מְקוֹם אָהֳלֵךְ פרק י"ט: תהום

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

לפרק הארבעה עשר, "פותח את ידך", לחצו כאן.

לפרק החמשה עשר, "מחשבות טובות", לחצו כאן.

לפרק הששה עשר, "עוקץ", לחצו כאן.

לפרק השבעה עשר, "פיתיון", לחצו כאן.

לפרק השמונה עשר, "רמזים", לחצו כאן.

"כָּ֭אֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּ֑אוּ וּפְנֵ֥י תְהוֹם יִתְלַכָּֽדוּ" (איוב, ל"ח, ל')

לפני שמונה שעות נראה היה ששום דבר לא יכול לשבש את מהלכיה. מחוגי השעון עמדו ניצבים זה על זה והורו על חצות, ורות התלבטה בינה ובינה אם לפתוח את מארז הסושי שסחבה עמה או להכניסו אחר כבוד למקרר. אף על פי שקיבתה שיוועה לקצת מזון, היא בחרה בסופו של דבר לוותר על ארוחה רועשת שעלולה להקיץ את הנרדמים. יש לה עניינים חשובים יותר לטפל בהם הלילה.

היא עצמה מיהרה להסתגר בחדר האמבטיה, שבן רגע הפך למפקדה ברמה שלא היתה מביישת שום מרכז פיקוד ממשלתי. תוך שלוש שעות בלבד, מתווה ההימלטות שלה היה מתוכנן ומתואם עם כל גורמי הסיוע – החל מהסדרי ההובלה, וכלה בתהליך הקליטה בבית אמה. אמה. מלאת סיפוק עצמי יצאה רות מחדר האמבטיה, הזדחלה בשקט למיטתה, ודמיינה בעיני רוחה כיצד היא מתעוררת ליום חדש הצופן בחובו עתיד טוב יותר, רחוק משקרים והסתרות, רחוק מהעולם האפל בו כילתה שנתיים מחייה לצדו של קובי. מבלי שחשה בכך שקעה בשינה עמוקה. עמוקה מדי.

*  *  *

כביש ארוך נפרס בפניה כמו נחש מתפתל בלב מדבר צחיח. רעש מונוטוני מזמזם בראשה, והיא מביטה שוב ושוב לצדדים, תרה אחר מקור הצלילים האימתניים הבוקעים מתוך השממה סביבה.

עננת פחד סמיכה חודרת לתוכה, מקשיחה את איבריה ומכווצת את סרעפתה. "איפה אני?!", היא קוראת בכוח, אך זעקתה נבלעת בין היללות שברקע ואינה נשמעת.

היא לוחצת בכל כוחה על דוושת התאוצה, אולם מהירות הרכב נותרת איטית כשהיתה, ורק מנוע לבה מגביר את הלימותיו.

בבואות שקופות למחצה מרצדות בקצה האופק, מתעתעות בה וחושפות מאחוריהן צוק חד ועמוק. בן רגע היא נשאבת מטה וצונחת אל התהום, שבסופו ממתינה לה אדמת טרשים לוהטת, מוצקה ואינסופית.

"לאאאאא", בוקעת מתוכה צרחה אילמת, ורגע לפני ההתרסקות המובטחת היא פוקחת את עיניה בבהלה, ומשליכה מעליה את שמיכתה הספוגה באגלי זיעה צוננים.

"בוקר טוב לך, ש​​ושן צחור. השמש הקדימה אותך בשעתיים", מכריז קובי בחגיגיות ושולח לעברה שתי אצבעות במנח אקדח, מלוות בקריצה מלגלגת.

"איפה... מה השעה?", שואלת רות, ומבלי להמתין לתשובתו מזנקת ממיטתה, מנתרת אל חדר האמבטיה ונועלת אחריה את הדלת בטריקה רועמת.

"איך יכולתי לפשל ככה?!", גוערת בעצמה, וממהרת לשלוף מתחתית ארון התרופות את המכשיר הסלולארי הסודי שלה.

"מוטי, יש שינוי בתוכנית. תגיעו בעוד שעה, ברור? לא דקה אחת לפני", לוחשת רות לפומית בקולה הסמכותי לצליל מי הברז הזורמים.

"מה זאת אומרת? קבענו לשמונה וחצי, לא? לפי הווייז אנחנו אצלך בעוד עשרים דקות".

"לא שמעת? אני לא יכולה לקבל אתכם בעוד עשרים דקות", אמרה בשיניים מהודקות, תוך שהיא מדגישה את המילה "לא."

גברת, יום חמישי היום. מי יפצה אותי על ההמתנה? הבאתי איתי ארבעה פועלים, זה לא צחוק".

"טוב", נאנחה רות בתבוסה לאחר דומיה קצרה. "אשלם לך כמה שצריך. חכו ברחוב המקביל עד שתקבלו ממני קריאה להגיע. אסור שיראו אתכם כאן לפני השעה תשע, מובן? - אחרת כל העסק מבוטל".

"מה את אומרת?", נשמע קולו של קובי מכיוון המטבח.

"לך לעבודה שלא תישאר מובטל", פלטה רות את המחשבה המאולתרת הראשונה שקפצה לראשה, ומיהרה לנתק את השיחה לפני שפטפוטיה יעוררו חשד מיותר.

"מותק, בינתיים את זאת שקמת מאוחר מבין שנינו", החזיר לה במטבע עוקצנית. "יאללה, צאי מהמקלחת לפני שתצטרכי להיגרר אחרי ללשכת התעסוקה", אמר מבעד לדלת.

חבל לבזבז עליו אנרגיות, חשבה לעצמה ובלמה את פיה מלהשיב לו במונולוג עוקצני משלה. עליה להתארגן מהר לקראת היום העמוס שעוד מצפה לה. ובהתחשב בנמנום הבוקר המוגזם שלה, מוטב שתוותר היום על טקס ההתארגנות הקבוע המתחיל באיפור ומסתיים בתקתוק עקבים.

היא מנגבת כעת את פניה הרחוצות, ומביטה אל הבבואה טרוטת העיניים הנשקפת מולה. חמלה עצמית מתגנבת לתוכה, שולחת למוח פקודה בלתי מתפשרת לשחרר את שסתומי שק הדמעות. נוזל חמים ניגר על פניה החיוורות, מנחם את הילדה הקטנה שקשרה את חייה הבוגרים עם חייו של פושע חסר מצפון.

*  *  *

שקט השתרר כעת בדירה. רות יצאה בזהירות אל המטבח, ומבטה נתקל במאפרת העץ המפוסלת בדמותו של פופאי האגדי, כשהיא גדושה בפילטר סיגריה מצוץ המעלה עשן טרי שטרם שכך.

היא שנאה את הריח המעושן שפשט בדירתה מדי בוקר, ולראשונה מזה זמן רב התנחמה בידיעה שייתכן ויהיה זה הבוקר האחרון בו תיאלץ לסבול את סימני נוכחותו של הדרקון המעושן בחייה ושל צעצועי הפופאי שלו.

"אתם יכולים להגיע עכשיו", הודיעה רות לאיש ההובלות, לא לפני שווידאה שקובי אכן עזב את השטח לכיוון ממלכת עסקיו המפוקפקים השוכנת בלב תל אביב.

תוך שעתיים בלבד פורקו הרהיטים, התמלאו הארגזים, והועמסו בקצב בזה אחר זה לבטנה הרחבה של משאית ההובלות. מוטי, מנהיגה הבלתי מעורער של חבורת המובילים, ניצח ביעילות על תזמורת הסבלים שתחתיו, ולאחר שהדירה רוקנה מתכולתה, העמיסו הסבלים גם את עצמם על המשאית, הדליקו "סיגריה לדרך", ותוך דקותיים נעלמו מהאופק.

כשנותרת רות לבדה בדירה הריקה, שב ומכה בה רושמו של הסיוט המוחשי שפקד אותה הבוקר. המדבר השומם. הכביש המתפתל. היללות. התהום.

חרדה מציפה אותה ופורטת על עצביה, ורעד בלתי נשלט פושט באיבריה. ממה היא מפחדת כל כך? איש אינו רודף אחריה, ולאחר שתגיע לבית אמה, היא תהיה מוגנת מהמטרד המכונה "קובי".

הדמויות השקופות מהחלום שבות ועולות בזיכרונה, ותחושת איום מחניקה זורמת בעורקיה. "תירגעי כבר. זה רק דמיון שנובע מעייפות. אל תשכחי שרק אתמול נחתת מחוץ לארץ, ובמקום לנוח ניהלת את מלחמת השחרור שלך. בצהריים תשלימי את שעות השינה החסרות ותתעוררי כמו חדשה. עכשיו קדימה, שתי קפה וצאי מיד לפרדס חנה", פוקדת על עצמה. 

וכך, מצוידת בתיקה האישי ובמזוודה שהספיקה לארוז הבוקר, נפרדת רות מדירת המגורים ששימשה אותה בשנתיים האחרונות, ויוצאת לאוויר הצח, לקראת יום צעיר שעתיד להיחקק בביוגרפיית חייה כיום העצמאות הפרטי שלה.

היא צועדת לקראת המאזדה שחנתה מאחורי הבניין, ולפתע חשה שמישהו לוטש עליה את עיניו. היא מסתובבת בחדות לאחור, אך איש לא נראה סביבה. "אלה הזיות של מוח עייף", מסבירה לעצמה. "הכל יעבור אחרי מנוחה טובה בבית של אמא".

היא התניעה את הרכב בעצבנות, התמזגה אל נתיבי אילון, פנתה למחלף קסם והשתלבה בכביש 6. מושלם. תוך פחות מחצי שעה היא תגיע לבית אמה, תשלם למובילים את שכרם ותלך לנוח. אחרי שתאגור כוחות ותחזור לקו השפיות, תתכנן את המשך צעדיה.

הנסיעה המונוטונית על הכביש המהיר הגבירה את עייפותה, וראשה נשמט מטה שוב ושוב. "תתרכזי, רק עוד קצת", דחקה בעצמה וסטרה על לחייה.

הכביש הארוך הסתחרר מולה, ממש כמו בחלום, ומבלי שהרגישה בכך נעצמו עיניה. "בעוד שמונה מאות מטרים צאי ימינה אל מחלף עירון", הורתה קריינית אפליקציית הווייז ועוררה את רות רגע לפני שסטתה מנתיבה ופגעה ברכב שנסע משמאלה.

"רק עוד 12 דקות, אסור לך להירדם. תחזיקי מעמד!", נאבקה לשווא בקורי העייפות, ובהחלטה של רגע החליטה להתקשר לאמא. היא חיטטה תוך כדי שיוט ברשימת השיחות האחרונות, וחיפשה את המספר של אמה. היא אותתה ימינה והשתלבה לנתיב הפונה למחלף עירון.

"מאזדה שחורה, עצרי בצד לאחר הפניה למחלף". היא הביטה במראה והבחינה בניידת סמויה שנסעה מאחוריה.

"לא, לא! איזה יום חסר מזל!". טוב, קנס על שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה עוד לא הרג אף אחד. היא תודה באשמה כמו ילדה טובה ותמשיך בדרכה.

"רישיון נהיגה בבקשה", אמר לבוש המדים הקשוח.

רות פתחה את תא הכפפות והגישה לשוטר את תיקיית מסמכי הרכב.

בדיקת המסמכים ארכה בעיני רות כנצח. "נו, תזדרז כבר", מלמלה בינה לבין עצמה.

"גברת, את מתבקשת להתלוות אליי לניידת לחקירה".

"מה? למה?", שאלה רות בבהלה.

"זה לא זמן לשאלות. צאי מהרכב בבקשה. לכל עצור ניתנת הזדמנות להתפנות מרצון. אל תאלצי אותנו להשתמש בחלופה הנוספת".

"אני עורכת דין! לא עשיתי כלום חוץ מלגעת בטלפון. אסור לך לעצור אותי על כך! אם יתברר שזה מעצר שווא, תתכונן לסוף הקריירה שלך!".

"גברת, עם כל הכבוד למקצוע שלך, כרגע את אזרחית חשודה בעבירה שאינה הולמת את התואר הנכבד שבו את מתהדרת כל כך. אני חוזר בפעם האחרונה – צאי מהרכב והיכנסי לניידת. עכשיו".

מעצר פתאומי היא דרך מבישה למדי להעביר את חבלי השינה. לא כך היא חלמה לסיים את היום הקצר שרק החל, לכודה בלוע המשטרתי כאחרונת העבריינים. היא שיוועה למנוחה הגונה במיטה הזוגית הממתינה לה בבית אמה, לתחושת החופש מכבליו של קובי, וכעת מצאה את עצמה ממתינה בחדר החקירות על כיסא קשיח שהדגיש את מצבה העגום, בגוף ובנפש.

על מה עצרו אותה בעצם? האם ייתכן שמיכל עלתה על עקבותיה והסגירה אותה למשטרה?

*  *  *

"השתלת לה את החומר איפה שסיכמנו?", שאל קובי.

"בתיקיית הרישיונות? כן, כמו שאמרת לי".

"מצוין. ומה עם חיישני המעקב? התקנת אותם על המאזדה?".

"ברור, בוס".

"טוב מאוד. תתקשר לאיציק ותבדוק אם הוא הצליח להביא אותה לתחנה. אני כבר אדאג לשאר".