החיים הם כמו טיפוס באופניים לראש הר גבוה

בשבת האחרונה התארחתי בעיר בני ברק. 

לאחר סעודת שבת מרוממת ומחממת לב, יצאנו לטייל מעט.

באחד הרחובות התלולים ראינו קבוצת ילדים, וכמו בכל עיר אחרת שבה הכבישים סגורים לתנועה, גם פה העלו הילדים את האופניים בעלי שלשת הגלגלים ואת הבימבות שלהם אל פסגת הרחוב, והופ - החלו גולשים במרץ ובהנאה אל תחתיתו.

נעצרנו כדי להסתכל. ילד קטן, בן 3 שנים, אולי בן 4, מטפס במעלה ההר, כשבזרועותיו אופניים שכבדים יותר ממשקל גופו.

מטפס ומטפס. פניו אדומים מהמאמץ, נטפי זיעה מעטרים את שערותיו, וכיפתו נופלת מדי רגע אל הכביש והוא, באופן ספונטני, מרימה ומשיבה למקום.

הוא ממשיך לטפס, נראה שכוחו תש. נראה שלא יוכל עוד לעלות, אבל הוא ממשיך בדרכו. אפשר לומר אפילו ממשיך במרץ, למרות הכול.

סוף סוף הוא מגיע למעלה, מיד כשהוא מגיע - הוא מוריד את האופניים מידיו, מתיישב עליהם בקול צהלה ומזנק בבת אחת לכיוון מטה.

עכשיו מתחילה המסיבה. פניו, שהיו קודם מיוגעות ומיוזעות, נהפכות ברגע קל לצוהלות ולקורנות.

האנשים נעצרים להביט, בטוחים שעוד רגע קט הוא מאבד שווי משקל, נתקע באבן, דורס בן אדם, מתהפך יחד עם הבימבה שלו. אבל לא. הוא יודע איך להיזהר, הוא רגיל, זה לא סיבוב ראשון.

הי, הופ! תוך שבריר שנייה הוא למטה. זהו נגמר. נגמרה המסיבה.

אבל לא הסתיימה לה הדרך. היא מתחילה מיד מהתחלה.

החיים שלנו הם מסלול ארוך ומייגע, אנחנו פוסעים בהם בכול מרצנו, מעלים את הכבודה, דוחפים את העגלה, נושאים את המשא, מתנשפים, מזיעים, מתלוננים, מקטרים.

אבל, אם מתאמצים - אז גם מגיעים.

נכון שהשמחה הגדולה מסתיימת מהר מידי, אבל היו אלו רגעי אושר שלא יסולאו בפז.

ואין  הצלחה ללא כישלון. אי אפשר להגיע למטרה, מבלי לעבור את הדרך. והדרך לעיתים קשה מנשוא, הכבודה כבדה, העגלה מלאה מידי, המשא מעיק, אבל קרן האור שמציצה מבין החרקים גורמת להמשיך ולעלות, להוסיף ולהתעלות.

אם נדע להסתכל על הכישלונות, על המהמורות, על החורים והסדקים, כעל כאלו שנוסדו כדי להוות משען לרגלינו, כדי להיות לנו לקיר טיפוס, כי אז לא ניכנע לאנחותינו אלא נמשיך ונטפס בכל מרצנו.

ה' ברא אותנו ככאלו שיכולים לעמוד על הרגליים בכל יום מחדש, לברך על הטובה, לראות את התקווה ולהתחיל לרוץ מהתחלה.

כל החיים הם ריצה אחת ארוכה ומייגעת, מלאי כישלונות, צרות ומכות, אבל הם גם מלאים בתוצאות מרנינות, בשמחות, בצהלות, בהצלחות ובהנאות.

אנחנו מטפסים בהר בכל בוקר מחדש, מקווים, מייחלים, מתפללים ומתייגעים.

ועם תקווה גדולה ואמונה מוצקה נמשיך לעשות כך כל הימים.

תודה לך ה' על הדרך ועל המטרה. תודה לך על המשא ועל המסע, תודה לך על שהקשית עלינו ולא נתת לנו את הכול על מגש של פלאים, כי רק כך אנו יודעים להעריך את החיים.