"הוא לא גוי, הוא אח של אמא שלי"

שלום לבנות הקד"צ, קורס קדם צבאי, אנחנו שנפגשנו לפני כשבועיים באולם ברחוב אביגדורי 3 בירושלים.

הפגישה אתכן עשתה לי שמחה בלב.

הלכתן איתי, בנות הקד"צ, אם להיות כנה, גם עוד כמה ימים אחרי בתוך ההרגשה, נסעתן איתי לבקר קרובים במושב "מישר", קטפנו יחד רימונים ממטע שומר שמיטה.

באתן להכיר.

אתן סמל בעייני ליכולת לצאת מהקופסה, לצאת מסטריאוטיפים, לבקש לדעת עוד על עולמות רחוקים, להכיר חרדים, לדבר. ללמוד. ביחד. להתקרב, לשמוע עוד שפות, לנסות לסדר את מגדל בבל הזה.

ראיתי לכן בעיניים את הטוב של מחר.

אני מניחה כאן שני סיפורים. שניהם התרחשו אצלנו בבית.

היו אורחות שלי לרגע. בואו, בואו. היכנסו.

הסיפור הראשון קטן.

הסיפור השני גדול.

אבל הם אותו סיפור, הגדי והגשר.

זה היה לפני כמה שנים כשאחד הבנים שלי הזמין חבר מהכיתה בחיידר אלינו הביתה. חיידר, בנות הקד"צ, זה כמו בית ספר, לא משנה עכשיו דקויות, שני בנים חברים שובבים, בגיל "מכינה". "מכינה", בנות הקד"צ, זה כמו גן חובה, לא משנה עכשיו דקויות.

הם שיחקו בחצר שלנו, התנדנדו בשני ערסלים שהיו תלויים מהפרגולה, כשלפתע אח שלי, אורן, נכנס. אח אחד יש לי. חילוני כמו שגידלו אותנו. אוהב אותנו.

הילד האורח התקרב אל הבן שלי ברגע שאורן אמר "שלום פה, מה שלום כולם פה?", ולחש לו חרישית, "הנה גוי, יש לכם כאן בחצר גוי".

הבן שלי הסתכל על החבר הלוחש ואמר, "הוא לא גוי,הוא אח של אמא שלי". ורץ ונתן לו חיבוק, שעכשיו כשאני נזכרת בחיבוק הזה, דמעות מתקבצות לי בזווית.

גם היכל האהבה נמצא לא רחוק מהיכל התשובה.

הילדים שלי מכירים מציאות של בניית אמונה, של תזוזה, של כניסה לעולם של תורה, של שיח, של גבול, של תהליכים. של שונות. של רגע.

ועכשיו לסיפור השני.

זה סיפור על חברים.

זה לא יעזור כמה אני אכתוב או אגיד שהחברים האלה שלנו, אהובים עלינו כל כך. אנשים מובחרים.

כי איך כותבים חיי תשובה שלמים בטור של 792 מילים?

איך מודדים אהבה, איך שוקלים קשר? איך יודעים בחוץ מה שיש בפנים?

אילנית ואני חזרנו בתשובה, הבעלים שלנו בתחילה לא.

בתחילה.

רק לא כל הזמן.

בתחילה.

אחרי הרבה שנים, שני הבעלים האלה זזו.

בעלה של אילנית, סא"ל א. הוזמן, לפני כמה שבועות, כבר אדם חרדי עם ותק, להרצות בפני חניכי קורס טייס. חיל אוויר, אולם בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. ישבו שם כמה עשרות חניכים.

בואו נכיר.

ישראל, דמוגרפיה, שונות, קורס.

אני מה זה מקווה שאני לא אהרוס את הסיפור, ואספר יפה כמו שא' סיפר אותו לכולנו אצלנו על המרפסת בסוכה.

הוא עלה על הבמה, עם הכובע והחליפה, וכל הגובה שלו, פתח ואמר לקהל הצעיר: "שלום, קוראים לי א', אני חרדי, גר ברעננה אבא לשמונה ילדים, סבא, אני מקפיד על קיום תורה ומצוות, מתפלל ביום שלוש תפילות, לומד תורה".

החניכים הקשיבו. מי מהם פגש במשך ילדותו חרדי אותנטי במרחק נגיעה?

מעט. אולי. בקושי. איפה.

עלו הנושאים הרגילים, תורה, וזו שבעל פה, איך התהוותה החברה החרדית ומה בקונוטציה אומר לנו המושג, "הרבה ילדים, לא עובדים, פרזיטים, לא משלמים מיסים, לא משרתים".

א' ענה על הכל, הסביר על דור החלוצים ואיך נרקמו זרמים ביהדות, איך הנערים בדור מייבשי הביצות עוד ידעו, אם נגיד היה מגיע אליהם סידור, לפתוח בעמוד הנכון להתפלל בו תפילת ערבית, למשל, ואיך הדור של היום כבר לא יודע איך להחזיק בו, "מה זה הספר הזה", דיבר על ציבור שמקפיד על קיום מצוות ורצינות ללא עיגול פינות וויתורים עצמיים.

חניכי הקורס הקשיבו. זה היה להם מעניין.

לפתע פתאום א' אמר "אני מתנצל, אני צריך לצאת רגע, אני כבר חוזר".

והוא ירד מהבמה ונעלם.

אני רק מדמיינת את הצעירים יושבים שם על הכיסאות באולם. שקט השתרר. בטח חשבו שהוא הלך לעשות איזה טקס דתי שהיה חייב בדיוק עכשיו. המרצה הזה עם השחור לבן. לא ידעו מה קורה. אמצע ההרצאה. ישבו ושתקו. חיכו. דממה.

הוא נכנס אחרי כמה דקות שוב לבמה, עם הכובע והחליפה וכל הגובה שלו.

"בואו נתחיל מההתחלה.

שלום, קוראים לי א', אני חרדי, גר ברעננה, אבא לשמונה ילדים, סבא, אני מקפיד על קיום תורה ומצוות, מתפלל ביום שלוש תפילות. כשהייתי צעיר ועוד לא שמרתי תורה ומצוות, התגייסתי. 22 שנים שירתי בחיל אוויר, 30 שנות טיסה, מעל 7000 שעות טיסה".

הקהל היה בשוק.

הם נעמדו, והחלו למחוא כפיים במשך חמש דקות. הלם. הוא, החרדי הזה, המרוחק והשונה מהם, השלוש תפילות ביום הזה, הוא משלנו, הוא הגשים מזמן את החלום של כולנו להיות טייסים הוא סיים מזמן קורס טייס בהצלחה מוכחת, מה שרובנו בכלל לא בטוח נסיים, הוא חרדי. מקפיד במצוות. והוא חכם. ויודע.

והשאלות רצו באולם, ונשבר הדיסטנס.

בעלי בכה כשא' סיפר לנו את זה.

גם א'.

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.