עמדתי בחוץ צמודה לעגלתו, הרגשתי כמו מוצר בתצוגה במוזיאון

שמחת תורה
אנחנו מתארחים ביישוב דתי
בית הכנסת מלא ברוקדים
עוצמתי
מרטיט את הלב
אבות ובניהם
בני נוער שעומדים על יד הדוכן
ויחד שרים בקול רם.
אני עומדת בעזרת הנשים
צופה בריקודים
מתרגשת
מעוצמת אהבת התורה שעולה מעזרת הגברים.
ואז אני רואה את אבי
רוקד עם העגלה של איתן מיכאל
מתכופף אליו
מלטף
מסדר את רגליו
את היד שלצערנו קצת התעוותה...
בבת אחת
הרגשתי כמו אבן שנוחתת בליבי
מצד אחד ריקודים, רגליים שמקפצות
פיות ששרים, ידיים, גוף שמתנועע
מעגלים רבים נעים בקצב השיר

ובעגלה, ילדי שלי
דומם
רק שפתיו נעות לחיוך קטן

וואו, כל כך קשה וכואב
הניגודיות

לאחר כמה הקפות
אבי הביא לי את איתן מיכאל

עמדתי בחוץ
צמודה לעגלתו
וחיכיתי
לאט לאט הרגשתי כמו מוצר בתצוגה במוזיאון
ילדים רבים נעמדו
ובהו ב"עב"ם" שיושב בעגלתו...
עמדו דקות ארוכות
ללא נוע
רק עיניהם פעורות בתמהון
למראה עיניהם..

ואני
בכיתי בתוכי
סובבתי את איתני אלי
לטפתי אותו
הרגשתי צורך לגונן עליו..
והם
המשיכו לעמוד ולבהות בו

בשלב מסויים
כשלא יכולתי להכיל את הסיטואציה
וגם הרגשתי שזה לא ייתכן שאני צריכה 
להתבייש בבן שלי
אמרתי להם שיגידו לו חג שמח
שהוא שמח שמדברים איתו..
והם
ברחו

ברחו
פחדו ממנו?
מהבן שלי?

זזתי הצידה
וגם לשם הגיעו המבטים החודרים
לחשתי לאיתני:
"תראה להם שאתה הכי גבר פה
תן חיוך גדול"
והוא נתן
ופיזר חיוכים

ועדיין
עוד ועוד ילדים נעצרו לבהות בו
להבין מה זה הייצור המוזר הזה
שנראה בגילם, אך יושב בעגלה
ומחייך חיוכים מוזרים.

ואני
הלב רותח
הלב משתגע
הלב כואב
רוצה לזעוק:
הוא היה ילד כמוכם
נפגע במוח בתאונת דרכים
למה אתם מסתכלים עליו כך?

הורים יקרים,
אני מבקשת
אני זועקת
שכל העולם יישמע

אני מסתובבת עם צלקת בלב
מרגישה מושפלת
כן...ממש כך

אתם רואים ילד מיוחד
ברחוב, בגינה, בבית הכנסת
קחו את ילדכם
גשו לילד
דברו איתו
תתעניינו
תחייכו אליו
תראו לילדכם שיש פה ילד עם נשמה
שצריך לפנות אליו
להתייחס אליו...

לאחר שתעשו זאת
בפעם הבאה שילדכם יראה ילד פגוע
הוא לא יעמוד ויבהה בו
דקות ארוכות
הוא כבר לא יראה בו ייצור מוזר
הוא יראה את הנשמה שבו.

חברים יקרים
מבקשת ממכם
בואו נעלה את המודעות לילדים המיוחדים
זה כואב
זה משפיל
זה מותיר צלקת בנו ההורים
ובטוחני שגם בילדים
רק שהם לא יכולים לזעוק כמוני.

המשכנו לרקוד איתו
בליווי המבטים
הוא בעגלתו וסביבו עדת ילדים
המלווים אותו במבטם
המשכנו לשמוח
ולתת לו מלא אהבה
הצלחנו להתנתק מהכאב
לכמה רגעים
ולשמוח באמת בדרך החיים שבחרנו

אבל
גם ביום שאחרי
ההרגשה הקשה לא עוזבת

הלוואי וכל אחד ואחת מכם
יקראו את הפוסט
ויעשו מעשה עם ילדיהם
וגם עם עצמם
ונשנה את דרך ההסתכלות על הילדים המיוחדים.

אשמח לשיתופים

ריעות לוי
רמלה

המייל של ריעות לוי (נשים בלבד) - reutlevik@gmail.com  

לכל הטורים של ריעות לוי, לחצו כאן.