרוח והאמונה. מאידך גיסא נוכחתי לדעת שישנם מי שמשתמשים במדע במגמתיות מודעת לקידום השקפת עולמם כנגד האמונה".

בדבריו הוא מכוון אל חוקרים, בעיקר מאוניברסיטת תל אביב, שלדעתם יציאת מצרים מעולם לא התרחשה, וזאת משום שלא נמצאו ממצאים מאותה תקופה בחצי-האי המכונה בטעות "סיני".

" העובדה נכונה, הם חיפשו בחצי-האי סיני ושם באמת אין ממצאים, אבל הם טעו במסקנה. הנדודים היו בחצי-האי ערב, ושם אכן יש שפע ממצאים".

הוא מביע פליאה מהולה בתרעומת: "הרי משה היה על הר האלוקים כשהיה רועה את צאן יתרו במדיין. אין חולק על כך, ומקובל על כל החוקרים, שמדיין נמצאת בחצי-האי ערב. המקרא מציין במפורש שאלוקים מצווה על משה להביא את העם 'אל ההר הזה', וכך אמנם הוא עשה. כל הנדודים וההשמדה היו רק לאחר מכן. אז מה פתאום הם מחפשים ממצאים בחצי-האי סיני?.

"לא רק שהם חיפשו את המטבע מתחת לפנס, הם חיפשו מתחת לפנס הלא נכון, ויתירה מכך, לדעתי הם פשוט לא רצו למצוא. הרי הדברים כתובים במפורש. אילו רצו למצוא, היו צריכים רק לפתוח את ספר שמות ולקרוא".

מיציאת מצרים – למתן תורה

מובן שלא לכל חוקר ישנה מוטיבציה מספקת למצוא את שרידי יציאת מצרים. כי אם הייתה יציאת מצרים, היה גם מעמד הר סיני ומתן תורה, מה שכבר יוצא מגבולות המחקר האקדמי הקר והמנותק ומשפיע מאוד על החיים של כל אחד גם היום. הכפירה שקיימת אצל חוקרים מסוימים ביציאת מצרים מובילה אותם גם לכפירה בכניסה לארץ, מה שממילא פוגע בזכות שלנו על ארץ ישראל.

"אם פרופסורים ישראלים ויהודים מכחישים את ההיסטוריה היהודית, מה לנו להלין על ה-BDS? הרי האמונה בהבטחה האלוקית היא גורם הזכות העיקרי שלנו על ארץ ישראל".

רחימי גם מיישם את מסקנותיו. הוא חידש את אמונתו בבורא העולם וחזר לשמור כשרות. הוא קיבל חיזוק נוסף גם מכיוון אחר. לפני כשנתיים, הגיע עם אורחת למוזיאון השואה. בעוד הוא ממתין לה, פגש בו מנהל תלמוד התורה המקומי, הרב גולן בן דוד, שיצא מבית הכנסת המרכזי של נוף-הגליל, והזמין אותו לסעודת שבת. רחימי המופתע הסכים. לאחר זמן מה ניגש אליו המארח תוך התנצלות על כך שהוא לא היה מודע לכך שכבר הוזמנו אליו אורחים לשבת, אבל הוא דאג לו לאירוח אצל הרב הרצל, רב העיר. הקשר עם הרב התחזק, והוא החל לבקר בשבתות בבית הכנסת. בד בבד הכיר לו הרב הרצל את הרב קורנוויץ מרבני קהילת חב"ד המקומית, שאף כתב פרק בספר ושמו "מעמד הר סיני במסורת היהודית".

הוא מסכם: "נכון. הייתה תקופה בחיי שבה הייתי עקשן, הסתגרתי מפני עולם הרוח, הייתי יהיר". היום, לאחר המהפך שחל בחייו והיכרותו העמוקה עם דמותו של משה רבינו, הוא מאחל לעצמו להידבק במידת הענווה של משה.

רחימי החליט לפרסם את המחקר כספר אליו נלווה גם קובץ הממצאים. הספר, ששמו "יציאת מצרים – הפענוח", יצא לאור לאחרונה ומבחינתו של רחימי זה לא פחות מאשר סגירת מעגל.