רק לאמא עושים הפגנות. מי שלא ילד – לא מפגין

שבת אחר הצהרים.

החום נשבר.

האוויר מאוורר.

מצאנו לנו זמן לצאת קצת ולהרגיש את הכביש שלנו.

מסיבוב הרחוב אני שומעת קולות. דבורים חזקים. מתריסים. הרחוב ממשיך להתעקל, והנה אני רואה אותם: שלושה נערים שנראים מנוערים. מגודלים. יודעים מה? מעוררי רחמים. תפילה. עליהם ועל הוריהם, ובעיקר על השכינה הקדושה.

"שמעת מה הם אמרו, אמא?", שואלת אותי ילדת החמד שלצדי.

"מה?".

"אחד אמר שאם היו לו פה מאה שקל על הכביש בשבת, הא היה לוקח. בלי שום ספק, הוא היה לוקח".

קשקשתי כמה מילים לעצמי. 'זה מראה שהם עדיין מחוברים... שיגיד מה שיגיד, זה שהם מתעצבנים על מצוות, זה מראה שאכפת להם"...

"מה פרוש?", ילדתי לא הבינה, ובצדק. גם אני עדיין לא הבנתי דיי, אם כי הרגשתי פרפור של משהו שעוד לא בקע.

למה אם הם מתריסים כל כך חזק, זה אומר שהם מחוברים חזק? איפה פה העוקץ שמחפה על שפע דבש?

"תגידי, גויים מתעצבנים על שבת? לנוכרים או אחים רחוקים יש מה לדבר על מאה שקל בשבת? זה בכלל לא בשיח שלהם"...

עדיין לא. זו לא הנקודה לגמרי.

ואז, אז פתאום זה נצנץ, בהיר וחזק כל כך. העצים התנענעו ואמרו שירה. אנשים רגילים, שהולך להם להיות חרדים בטווח הנורמה וטוב להם, ככה, מיהרו לתפילת מנחה. הדי הנערים שככו, ועוד כמה חברה חצו את הרחוב. אם אתם שואלים אותי – טביעת העין שלי ציינה שהם מבית טוב. נפלו מבית טוב.

"תגידי, ילדה. מי עושה הפגנה שהוא לא מסכים - אבל בשום שום אופן - לשמוע בקול אבא ואמא? רק ילד שלהם. נכון? קרה פעם שהשכנה הפגינה שהיא לא רוצה לשמוע בקולי? לא. כי היא לא בת, וכי אני לא אמא".

וואו. כמה מפעים שמת לי בפה, השם.

זה שהם מפגינים, זה אומר שיש להם שייכות לעניין. זה שהם לא רוצים שייכות זו עוד נקודה. לא פשוטה ולא קלה, אבל כל עוד ההפגנה וההתרסה קיימת – עדיין החיבור קיים.

חזק.  נוכח. לא מפורק בכלל.

*  *  *

הקטן שלי פתאום רצה משהו. לא זוכרת מה. וקשקש משהו, לא זוכרת על מה. והיה עייף. כן זוכרת בגלל מה. והתחיל לצרוח ולרקוע רקיעות ולבקוע רקיעים, ולהפגין הפגנות, ואני רק רציתי שישתוק, אבל רציתי, הכי בבפנים, לחבק אותו ולהגיד לו בפה מלא לב: "זהו זה, שאתה ממש בן שלי! בגן אתה מתנהג לך כמו ג'נטלמן, אחיך בחיידר נראה תם וישר, אבל כאן  - בדיוק איפה שאמא שלכם, שחושבת שהיא הסמרטוט שלכם – רק כאן אתם מעיפים את נעלי העקבים המעצבנות, רק אצלה אתם מרגישים בנוח ללכלך, רק עליה אתם מרגישים בכיף להתפרק ולהיות הכי לא פוטוגנים".

יו, אמהות, ברגעים מכוננים אלו פיצחתי איזה סוד כזה, שעד היום – ועד בכלל – הזליג לי לא פעם דמעות תסכול מבוישות.

זהו. אמא זה משהו שעושים עליו הפגנות, אבל היא לא נבהלת.

אולי לכן אמא רחל (תרתי משמע) על אם הדרך מקבלת כל כך, את כולם מקבלת - - -

רחל אלישיוב r8449212@gmail.com