הצייר שגילה את יהדותו: "אמרתי 'שמע ישראל' לראשונה בחיי מילה במילה"

"דרך הציור ראיתי את הקדוש ברוך הוא", מספר לי הצייר ליאוניד בלקלב (63), "דרכו חזרתי בתשובה". כשאני מנסה לשאול אותו מתי הוא חזר בתשובה, לא מתפתה בלקלב, אדם יסודי וערכי, להשיב לי בנקל. "גם היום וגם אתמול חזרתי בתשובה, בכל יום אני חוזר בתשובה. חזרה בתשובה זה לא משהו שקורה פעם אחת, אלא זה דבר שקורה בכל יום, עד לנשימה האחרונה של האדם".

הראיון עם בלקלב הוא רווי אמונה ואמנות. בלקלב, זוכה בשלל פרסים ומדליות, ביניהם פרס שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית לשנת 2014; זוכה במדליית זהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטוקיו, 1987; זוכה פרס ירושלים לציור ופיסול, 1995; וזוכה פרס מוזיאון ישראל ואי-די-בי לאמן ישראלי, 2002, אינו נותן לפרסים לבלבל אותו, והוא משתדל להתמקד בעיקר. "חשוב לי שהציורים שלי יעשו נחת רוח לבורא עולם", הוא אומר, ופונה לשטוח את סיפורו. סיפור חייו.

ציור: ליאוניד בלקלב

"פתאום גיליתי שאני כהן"

בלקלב התחיל את חייו כילד בברית המועצות הקומוניסטית. "הייתי חייב להיות קומוניסטי כמו שכולם היו חייבים להיות", הוא מסביר. בגיל צעיר התגלה אצלו כישרון לציור (על ידי אשת סגן שר התרבות האוקראיני), וכבר בגיל 15 התקבל ללימודי אמנות במסגרת בית ספר מיוחד בקייב, שנועד לילדים שהוריהם אמנים ידועים. אמנם אביו היה נגר פשוט, אך בשל כשרונו הנדיר קיבלו אותו מנהלי בית הספר באמצע שנת הלימודים. לאחר מכן למד שנה נוספת באקדמיה לאמנות באודסה. במקביל ללימודי האמנות, עבד בלקלב בהכנת תפאורות לתיאטרון. בתחילת שנות ה-80 החלו שינויים בברית המועצות, ובלקלב התקבל כצייר מן המניין בבית האמנים בקישינב. בשנת הוא עלה לישראל, בתחילה התגורר בפתח תקווה ובמצפה רמון עד שעבר לירושלים, שם הוא מתגורר עד היום ועובד בסטודיו קטן בנחלאות. בלקלב התקרב במהלך השנים לדת, וציוריו עוסקים פעמים רבות בשאלות הסובבות סביב זהותו היהודית.

"שאלת מתי חזרתי בתשובה", הוא חוזר על שאלתי הראשונה, "בוודאי התכוונת לשאול מתי התחלתי בפעם הראשונה להתקרב ליהדות. זה קרה בהדרגה. עוד בהיותי ילד בברית המועצות, סיפרו לי שאני יהודי, אבל אני לא ידעתי מעבר לזה מאומה, לא שבת, ולא כלום. לא לימדו אותנו, כי פחדו שהאנטישמים בבית הספר ירביצו לנו, לכן לא היה לזה כל משמעות מעשית, אבל בלב שלי היה כבר אז ניצוץ, שרצה לדעת מה זה. בשנת 1989, בהיותי בן 33, הגעתי עם אבי לארץ ישראל כתייר, על מנת לתור בארץ. בין היתר ביקרנו אצל הדודה שלי בפתח תקווה. לאחר שהות ממושכת, החלטתי שאני רוצה להישאר בארץ, אף על פי שאבי חזר לרוסיה. במשך הזמן ערכתי ביקורים תכופים אצל חבר מסורתי שהזמין אותי. שם, בעצם, הוא סיפר לי על המסורת, והחלה ההתקרבות וההכרות שלי עם היהדות".

ציור: ליאוניד בלקלב

עד אז ההורים שלך לא סיפרו לך כלום?

"לא רק שלא סיפרו, הם אפילו הסתירו, ובדרך אגב יום בהיר אחד, כשאני בן 30, אני מגלה לא רק שאני יהודי - אלא אני אפילו כהן. זה היה בביקור חברים שעשיתי עם אבא, אצל חבר שדובר את שפת האידיש. אבא אהב מאוד לדבר את השפה, ושניהם החלו לגלגל שיחה, במהלכה הם שתו יין. אבא שמח מכל החגיגה. תוך כדי שמחתו הוא סיפר, שכשהוא היה ילד, הוא זוכר את אבא שלו עולה לדוכן בבית הכנסת, ומברך ברכת כהנים. חבר שלו מיד נדלק ואמר לו: 'אם ככה, טוב לדעת שאתה כהן'. שמרתי את זה בלב, והלכתי עם הרגשה שלא רק שאני יהודי, אלא אני אפילו יהודי מיוחס, כהן. לאחר זמן, כשביררתי יותר לעומק את הייחוס שלנו, התברר לי, שלא רק אבא כהן, אלא אפילו אמא שלי היא בת לוי. התרגשתי מהתגלית".

בבתי הספר ברוסיה לימדו אידיש? מאיפה אבא ידע אידיש?

"אבא במקור אינו רוסי. הוא נולד ברומניה, למד בחיידר והיה חרדי. כשהיה נער בן 13 החלה הפלישה הגרמנית לרומניה במלחמת העולם השנייה. אבא ראה שהגרמנים הורגים יהודים ברחוב, איך שבא להם ומתי שבא להם, ולכן החליט לברוח לשום מקום. הוא נדד מעיירה לעיירה ומכפר לכפר. מכיוון שדיבר גם רומנית, היה לו קל להתערבב בקהילה הרומנית ולהתנהג כמו רומני גמור, עד כדי כך שכשאחד החיילים הרומנים היה צריך לצאת לקרב יחד עם הגרמנים, הוא ביקש מאבא שלי שיטפל בהורים המבוגרים שלו. בתמורה אבא קיבל ממנו מגפיים חדשים, וגם לינה ומחיה. לאחר תקופה מסוימת, אחד הרומנים בכפר זיהה שאבא שלי יהודי. הוא אמר לכולם: 'זה יהודי, צריך להרוג אותו', אבא לקח סוס וברח מהכפר. בדרך עצרו אותו קבוצת חוליגנים. הם רצו להרוג אותו, בשביל לגנוב את הסוס. אבא נתן להם מכה עם הסוס, דרך עליהם וברח. לאחר המלחמה, כשהרוסים שחררו את רומניה, הם שאלו את אבא: 'למה עזרת לגרמנים'?' אבא השיב לרוסים שהוא בכלל היה באוזבקיסטן, וכך אבא נהיה רוסי, רומני, אוזבקיסטני, קוקטייל של עמים, העיקר שלא יידעו שהוא יהודי. ברוסיה הוא הכיר את אמא, שהגיעה מאוקראינה. הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. אני הילד האמצעי".

ציור: ליאוניד בלקלב

הלב מדבר

עד עכשיו סיפרת לי כל מיני דברים שראית וששמרת בלב, אבל מתי התחיל השלב שהדברים יצאו מהלב, ועברו לשלב המעשי ביהדות שלך?

"כיוון שאני צייר ואמן, הציור הוביל אותי ליהדות בדרך לא דרך. לאחר ששהיתי זמן מה אצל דודתי מפתח תקווה, הגעתי לביקורי חברים בירושלים, משם החלטתי שירושלים זה המקום שלי כיהודי, וזה המקום שלי כצייר. הרי ירושלים, בשביל אמן, היא פסגת החלומות. שכרתי דירה בשכונת רמות, והתחלתי לחפש כל מיני דברים יהודיים לצייר. זה היה בשבת. פתאום ראיתי בית כנסת, ניכסתי אליו, והתחלתי לצייר לתומי את היהודים בבית הכנסת. זה היה בית כנסת של חב"ד והמתפללים מיד דחפו לי כיפה על הראש. לאחר מכן, הרב של בית הכנסת, הרב קורץ, הזמין אותי אליו לסעודת שבת. נוצר קשר קרוב מאוד בינינו, המשפחה קיבלה אותי בחמימות רבה, אפילו ציירתי אותם באחד מהציורים היפים שלי (הציור נמכר ב - 5000 דולר, א.נ). תוך כדי הידוק הקשר עם משפחת קורץ ועם היהדות, עברתי דירה לנחלאות. היה לי שם סטודיו לאמנות, ובאחד מסיוריי בשכונה, נכנסתי לישיבת המקובלים 'נהר שלום', הממוקמת מאחורי שוק מחנה יהודה. האברכים ראו אותי, קיבלו אותי בחמימות יתרה, הניחו לי תפילין, ובפעם הראשונה בחיי אמרתי 'שמע ישראל' מילה במילה. הרגשתי שאני במעמד הר סיני. אתה יודע מה זה לומר 'שמע ישראל' פעם ראשונה בחיים? מאז קיבלתי תפילין, והתחלתי להניח כל יום".

ציור: ליאוניד בלקלב

בלקלב לקח את האמנות והציור צעד קדימה, ושילב אותם עם נשמה יהודית, כפי שמעידים ציוריו. בלקלב ידוע בעיקר בשל ציורי הדיוקנאות העצמיים המיוסרים והמוארכים שלו, המצטיינים בניואנסים עדינים ושובי לב בישירותם ונועזותם. סגנון ציורו אקספרסיבי, המתפתח במסלול פנימי של התבוננות עצמית נוקבת בתוך שפת דימויים אישית. בציוריו של בלקלב ניכרת רגישות גבוהה לאור ולהשפעתו על האובייקטים אותם הוא מצייר. רבים מדיוקנאותיו מצוירים על גבי קרשים ולוחות עץ גסים, שבורים ומנוסרים. במקביל יוצר בלקלב גם רישומים צנועים ומלאי הבעה בפחם על נייר, וציורי שמן של מראות מינוריים מן הרחוב ומן הפנים.

מה אתה הכי אוהב לצייר?

"אני אוהב לצייר הכל, אך ההתמחות שלי היא בעיקר בדיוקן עצמי. אני מסתכל במראה ומצייר את עצמי. יש לי דיוקנאות של שלושים השנים האחרונות. זה מעניין לראות איך העולם משתנה, כל שניה הוא משתנה, האור, האדם, הכל זז, אתה לא יכול לשקר את עצמך. בציור אתה יושב מול הקדוש ברוך הוא, ואתה מכניס אותו לציור, את הבריאה, את האדם, את הנפלאות שיש כאן. ציור זה כמו שפה, שפה שהתווים שלה הם אור, צל ורקע, זאת השפה שמדברת, כי הצייר בעצם מחבר את היד שלו לעין, ודרך הציור אתה רואה את המבט שלו על העולם. אתן לך דוגמה, אם מסתכלים על כיסא מה רואים? התשובה היא: 'תלוי מי המסתכל'. אם זה נגר, הוא מסתכל על סוג העץ שהכיסא מורכב ממנו, אם זה מהנדס, הוא מסתכל על הקונסטרוקציה של הכיסא, אם זה מורה בכיתה, הוא רואה שהילד שעל הכיסא לא הגיע היום, ואם זו חס ושלום אימא שכולה, היא רואה שהילד שלה הלך לבית עולמו, והשאיר רק את הכסא שלו. זה הסוד של הדברים, לראות את העולם במשקפיים עמוקים, חודרים ומלאי תובנות".

ציור: ליאוניד בלקלב

בנוסף לדיוקנאות, מה עוד אתה מצייר?

"מה אני לא מצייר... למשל, בפעם הראשונה שפגשתי את אשתי ציירתי אותה, וברוך השם אנחנו נשואים באושר. אני גם יכול לספר לך שבזכות אשתי אני חי היום. זה קרה בגיל 40, מצאו אצלי ממצא שהצריך טיפולים כימותרפיים והקרנות. החלטתי שאני לא עושה טיפולים והקרנות, כי אם אלוקים החליט לתת לי את זה, אני צריך לקבל את זה, למה שאתערב לו? אבל אשתי לא הסכימה איתי, ולקחה אותי אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הוא פסק לי שאני חייב לטפל. אמרתי – 'אם זה פסק של רב, אני חייב לשמוע'. התחלתי טיפולים, ורוב הזמן הייתי בבית. כולם אמרו לי: 'אם אתה בבית, תנצל את זה בשביל ללמד אחרים ציור', וכך בעצם התחלתי גם ללמד ציור. היו אצלי תלמידים רבים, ביניהם כאלה מישיבת מקור ברוך; האמנית והמחנכת הדסה פרומן, אשתו של הרב מנחם פרומן ז"ל; הרב של תקוע, ועוד, ועוד. דרך המחלה שלי נכנסתי לעולם ההוראה של הציור. ברוך ה' ניצחתי את המחלה, והנה אתה מדבר איתי. אבל מעבר להיותי אמן, אני יהודי מאמין, וזה העיקר. אני לומד תורה באופן קבוע, ושומע שיעורים מהרב שמואל אליהו שליט"א, אותו אני מחבב מאוד".

לסיום, אני שואל את בלקלב כמה זמן לוקח לו לצייר כל ציור, והוא משיב לי בכנות: "שישים ושלוש שנה פלוס הזמן שלוקח לצייר את הציור". ובמילים אחרות – הציור הוא כל חייו, וחייו הם כל הציור. זהו עולמו.