סיון רהב מאיר: הדבר היחיד שלא היה לאדם הראשון

מה היה חסר לאדם הראשון? הרי היה לו הכל – בת זוג, אוכל, גן עדן שלם מסביב. בשבת בבוקר, בקהילת TBDJ במונטריאול שבקנדה, קיבלתי את התשובה. לזוג שליחי בני עקיבא במונטריאול נולדה בת. בדברי הברכה של רב הקהילה, הרב יחזקאל פריינדליך, הוא אמר כך: "לכאורה, האדם הראשון היה במצב מושלם. אדם וחווה לא היו צריכים כלום. העולם כולו היה שלהם. ובכל זאת, פרשת בראשית שאנחנו קוראים בשבת מסתיימת באופן עצוב. האנושות נכשלה. איך קרה שאדם וחווה חטאו, שהם גורשו מגן עדן, שהבן שלהם קין רצח את הבל אחיו? ובכן, רק דבר אחד היה חסר להם: הורים. תחשבו על זה, מדובר על האנשים היחידים בעולם שלא יכלו להסתכל למעלה, על הדור שמעליהם, וללמוד ממנו. כולנו צריכים מורשת משפחתית שעוברת מדור לדור. תינוק שנולד מזכיר לנו שגם המסר הזה מופיע בפרשת בראשית: זו זכות גדולה להיות ילדים שלומדים מהוריהם, זו זכות גדולה להיות הורים שמלמדים את ילדיהם, זו זכות גדולה להיות חלק משרשרת כזו".

 

סליחה, מה התיבה שלך?

נכון, את סיפור תיבת נח אנחנו מכירים עוד מגן הילדים, אבל בכל שנה אנחנו חוזרים אליו כדי למצוא משמעות חדשה. פרשנים רבים קוראים לנו למצוא את "תיבת נח" שלנו. הרי כל אחד נדרש לפעמים לברוח ולהתכנס מפני ה"מבול" שמסביב. הרב שלום נח ברזובסקי מסביר בספרו "נתיבות שלום" את המשימה הזו:"אפילו במצבים שבהם משתולל מסביב מבול והכול נראה רע, ישנה תיבת נח שמצילה. כאשר האדם מרגיש שפל וירוד, העצה היא – 'עשה לך תיבה'. לכל אחד יש ניצוץ אלוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות, וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש עניין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר. ובדורנו יש שלוש תיבות נח: התורה, השבת והאחדות. אלה כוחות חזקים של טוב, שאיתם אפשר לגבור על הרע הסובב. פרשה זו שייכת לא רק לאותו הדור. היא לימוד עד סוף כל הדורות, שבכל מצב שבו נמצאים – יש לאן לברוח, וגם במצב הגרוע ביותר, אפשר לדבוק בטוב".
אז מה התיבה שלנו?

 

עצות לחודש חשון

השבוע חל ראש חודש חשון. במובן מסוים, עכשיו שנת הלימודים באמת מתחילה. שבועות רצופים של לימודים לפנינו, בלי חופשות וחגים. השבוע דיבר הרב גרשון אדלשטיין בן ה-96 בפני מחנכים, ואחרי שהסביר שזוהי זכות גדולה לעצב את הדור הבא, נתן כמה עצות:
* ההשפעה של המורה היא על פי רמת האישיות שלו. אם המחנך בונה את אישיותו, הדבר משפיע ישירות על התלמידים. מעלתו של המורה היא הדבר שמשפיע על התלמיד יותר מכל, לדורות. לכן המחנך צריך למצוא זמן לחנך את עצמו, להתעלות, ללמוד, להשתפר.
* הלימוד צריך להיות אהוב על התלמיד. רוב התלמידים לא נמשכים לתכנים מסובכים שקשה להם להבין אותם. לפני שמציבים כל מיני אתגרים, יש לזכור שתלמידים נהנים מאוד להבין בפשטות את החומר ולשמוח בהבנתו.
* צריך לשמור על כבוד התלמיד. אסור להוכיח אדם ברבים ולהלבין את פניו. אם צריך לגעור בתלמיד, יש לגשת אליו באופן פרטי, לעולם לא מול כל הכיתה. גם אז, לא צריך לומר לו "מה שאתה עושה הוא לא טוב", אלא "זה לא מתאים לך, זה לא לכבודך".
* המורה צריך להיות ידיד של תלמידיו. לא חבר, כי הם לא באותה דרגה, אלא ידיד, אדם שמלווה אותו בחיבה. התלמיד צריך לדעת שהמחנך דורש את טובתו, שאפשר להתייעץ אתו.

 

האומץ להיות עדין

היום, להגיד מה שבא לך נחשב "אמיץ". נראה שאנשים מעריכים פחות עדינות, היסוס, מחשבה שנייה. פוסטים עם מילים חריפות מושכים יותר תשומת לב. טקסט קיצוני גורר יותר תגובות.
בפרשת נח מסופר שהעולם כולו מושחת ואלים, המבול כבר בדרך, ואז אלוקים אומר לנח להביא אל התיבה "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה" וגם "מִין הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹורָה הִיא". למה לא כתוב בתורה באופן קצר ופשוט יותר "הבהמה הטהורה" ואז "הבהמה הטמאה"? למה צריך להאריך ולכתוב "הבהמה אשר לא טהורה היא"? הסיבה, לפי חכמינו: כדי לא להוציא מילה מגונה מהפה. כלומר, עדיף לטרוח להתאמץ ולומר "לא טהורה" מאשר לומר במפורש "טמאה". זה שיעור עצום על כוחו של הדיבור, על ניסיון לא לפגוע, על הרצון לא להיות בוטה ותקיף כשלא צריך. מעניין שהתורה נוקטת ב"מעקף" הלשוני הזה בעיתוי עגום כל כך. הרי המציאות באותו זמן היא איומה ונוראה, העולם כולו עומד להיחרב, ובכל זאת – זה משנה. לא חשוב איך כולם מסביב מתנהגים. מתברר שכל מילה קטנה שאנחנו אומרים או כותבים (וכל מילה שאנחנו מחליטים לא לומר ולא לכתוב) – היא משמעותית.

 

למשפחותיהם

"שלום, כאן ניר אביעד מרמת השרון. שמחה רובינשטיין הוא סבא של אשתי תמר. בשבת הקרובה הוא יחגוג יומולדת 90, ולרגל האירוע יחגוג בר מצווה. בגיל 13 הוא היה בעיצומו של מסע בריחה מטורף מציפורני הצורר הנאצי, ולא זכה לעלות לתורה. למעשה, השבוע, לקראת בר המצווה, הייתה הפעם הראשונה שבה הניח תפילין בחייו. בשבת בבוקר בבית כנסת 'פקר' ברמת השרון, אפשר יהיה לראות נער בר מצווה בן 90.

.
סבא שמחה יעלה לתורה בפרשת נח, והרי הוא עצמו נמלט מן המבול, ברח מתוך גטו ורשה הבוער. בפרשת נח מופיעה לראשונה בתורה המילה משפחה. אחרי שהאנושות נמחקה, כתוב פתאום: 'לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּיבָה'. לפני המבול הייתה מציאות של אלימות, בוגדנות, חוסר נאמנות, גזלנות. מציאות של חוסר גבולות. ואז אנחנו מקבלים את התרופה, את הדרך לשרוד ולבנות חברה: להקים משפחות. לצמוח דווקא מתוך הגבולות והמחויבות. אלפי שנים אחרי המבול, בפרשת נח, שמחה סוגר מעגל במסגרת המשפחתית שלנו, מתחבר לדורות הקודמים במשפחתו, ומזכיר לנו מה חשוב בחיים".