במחשבה תחילה לפרשת נח: הגוי שערך שולחן שבת עם בשר טרף

"מסרק?", המוכר תוהה למראה השכן שמפציר בו לפתוח את החנות בחצות הלילה. "אין לכם בבית?!".

"היה", משיב השכן. "לפני כמה דקות נשברה שן למסרק".

"ובשביל שן אחת קונים מסרק חדש?", לא מבין המוכר.

"זו הייתה השן האחרונה"...

* * *

כולנו למדנו שדור הפלגה רצו למרוד בה' ולכן הקימו מגדל.

מגדל, כידוע, בונים מלבנים. ככה הבנו את הפסוק: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה".

ומה תאמרו אם תשמעו שהם בכלל לא רצו מגדל? הם רק רצו לבנים.

אחרי שהיו בידם לבנים הם חיפשו מה לעשות איתן.

נשמע פתטי, נכון?

גם אני שפשפתי את האוזניים ברגע הראשון, ורצתי לפתוח את החומש. והתברר שכך היה!

הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד מצביע על מילה אחת שמופיעה פעמיים בסמיכות גבוהה: "הבה". אומר רש"י: "כל 'הבה' לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא".

אם כן, מדוע הוצרכה התורה לכתוב בפסוק הבא שוב: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" וכו'? הגרי"ח זוננפלד מבאר שהם חטאו ב'כוחי ועוצם ידי' ורצו לייצר לבנים מעשי ידי אדם. להראות כלפי שמיא: אנחנו מסתדרים גם בלעדיך. משם, קצרה הייתה הדרך למגדל וראשו בשמים.

ומה אנחנו יכולים ללמוד בדרך מוסר ממפעל הלבנים הזה?

קצב גוי היה באוהעל שבהונגריה, מוכשר גדול ובעל יכולת חיקוי יוצאת מן הכלל. בנוסף, ניחן הגוי בחוש הומור יוצא דופן, ותדיר אהב לבצע מעשי קונדס על אורחים שהגיעו לאועהל.

באחד הימים הגיע לישיבה באוהעל בחור חדש. לקצב הגוי נודע על כך, והוא החליט לבצע תעלול על הבחור לפני שיכיר את המקום ואת יושביו. המנהג היה שבליל שבת הבחורים מחכים בבית המדרש לאחר התפילה, וכל אחד מבעלי הבתים היה לוקח אליו את אחד הבחורים לבית.

הקצב הגוי עטה על עצמו בגדי שבת יהודיים, וחיכה בחלון בית המדרש. ברגע שראה את הבחור עומד וממתין למישהו שיקרא לו לאירוח, צד את תשומת לבו וסימן לו לבוא איתו לביתו. הבית, שהתרוקן מיושביו מראש, חיכה להם בניחוח יהודי: שולחן ערוך, נרות דולקים, גביע לקידוש וחלות.

הבחור התבקש להתחיל לומר "שלום עליכם" ואת כל סדר הקידוש. הגוי הסביר לו שהוא "טרוד בקושיה גדולה על פרשת השבוע", והוא יוצא לעיין בספרים שבחדר הסמוך. ימחל נא הבחור - שלבטח רעב - ולא יחכה לו.

החל הבחור לעשות קידוש. לאחריו הגיח הקצב מהחדר וסימן לו שייטול ידיים ויבצע את החלה. דגים היו על השולחן. לאחריהם הבחור שר זמירות.

כאשר הגיע הזמן להגיש את המרק, יצא הגוי מן החדר וניגש למטבח, כעבור רגעים ספורים הוא שב אל השולחן ובידו צלחת מרק כאשר בתוכה בצבץ בשר טרף.

הבחור נרתע בבהלה לאחור.

הגוי הרגיע אותו שעד עתה לא עבר כל איסור: היין מבושל ואינו יין נסך, החלות הן מהמאפייה היהודית והדגים כשרים למהדרין. "אם היית מקפיד לנשק את המזוזה בכניסה", הפטיר הגוי בחיוך רחב מהתעלול שהצליח, "לא היית נופל בפח"...

את המעשה הזה סיפר יליד אוהעל שהיום בלי עין רעה קרוב לגיל מאה. הוא מציין שאת ה"חינוך" הזה לא שכחו בני אוהעל זמן רב.

במדרש (פרקי דרבי אליעזר, כ"ד) מתוארת בניית המגדל, כשבין היתר מציין המדרש: "אם נפל אדם ומת (במהלך העבודה) - לא היו שמים לבם עליו. ואם נפלה לבנה - היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה".

לכאורה, משונה הדבר שאלו שבנו חזית אחידה כדי להגיע למטרה מסוימת, התעלמו מחבר שעבד איתם כתף אל כתף וצנח אל מותו. מילא היו בעלי לב קר כאבן, אבל כאשר נפלה לבנה הם כן ישבו ובכו. איך קורה כזה דבר?

ייתכן שאת זה נוכל ללמוד מדור הפלגה: היה להם רעיון גדול, אידיאל לאומי שרצו לממש. בדרך למטרה הגדולה הם היו מוכנים להתעלם מהפרטים הקטנים ולמחוק אותם. רק מה שמקדם אותם למטרה חשוב, כל היתר - לא רלוונטי.

* * *

הפרטים הקטנים חשובים.

גם הקטנים באמת, וגם הפרטים שאנו נוטים להתייחס אליהם כקטנים. אצל דור הפלגה, אדם שמת היה פרט קטן, לבנה שנפלה הייתה אסון גדול. אצלנו זו יכולה להיות תשומת הלב למזוזה בכניסה.

המבול נחתם בעיקר על הגזל. גזל שכולנו נוטים להקטין - פחות משווה פרוטה. "שן של מסרק".

וגם המילים שאתם קוראים התחילו כולן מרב גדול ששם לב למילה קטנה שחזרה על עצמה...