כשאליעזר לא מצא אורחים: אין – "אין"!

בפתח אהלו יושב אברהם אבינו בן התשעים ותשע, והשמש הרותחת קופחת על ראשו. כל גופו כואב ודואב, חלש ומותש. רק לפני שלשה ימים נימול, וכעת התגבר חוליו ביותר. למרות זאת הוא כבר כאן, שב לעבודתו ומצפה לאורחים. אפילו חופשת מחלה מינימאלית לא לקח איש החסד.

ידע הקב"ה כי מצות הכנסת אורחים חביבה מאוד על אברהם, וכדי להקל עליו, זימן יום חמסין במיוחד שנועד למנוע עוברי דרכים מלצאת לדרכם, למען ינוח מעט ויתאושש מכאב המילה. אך אברהם אינו מתחשב בשרב הכבד, מייחל ומשווע הוא לאורחים, כאדם התר אחר מזונו. החסד הוא לחמו.

למרות שידע כי ביום בוער כתנור אין אנשים מצויים בחוץ, שלח את אליעזר עבדו הנאמן, לתור אחר עוברי אורח, שמא בכל זאת נזדמן מאן דהוא לאֵזור.

כאשר שב העבד ובפיו הבשורה כי אין איש, מצטער אברהם וקורא עליו "לית הימנותא בעבדֵי" (אין אמונה בעבדים). ואם חשבנו כי אמר נואש, רואים אנו כי מיד יוצא הוא בשארית כוחותיו הדלים לחפש בעצמו אחר אורחים, ואז הוא "מוצא" את שלושת המלאכים (ב"מ פ"ו ע"ב).

תמהים המפרשים, הכיצד התבטא כך אברהם על עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, הדולה ומשקה לאחרים מתורתו, שזכה להיכנס בחייו לגן עדן (דרך ארץ זוטא פרק ראשון), ושעליו סמך בכל פרטי השידוך של יצחק ורבקה? וכי היתה לאליעזר איזו כוונה רעה למנעו ממצות הכנסת אורחים?! הוא הרי חיפש, ומה יעשה שלא מצא נפש חיה ברחוב? האין זה הגיוני שלא ימצא איש?!

והתשובה היא - אומר הגאון רבי משה לוי זצ"ל (הובאו דבריו בספר "בתורתך") - אצל אברהם אבינו לא היה מושג כזה "אין", או בקצרה: אין "אין"! ולכן כששב אליעזר מהחיפושים, הוא לא האמין לו שבאמת מיצה את סריקת האזור בכל כוחו, ועשה את כל ההשתדלות, שהרי כלל נקוט בידינו "אין דבר העומד בפני הרצון". הוא הניח שאליעזר חיפש במספר רחובות, והבין מבחינה הסתברותית, שכמו שבאותם רחובות לא מצא, ודאי לא ימצא עוד.

אברהם לעומת זאת, ביציאתו לחפש אורחים, הוא מתכוון ללכת עד הסוף, לחפש בכל מקום שיש בדל סיכוי ולוּ הקטן ביותר למצוא שם נפש חיה. הקב"ה יודע מראש שהוא לא יוותר וְיָתוּר עד אשר ימצא, ומדוע להטריחו לחנם? לכן עושה לו ה' נס וכבר אחרי ש"וישא עיניו", מיד "וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו". אך לאליעזר לא נעשה שום נס, שכן אליעזר ויתר כבר מתחילה על מסירות הנפש הזו.

למדנו מכך שבכלל "אין דבר העומד בפני הרצון", קיים גם פַּן סגולי, שגם כאשר בדרך הטבע לא יתכן להגיע למטרה, כאשר רואה הקב"ה שיש רצון כֵּן והחלטי, הוא עושה נס ומסייע מן השמים, כמאמר הגמרא במנחות (כ"ט ע"ב) "הבא ליטהר - מסייעין אותו".

אנשים רבים רוצים לכבוש יעדים כאלו ואחרים, אך מציבים גבול לרצונם. כאשר נראה הדבר קשה מדי, הם נעצרים ומתייאשים. אתה יכול לומר "איני רוצה", אך אל תחרוץ את גורלך ותגיד "אני לא יכול". אין דבר כזה! אם רק ימסור נפשו על הדבר, אם רק יוכיח כי חפץ הוא באמת, יזכה לסייעתא דשמיא מופלאה.

* * *

בהקשר לכך, סיפר הגר"מ לוי זצ"ל: היה פעם יהודי בעיר חולון שחדל מלבוא לשיעורי תורה. לאחר תקופה ארוכה שלא השתתף בשיעורים, קיבל על עצמו לשוב לשיעורים, יצא לרחוב, והנה הוא רואה לנגד עיניו מודעה: "במקום פלוני יתקיים שיעור תורה...".

"המודעה היתה יְשָׁנָה", הטעים הגר"מ "והוא עבר שם פעמים רבות, מדוע מעולם הוא לא שם לבו לקיומה? התשובה היא כי אתמול לא היה לו רצון ללמוד, אז משמים לא כיוונו אותו להביט על המודעה, אך לאחר שקיבל עליו ללמוד, משמים זיכוהו והאירו את עיניו.

"משל למה הדבר דומה? לאדם שמחלק כסף, מי שבא לקחת - זוכה, ומי שלא - מפסיד. כך הקב"ה מחלק לנו הרבה סייעתא דשמיא, רק למי שמבקש, למי שרוצה, למי שמתאווה".