סיון רהב מאיר: מיהו המורה החשוב ביותר שלך?

קחו אחריות. נדמה שזה אחד המסרים העיקריים שהאדמו"ר מפיאסצנה ביקש להעביר לנו. השבוע לפני 76 שנים הוא נרצח בשואה. עד לרגע האחרון בחייו המשיך ללמד ולהנהיג ולחזק. הנה רק 2 טעימות מדבריו:
 

• מי המחנך הכי חשוב שלנו? ההורים, המורים, החברים? ובכן – אנחנו. וכך הוא מסביר: "לא די ללמד את הנער רק שחובה עליו לשמוע לקול המחנך. העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו, שיידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך. עליו הטיל ה' חוב זה לגדל ולחנך את עצמו לעץ גדול, עץ החיים".

• ואיך מחנכים את עצמנו? האם זה מספיק לרצות זאת? ממש לא, זה לא רצון אמיתי אם אנחנו לא עושים משהו בנידון: "רק הרצון שהאדם רוצה ועובד ביגיעה לבוא לאיזה דבר – רצון נקרא. ואם אינו עובד בו, אף אם רוצה הוא – אין זה רצון, רק מין ברכת הלב שמברך ומאחל לעצמו. לכן הרצון הבלתי-אמיתי תמיד יכול להיות גדול הרבה מאוד. לא כן הוא הרצון האמיתי, הרצון אשר עם עבודה".

ילדיו נרצחו בשואה. הוא לא הותיר אחריו צאצאים, אבל השאיר מורשת חינוכית מפוארת, לדורות.

לזכרו.

האומץ להיות במיעוט

האם יש לנו אומץ לשחות נגד הזרם, וגם נגד זרם הלייקים? להיות במיעוט? פרשת השבוע, פרשת "לך לך", מציגה בפנינו את אבי האומה, אברהם אבינו, שמתחיל לסלול דרך חדשה ומלמד אותנו לא להתרגש מכך שאנחנו לא מאמצים את כל התרבות הסובבת. כך מסביר הרב שמשון רפאל הירש את ה-DNA היהודי שאברהם הוריש לנו לדורות: "הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. הערכים שלו סתרו את הערכים המקובלים. אין איש רשאי לומר: 'אני צדיק וישר, בהתאם לאופנה'. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. בזמננו אומרים: 'יהדות על פי רוח הזמן'. המחאה החריפה ביותר כלפי כך היא המצווה הראשונה שנאמרה לאברהם: 'לך לך!'. האם הופעתו הראשונה של אברהם בהיסטוריה התאימה ל'רוח הדור' בתוך בבל, אשור, צידון, מצרים? מאברהם, ומאיתנו כיום, נדרשים אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית. איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?".

שני מפעלי חיים

הוא לא זכה לילדים משלו, ונהג לומר ששני מפעלי-חייו הם הילדים שלו. השבוע חל יום פטירתו של הרב מאיר שפירא מלובלין. אלה ה"ילדים" שהשאיר:

הדף היומי. החלום שלו היה לאחד את העולם היהודי לרשת גלובלית אחת, שבה לומדים במקביל את אותו דף גמרא. המטרה הייתה לא רק לחבר ולסנכרן את כולם, אלא להראות איך טיפה ועוד טיפה מצטברות לים גדול. דף ועוד דף, ופעם בשבע שנים אדם יכול לסיים את כל התלמוד כולו, על 2,711 דפיו. מעגל הלומדים של הדופק הזה רק הולך וגדל, עד היום.
ישיבת חכמי לובלין. הישיבה הגדולה בראשותו הייתה מוסד חינוכי מפואר. בכניסה לישיבה ביקש לכתוב את הפסוק מתהילים: "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי, יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם". וכך הסביר: למה דוד המלך אומר 'לכו בנים שמעו לי' ולא 'בואו בנים'? הוא הרי אמור לקרוא להם אליו כדי שהם ישמעו. ובכן, המבחן האמיתי בחינוך מגיע אחרי שהבנים הולכים. רק כשהתלמידים עוזבים את המסגרת, אפשר לראות אם הם באמת למדו והפנימו משהו. ואולי יש קשר בין הרעיון הזה לבין "הדף היומי", שמיועד למי שכבר הלך ויצא למסע החיים, אבל רוצה להישאר מחובר, רוצה להמשיך לשמוע.
מדהים כמה אדם אחד יכול לעשות ב-46 שנות חיים.
לזכרו.

ממשיכים ללכת

אברהם אבינו הוא העולה החדש הראשון, היהודי הראשון בארץ ישראל. בפרשת השבוע מתחיל להתבסס הקשר הנצחי בינינו לבין המקום שלנו בעולם. זה לא משהו רציונלי, אי אפשר להסביר איך עם שומר אמונים למקום מסוים במשך אלפי שנים, למרות כל כך הרבה גלויות וצרות ותרבויות זרות מסביב. ה"אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, כותב מה בעצם המסר שאלוקים מעביר לאברהם אבינו בפרשה:
"ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה.
אראה אותך לה – ואראה אותה לך.
כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה".
זה סוג של "שידוך". העם, הארץ והתורה צריכים זה את זה.
לא נראה לי שהיא עשתה זאת בגלל הפרשה, אבל השבוע האסטרונאוטית האמריקנית ג'סיקה מאיר, שאבא שלה ישראלי, צילמה מהחלל את ישראל, וכתבה לצד התמונה על המסע מעורר ההשראה שאבא שלה עשה מעיראק. אלפי שנים אחרי "לך לך", המסע של כולנו נמשך ונמשך.

להנאתך ולטובתך

ספיר ממן, מורה מירושלים, שלחה לי ברכה שכתבה לחברה שלה, שמתחתנת בגיל לא צעיר:
"מזל טוב. חשבתי מה לכתוב לך, על כל המחשבות והרגשות, על כל המסע הארוך, על כל התחנות שבדרך ועל כל ההמתנה, ונזכרתי במשפט הראשון של רש"י בפרשת השבוע. אברהם אבינו שומע את הציווי: 'לֶךְ-לְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. רש"י מסביר: 'לך לך – להנאתך ולטובתך'. אלוקים לא אומר לאברהם לאן הולכים, כמה זמן זה ייקח ומה יקרה במהלך הדרך. הוא מבקש ממנו לצאת למסע ארוך. כולנו עדיין במסע הזה, עומדים בניסיון, הולכים אל הלא נודע. אבל רש"י מדגיש נקודה מרכזית: עלינו להרגיש שכל מה שעובר עלינו, העליות והירידות, הן להנאתנו ולטובתנו. עלינו למצוא תועלת וברכה בהליכה הממושכת. עשית זאת היטב עד עכשיו. בהצלחה בהמשך המסע".