ללמוד מאברהם אבינו: אומץ הלב להיות במיעוט

"וַיֹּאמֶר השם אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א').

צמד המילים "לֶךְ לְךָ" אומר דרשני, משום שבדרך כלל כוונת המילה "לֶךְ" היא ללכת ממקום מסוים למקום אחר, ואילו כאן מורה הקדוש ברוך הוא לאברהם ללכת "לְךָ" – לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מכל הקשרים שהיו לך עד עכשיו – ארצך, מולדתך ובית אביך, וסלול מסילה שתוביל אותך לעצמיות שלך, ולמה שאתה מאמין בו.

ארץ, מולדת ובית, הם הקרקע לצמיחת האישיות של כל אדם. הארץ, האוויר והמזג שלה, משפיעים על הגוף של היושב בה, על תכונותיו ואופיו. המולדת (בדרך כלל הכוונה לעיר שבה אדם נולד) מעניקה לאדם מעמד אזרחי על כל הזכויות הכרוכות בו. הבית הוא מקום פריחת האישיות הפרטית, הוא מגן על האדם ומסייע לפעילותו.

אברהם מתבקש לעזוב הכל וללכת למסע בתוך עצמו. היהדות מייחסת חשיבות עצומה לכלל ולציבור, ואף אוסרת לפרוש מן הציבור בשעה שהציבור הולך בדרך האמת, אך באותה מידה היא מחייבת לפרוש מן הציבור בשעה ששיטת הרוב איננה אמת. ציווי זה – "לֶךְ לְךָ", מבטא ערך נעלה ביותר. אם יש צורך בדבר, מוטלת על האדם החובה לעבוד את השם לבדו, וכפי שכותב הרמב"ם: "ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה... ישב לבדו יחידי כעניין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, ייצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים..." (רמב"ם, הלכות דעות ו', א').

הקשר שלנו עם בורא עולם חייב להיות חזק ואמיץ הרבה יותר מן הקשר שלנו לציבור הסובב אותנו. הקשר עם הסביבה תלוי בשאלה אם ערכי הציבור מקרבים אותנו אל בורא עולם או חלילה להיפך.

סדר ההליכה המובא בפסוק הפוך לכאורה מהמציאות, שהרי בדרך כלל אדם יוצא מהבית, אחר כך מהעיר ורק אחר כך מהארץ. בציווי הנוכחי הסדר הוא הפוך מהמקובל: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". מדוע?

התשובה היא, שהקדוש ברוך הוא אינו מבקש מאברהם לצאת וללכת רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם ובעיקר מבחינה פנימית, מחשבתית ורוחנית. על אברהם היה לצאת מתפיסה אלילית מוטעית ולהתנתק מהחינוך שהוא קיבל בבית הוריו. מבחינה זו, סדר הפסוק מדויק, משום שיש ללכת בהדרגה – מהקל אל הכבד. תחילה יש לעזוב את ההרגלים שקנה על ידי ישיבה בארצו, אחר כך ממה שנדבק בו מעיר הולדתו, ולבסוף להתנתק מהמקום שהוא קשור אליו ביותר – בית אביו.

אברהם עמד בניסיון. הוא עזב את התפיסות האליליות ששלטו באותה תקופה ביד רמה. לאט-לאט הוא ניתק עצמו מהחינוך המוטעה של בית אביו, עד שהתחבר לבורא עולם בחיבור בלתי ניתן להפרדה. יתכן שרעיון זה גם מסביר לנו טוב יותר מדוע יש צד לחשוב שניסיון זה גדול יותר מאשר ניסיון העקדה. התנתקות רגשית היא משימה קשה עד מאוד.

אחרי שאברהם הגיע לארץ, הוא הדרים אל הנגב: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (י"ב, ט'). אברהם התרחק מן הערים הרועשות, הוא הלך לנגב (מלשון מנוגב ממים). הוא ביקש את הבדידות, ודווקא בהשראתה הוא הניח את יסודות העם היהודי. כדרך שהתורה ניתנה במדבר, כך התחיל אברהם את דרכו בנגב, בחלק הדרומי השומם. התורה וישראל אינם זקוקים לשום תנאי גשמי כדי להצליח, אלא רק לברכת השם.

כך החלה ההיסטוריה של העם היהודי – "לֶךְ לְךָ", וזהו סוד הישרדותו: "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט" (הרב הירש, שם). זהו הניסיון הראשון שהוטל על אברהם אבינו – אומץ לב ונכונות ללכת נגד זרם הכפירה השוצף, לחיות לבד לא רק מבחינה חברתית, אלא גם ובעיקר מבחינה מחשבתית ורעיונית.

כשם שגרעין יכול לצמוח לאילן רב פארות רק כשהוא חבוי וטמון באדמה, כך פעמים התנאי לגדילה ולצמיחה אישית הוא שאדם יהיה ספון עם עצמו, רחוק משאון העולם.

כשאלוקים מברך את אברהם: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ", הוא מוסיף תנאי: "וֶהְיֵה בְּרָכָה". נשים לב שהתורה אינה כותבת "ותהיה מבורך", או "והיית ברכה", אלא – "וֶהְיֵה בְּרָכָה". בשתי מילים אלו מקופלים כל התפקיד המוסרי והייעוד היהודי שבקיומם תלויה אותה הבטחה. היה אתה ברכה לאחרים, בשונה מהשאיפה הטבעית של האדם להיות מבורך מאחרים. אלוקים אומר לאברהם, רק אם אתה תהיה ברכה לעולם ואור לגויים, רק אם תמלא את תפקידך נאמנה וחייך יהיו קודש למטרות האלוקיות, או אז יגדל שמך בגויים.

כל אדם באשר הוא עלול להיות תקוע ב"ארצו" או ב"עיר מולדתו" או ב"בית הוריו". לכולנו יש הרגלים ומידות שכדאי לנו להתרחק ולהיפרד מהם, כדי שנוכל ללכת ולנוע בחופשיות, כאברהם בשעתו.

לכל אדם יש הכישרון והיכולת להיות בעל חסד ולהאיר פנים. כולנו יכולים להיות "והיה ברכה" לאחרים, וזה מה שישמור עלינו במסע החיים, גם אם נהיה זקוקים לפרוש מהציבור וללכת לבדנו בנגב.

הנה לנו אבן דרך משמעותית – פעמים רבות נדרש מהאדם אומץ לב ללכת נגד מוסכמה חברתית, ולחיות עם עצמו כבתוך אי של שפיות. כך החלה דרכו של העם היהודי, וכך פעמים רבות תחל דרכו של אדם החפץ בשינוי.

כמובן, לא קלה היא העבודה. אברהם אבינו עמד בה בגבורה. אברהם אבינו טבע ב"גֶנִים" של בניו את היכולת ללכת בדד, חרף רוחות התעתועים העזות הנושבות בעולם.