שרה תמים: "בעלי הרים שאגה קורעת לב ’אסתי!! אסתי!!!’"

אסור להשאיר את הילדים לבד ברכב, אומרים לנו חזור והזהר, אבל שרה תמים, אמה של אסתי בת השבע, מדגישה שאסור גם לתת להם לרדת למכונית לפנינו. "אל תתנו להם להיות לבד ברכב", היא אומרת, "גם לא לדקה וחצי דקה".

שרה חוזרת אל אותו יום גורלי, ומספרת גם על הרפואה שהכין הקב"ה למכה, ועל קרן האור המפתיעה שזרחה באפילה והחלה להאיר חמש שנים קודם. 

מזלו חזה

"זה היה בי"ג באב של שנה שעברה", חוזרת שרה לרגעי האימה. "היינו אמורים לנסוע ל'ספידי כיף' עם כל הילדים, והתכוננו בהתרגשות לטיול. משום מה, באותו לילה בעלי לא הצליח לישון היטב, וגם לא בלילה שלפניו. אף פעם לא היו לו נדודי שינה, אבל ביומיים שלפני היציאה הוא התהפך במיטה כמעט כל הלילה, בחוסר מנוחה אמתי, ולא ידע מה היה לו. במשך שלוש שעות הוא ניסה להירדם, ולבסוף התייאש וקם מוקדם בבוקר. הוא אמר לי מוטרד: 'אני לא רגוע. לא יודע למה, אבל משהו בי מאד לא רגוע'. לא הבנתי מה קורה לו. חוסר השקט הזה כל כך לא אופייני אצלו. הוא החליט לצאת להתפלל, וקיוויתי שהוא יירגע מעט מהלילה הארוך והמבולבל שעבר עליו ונוכל לצאת לדרך".

לא חששתם לצאת לטיול משפחתי עם כזו הקדמה מעייפת?

"לא, מה הקשר בין נדודי שינה מוזרים לטיול? מי חשב שיש קשר? וודאי שלא רצינו לאכזב את הילדים. כשהוא חזר הביתה בתשע וחצי, כולם התכוננו ליציאה בהתלהבות. הוא החנה את הרכב מתחת לבית והחל לפנות אותו מכל מיני חפצים כדי שיהיה מקום לכל הילדים. הוא עלה הביתה עם החפצים המיותרים, ובינתיים הרכב נשאר פתוח. בת החמש כבר ירדה בדילוג מהבית, רצה אל הרכב והתיישבה בציפייה. אחריה מיהרה גם בת השבע לרדת למטה, ובדרך לחניה היא ראתה את בעלי שעלה בדרכו הביתה עם ידיים עמוסות. מפתחות הרכב נשמטו לו מהיד, והוא אמר לה: 'אסתי, תרימי את המפתחות ותניחי על כיסא הנהג'. היא הרימה אותם כלאחר יד והמשיכה אל הרכב הממתין. אסתי תפסה בשמחה את המקום ליד החלון, שכחה להניח את המפתחות בכיסא הנהג, והשתיים ישבו וחיכו עליזות ומצפות לטיול שיתחיל.

"בעלי הניח את החפצים בבית, ומיהר לרדת בחזרה אל הרכב, אני בינתיים ירדתי עם שלל תיקים מוכנים כצידה לדרך, ושנינו התקדמנו לכיוון הרכב.

"זה היה עניין של דקות ספורות, אבל אנחנו לא ידענו מה קרה בינתיים ברכב".

שתי ילדות קטנות לבדן ברכב, זהו מתכון לצרות...

"בדיוק", נשבר קולה של שרה, "ואנחנו לא שיערנו עד כמה זה מסוכן. כמעט כולנו עושים זאת באופן יומיומי, ולא יודעים כי אפילו לשתי דקות אסור להשאיר ילדים לבד ברכב. גם לא לחצי דקה. רכב הוא לא משחק ילדים ולא מקום לשהייה כשהם ללא השגחה. בכל אופן, היינו בהתארגנות חפוזה לקראת היציאה, ולא חשבנו על כלום, אבל אסתי שחיכתה למטה החליטה שהיא רוצה לעלות הביתה לרגע. היא ניסתה לפתוח את הדלת, וכמובן- לא הצליחה. הרי ברגע שהדלתות נסגרות – נעילת הילדים נכנסת לפעולה, ואי אפשר לפתוח את הדלת מבפנים, אלא רק מבחוץ".

(צילום: shutterstock)

כשהחלון ננעל אוטומטית

"אסתי הנמרצת שלנו לא נכנעה לדלתות, ולפתע נזכרה שמפתחות הרכב עדיין בידיה. בהיסח הדעת לחצה פה ולחצה שם, תוך כדי שהיא מציצה מהחלון אל הבוקר החדש אור השמש. בלי לדעת מה היא עושה, לחצה בת השבע על נעילה אוטומטית. וכשהנעילה מופעלת מיד נסגרים כל חלונות הרכב...

"חלון הזכוכית נשלף ועלה במהירות ונסגר על הצוואר של אסתי, כשראשה בחוץ וגופה בפנים. היא לא הבינה מה קורה לה ברגע הראשון, ניסתה להזיז את הצוואר מצד לצד וצעקה לאחותה: 'אילת, תקראי לאבא!' בת החמש לא ידעה מה קורה אבל צעקה בקול 'אבא! אבא!'. החלון האוטומטי המשיך ונסגר, המשיך ולחץ, במטרה להיסגר באופן מוחלט, חס וחלילה. החלון לחץ לאסתי על עצם הפיקה בגרון וחנק אותה כליל. היא לא יכלה לנשום, לא יכלה לזוז, והחלון הוסיף והתרומם בכוח, עליה על צווארה. בשלב הזה היא כבר לא הרגישה כלום, כך סיפרה לנו אחר כך. וגם זה היה נס ממרומים, לא כאב לה. אולי היא פשוט כבר לא הייתה כאן, בארץ החיים והכאבים".

נעילת החלון לא נעצרת כשהיא נתקלת בדבר מה שעוצר אותה?

"לא, החלון לא עוצר משום דבר, סוג של נעילה אוטומטית ואטומה. פעם בעלי נצבט באצבעו מחלון הרכב שנסגר עליו אוטומטית, והוא סיפר שהחלון לחץ ולחץ עליו בצורה מאסיבית וכואבת מאד. עד שהוא לא הצליח לשחרר את הנעילה – החלון הלך וננעל על האגודל שלו, לחץ ומעך אותו, ולא הרפה. ובאותן שניות גורליות, הלחץ הנורא הזה הופעל על צווארה הרך של אסתי בת השבע. מחריד.

"אנו לא יודעים כמה זמן עבר עליה במצב הסופני הזה, אולי דקה ואולי שניות ספורות, אבל באותם רגעים בעלי השיג אותי בירידה במדרגות הבניין, והתקדם אל החניה. כשבעלי הגיע לאוטו, הוא הזדעזע כולו: אסתי שלנו הייתה תקועה באוטו הנעול, כשראשה מיטלטל מחוץ לחלון הנעול, כל פניה בצבע סגול כהה, קצף עולה על שפתיה ועיניה מתגלגלות בחוריהן. הוא לא ידע זאת אבל היא שלשלה ברכב, ואיבדה כל סימן חיות. היא נראתה כמו אדם תלוי, ה' ישמור ויציל.

"איזו שאגה קורעת לב הוא הרים אז: 'א-ס-ת-י! א-סתי!!!' היא לא ענתה. דוממת כולה.

שרה מתנשפת, בולעת את הדמעות, וממשיכה לספר בקול נשנק: "בשנייה הראשונה בעלי ניסה לפתוח את הדלת, ולהוציא אותה, אבל בנסי ניסים – הדלת הרי הייתה נעולה ... חלילה וחס, אם הדלת הייתה נפתחת –הגוף היה נגרר אחרי הראש התקוע בחלון, כל המשקל של הגוף היה מצטרף ללחץ על הצוואר, וה' ישמור מה שהיה קורה אז.

"אבל באותם שברירי רגעים הוא לא יכול היה לחשוב על כלום. הוא הציץ אל פנים הרכב והבחין במפתחות האוטו שמוטלים לצידה של אסתי על המושב, כך שהוא לא יוכל להגיע אליהם. הקב"ה נתן לו מיד את המחשבה הבאה: הוא ניגש לחלון וניסה לפרוץ אותו. חלון זכוכית כבד ומקורי של רכב הונדה. מישהו ששמע על הסיפור אמר לנו אחר כך – אני עובד כפחח רכב. אפילו עם פטיש קשה לשבור את החלונות של הונדה... אבל אין ספק כי הקב"ה היה שם, לצידו של בעלי: הוא השחיל את אצבעותיו בקושי רב בחרך הצר שנותר פתוח ליד הצוואר של אסתי, ובבת אחת, בכוחות שמימיים שמעולם לא היו לו – משך את החלון החוצה. נס נוסף היה שהזכוכית לא התרסקה ונכנסה לה לתוך הצוואר אלא התנפצה על הרצפה. הוא שלף את אסתי הדוממת דרך החלון המנופץ ובדק אותה בתחושת זוועה. לא היה לה דופק.

"הוא הסתחרר כולו ואיבד את ההכרה לזמן קצר. היא נשמטה לו מהידיים, חסרת נשימה וחסרת חיים, ונותרה מוטלת כך, על רצפת האספלט הקשה".

איבדנו את הילדה

היכן את היית בשניות הנוראות האלו?? מה עשית?

"רק נס הוא שלא ראיתי אותה ברגעים אלו. לא הייתי מחזיקה מעמד אפילו שניה. לבעלי עוד נותרה טראומה קשה עד היום מהאירוע. הוא בקושי הסכים לספר לי איך היא נראתה, וכששמעתי לאחר כמה ימים על המראה המזעזע של אסתי, התיאור עצמו העלה לי חרדות...".

ובאמת, איפה היית? איך לא ראית הכול?

"אני עוד התעכבתי בדרך לחניה, סוחבת את התיקים ורוצה לעלות את שלוש המדרגות מהמדרכה לחניה, ופתאום שמעתי את בעלי שואג: 'אסתי! א-סתי! א-ס-ת-י!!!!' לא הבנתי למה הוא צועק עליה כל כך. מה היא כבר עשתה, השובבה?!...

"כשבעלי התנער מהעילפון הקצרצר, הוא הביט לשנייה באסתי הקורסת על הרצפה בתנוחה לא טבעית, ומיד נזכר בי. ברוך ה', הייתי אז לפני לידה, והא ידע שאם אראה את הילדה במצב כזה – זו סכנה אמתית לי ולעובר. הוא רץ לקראתי בבהלה ובבלבול איומים, חסם לי את המעבר לחניה בשתי ידיים, ואמר לי בטון חנוק: 'שרה, אין לנו אותה יותר. (חס וחלילה!!) נעבור את זה ביחד'. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. 'מה פתאום?' התחלתי לצרוח בהיסטריה, 'אסתי לא מתה! זה לא יכול להיות! תן לי ללכת אליה!' הייתי בטוחה שהיא התעלפה ברכב או משהו דומה, אין סיכוי שהיא נפטרה, אסתי שלי. אין סיכוי.

"ניסיתי לרוץ לחניה בכוח, אני חייבת לראות את אסתי. חייבת. הוא לא נתן לי. עמד שם בכוח ורק ביקש והתחנן שאכנס לחדר מדרגות ואירגע. להירגע?! בוודאי שלא נרגעתי. איבדתי שליטה על עצמי. צעקתי ובכיתי ומחשבה איומה עברה לי בראש: זהו? העובר או אסתי? על מי נגזרה הגזרה, חלילה? או שהוא יאבד מרב הלחץ שלי, או שהיא? לא, לא, בבקשה, השם!

"ראיתי שחור מול העיניים, לא הייתי מסוגלת לנשום, ומחשבה נוספת הדהדה לי בראש: אז ככה מרגישות אימהות שמודיעים להם על ילדים שנפטרו... ככה? אני באמת במקום הזה?! חשבתי שאני מתעלפת. לא יכולה להיקרע מהכאב החותך הזה.

"מאחורינו בינתיים התרחשה המולה שלמה. אנשים שמעו את צעקותיו של בעלי והזמינו עזרה ראשונה. כוחות ההצלה הגיעו ומישהו החל לעשות לאסתי החייאה. אין לי מושג כמה דקות עברו עלינו שם, אבל מבחינתי זה היה נצח".

(צילום: shutterstock)

תחיית המתים

וההחייאה הצליחה?

"כן. זה היה בלתי יאמן", משיבה שרה וקולה מלא דמעות, והפעם אלו דמעות הודיה. "היינו מיואשים לגמרי, ופתאום אנחנו שומעים קריאה נרגשת: 'הדופק חזר!'

"באותה שניה רצנו שנינו לחניה, חייבים לראות אם הנס באמת קרה. ראינו אותה שוכבת בתוך שלולית דם וזכוכיות מנופצות. אחר כך אמרו לה שנפתח לה הסנטר מהחלון, ולכן הייתה שם שלולית הדם המפחידה. איש ההצלה עדיין טיפל בה ללא לאות, אבל היא כבר לא הייתה סגולה וצבע לבן ועמוק צבע אט אט את פניה. היא חזרה לנשום, ופקחה עיניים. הסתכלה סביבה, ואפילו נבהלה מכל האנשים הזרים שהקיפו אותה... זה היה פלא. ילדתי חזרה לתחיה.

"אמבולנס מהבהב כבר עמד הכן לצידנו פעור דלתות, וברגע שהמצב קצת התייצב, הבהילו אותה לבית החולים. היא עברה בדיקות מקיפות, תפרו לה את הסנטר בחמישה תפרים נאים, ולאחר יומיים וחצי הודו כל הרופאים בנס העצום: אסתי שוחררה הביתה בריאה ושלמה. המוח לא נפגע, הדיבור והראיה והתפקוד הגופני – הכול תקין ופעיל, ישתבח שמו לעד. אנשי הצוות הרפואי כולם נדהמו מהנס שארע לה, לצאת ללא שום נזק מאירוע חנק מוחלט כזה – זה פשוט נס גלוי.

"לקח לנו הרבה זמן להשתחרר מהחוויה הטראומטית הזו. בעלי לא היה מסוגל לדבר על זה, ואני הצטמררתי כולי בכל פעם שהסתכלתי על אסתי הפעלתנית והעליזה שלנו. נותרה לה צלקת קטנה בסנטר, מעין מזכרת לנס הגדול שהיה לה".

איזה סיפור מזעזע. נס שיש לו כזה הפי אנד שמח.

"חכי", היא מעירה לי. "עוד לא שמעת על ההפי אנד האמתי. רק לאחר שהכול הסתיים, קלטנו לפתע מי היה איש ההצלה שהחיה והציל את אסתי שלנו, וכשהבנו זאת התפעמנו ונרעשנו עוד יותר: אבל כדי להבין את גודל ההשגחה, אחזור ואספר משהו קטן שאנו עושים כבר כמה שנים:

"מדי שבת בשבתו אנו מארגנים אמירת תהלים לילדי שכונתנו – קריית יובל. זה התחיל לפני כארבע שנים, כששמעתי על מישהו שמארגן אמירת תהלים לילדים בציבור המסורתי. זה מצא חן בעיניי ושאלתי את בעלי: 'למה שלא כזו יוזמה גם בציבור החרדי?'. הוא קצת התלבט, אנשים אמרו לו שזה לא יצליח ומי בכלל יבוא, אבל אנחנו חשבנו להתחיל, ולהחליט אחר כך אם להמשיך או לא. בשבת הראשונה שהודענו על כך, הגיעו שמונה ילדים לבית הכנסת. בעלי ישב ואמר איתם תהלים וחילק ממתק, היה נחמד וקטן. בשבת אחר כך הגיעו כעשרים ילדים, ובלי לפרסם בכלל - בשבתות שלאחריה הגיעו שלושים ואפילו חמישים, וכאשר עברנו דירה ואמירת התהילים הועתקה לבית הכנסת הגדול שברחוב שלנו – עלה מספר הילדים והכפיל את עצמו. הילדים מקבלים קלפים ופרסים קטנים ונהנים מאד, כך שהם מספרים אחד לשני על התהלים, ובאים בהמוניהם.

"היום כבר יש לנו קבוצה גדולה של בנים באולם הגדול בבית הכנסת, ובעלי מתפלל איתם, ועוד קבוצה של כשישים בנות שמתכנסות באולם קטן יותר בקומה העליונה של בית הכנסת, ואני מתפללת איתן, ועוד שתי קבוצות של ילדים בבתי כנסת נוספים בשכונה, שאיננו יכולים להדריך בעצמנו אבל אנו מביאים את הממתקים והפרסים למדריכים שנמצאים שם. בסך הכול מדובר במאה ושישים ילדים אצלנו, ועוד כמאה ועשרים ילדים בבתי הכנסת הנוספים, כן ירבו".

 זה נשמע ממש כמו מפעל של זכויות...

"אכן, ותודה להקב"ה על הזכות. כשהתחלנו עם היוזמה הזו, לא שיערנו שיגיעו כל כך הרבה ילדים. זה הלך וגדל בשיטת חבר מביא חבר, ואנו פשוט פתחנו את הדלת והגדלנו את מספר הממתקים מפעם לפעם...".

איך מתמודדים עם מספרים כאלו? לא קשה לך להיות אחראית על כך?

"לפעמים קשה. העול הכלכלי לממן את כל הפרסים הוא לא פשוט בכלל. לעתים קשה לנו להזדרז ולסיים את סעודת שבת ולצאת עם כל הילדים לבית הכנסת, לפעמים התינוקת ישנה, או שהקטנים קצת מפריעים לאמירת התהילים... זה פרויקט שלם.

"אבל בכל שבוע מחדש אני מתרגשת לשמוע את הילדים שרים יחד את מזמורי התהלים. הבנים שרים בקומה הראשונה, ואנו הבנות סוגרות את הדלת האטומה באולם שלוש קומות מעליהם, ושרות גם אנחנו. פסוקי התהלים נאמרים בדבקות ובמתיקות של ילדים קטנים תינוקות של בית רבן, והקולות הטהורים האלו נותנים לנו בכל פעם את הכוח להמשיך גם בשבוע הבא. כך אנו זוכים לערוך את אמירת התהלים הזו במשך כחמש שנים.

"ואז, מול אסתי שלנו שקבלה את חייה במתנה, קבלנו הארה ממרומים: איש ההצלה שעשה לה את ההחייאה – הוא השליח שלוקח בכל שבוע את הממתקים מהבית שלנו אל בית הכנסת בו נערכת אמירת התהלים עם המדריך השני. הוא ולא אחר".

איזו השגחה פרטית!

"גם אנו התרגשנו מאד מהגילוי. אי אפשר לדעת מה הגן על חייה של אסתי, אנו לא נביאים, אבל אולי היו אלו מאות ואלפי התהלים שאמרו הילדים בזכותנו. מי יודע איזו גזרה נגזרה עלינו, וייתכן כי נשמתו של בעלי חשה בגזר הדין הנורא המרחף מעלינו, ולכן הוא לא הצליח לישון באותם לילות. אך אז הגיעה זכות התהלים והיטתה את הכף לטובתנו, והגזרה הקשה התבטלה.

"כשהתחלנו עם אמירת התהלים לא שיערתי שזו תהיה השמירה שלנו. חשבתי שאני עושה כביכול טובה להקב"ה בארגון התהלים, ואז הבנתי שהקב"ה הוא שעושה לי טובה ומעניק לנו את הזכות לשרת אותו. ומי יודע ממה זה מגן עלינו בלי שבכלל נדע.

"וכשהגיע הרגע, והתינוקת נולדה, ברוך ה', נגולה אבן גדולה מעל לבי: היא נולדה בריאה ושלמה, ללא שום נזק מאותו יום טראומטי שעבר על אימא שלה. המפתיע הוא, שלאורך ההיריון תכננו לקרוא לה אפרת, ומשום מה, לאחר שהיא נולדה הרגשנו שהשם הזה לא מתאים לה. בלי לחשוב יותר מדי, קראנו לה תהילה. כמה ימים אחר כך פתאום נפל האסימון - זו סגירת מעגל מופלאה: שתי ילדות קבלנו במתנה מבורא העולם, שתיהן בריאות ושלמות למרות הכול, בזכות אמירת התהלים, התהילה והשבח לבורא עולמים".

ליצירת קשר עם שרה תמים: SARATAMIM90@gmail.com