איה קרמרמן מזכירה שאוכל - זו זכות. זו מתנה

אמא, תכתבי על הפעקאלאך בבית הכנסת", הורה השני למלכות. "כבר כתבתי". "אז תכתבי עוד פעם", התערבה זו מאחורה, "אי אפשר ככה. רק נגמר שמחת תורה, בשבת הייתה בר מצווה ועוד פעם חילקו את השקיות עם הדברים המזוויעים האלה. אני פשוט לא מבינה מי מעז לחלק את זה לילדים? זה גם מסרטן, בגלל כל צבעי המאכל והחומרים המשמרים, וזה גם מלא סוכר שזה רעל. מה הם חושבים?". "סוכר זה לא רעל", טען מספר שלוש. "כן, זה כן. סוכר זה רעל".

אף על פי שהתחביב שלי הוא להיות קשבנו לשיחות ילדים באוטו, התערבתי. "לא, אמא. סוכר זה לא רעל. נגיד שלמישהו יש נפילת סוכר, הסוכר מציל אותו". "למי שיש נפילת סוכר זה כי הגוף שלו מאותת לו על חוסר איזון. סביר להניח שזה קורה כי הוא אוכל בצורה לא מאוזנת. אם הוא היה אוכל בצורה מאוזנת ובריאה, לא היה נופל לו הסוכר. חוץ מזה, אדם כזה צריך לשתות חצי כוס קולה, לא ארבע כוסות. זה לא ליל הסדר. סוכר מוציא אותנו מאיזון, לא מחזיר אותנו אליו". "טוב, מה אכפת לי. אני בכלל שונא קולה".

אוכל זה מתנה

מן הצד השני של מתרס המודעות התזונתית, באחת הרשתות החברתיות כתבה מישהי שהיא לא מצליחה לגרום לבן שלה לאכול ירקות. האופציה היחידה, שנחלה הצלחה חלקית, שבה האדון מוכן לטעום ירק, הייתה צ'יפס משעועית ירוקה. וגם זה עם הרבה קטשופ. היא סיימה בבקשת עזרה דחופה: "בבקשה תשלחו טיפים מה השיטות לגרום לילדים לאכול יותר ירקות".

הפוסט הזה שעשע אותי ביותר. ירקות, מסתבר, הם אויב הילדים. גם שלל התגובות של צרת רבים חצי נחמה, שבהן הציעו פתרונות יצירתיים לבעיה הידועה, העלו חיוכים על שפתי. ''תחביאי את הירקות", המליצו העוקבות הנאמנות. מרביתן המליצו על קציצות כמקום המחבוא המועדף. המקום השני והמכובד היה לגרד ולהחביא את הירקות בתוך מאפינס. בתואר מלכת החן וחביבת הקהל זכה המרק. אבל רק אם הירקות מסתתרים מתחת הר שקדי מרק.

התגובות הללו שעשעו אותי, אבל באותה נשימה גם יישרו אותי בחזרה למציאות. גם לי יש ילדה בעייתית באוכל. היא מסרבת לאכול בשר, לא סובלת את זה. במקרה הטוב, אולי כבודה תסכים לקחת ביס מסטייק אנטרקוט. בדיוק הבוקר, כשהכנתי לצהריים מרק דלורית וקוואקר, חשבתי שאולי אבשל בתוך המרק בשר ואטחן אותו. כך היא לא תדע שהיא אוכלת בשר ותקבל קצת ברזל. היא באמת נראית לי (או לסבתא) קצת חיוורת לאחרונה. הפוסט החזיר אותי למציאות.

אוכל זה מתנה, זו זכות. אוכל זה פריבילגיה. מי שלא מעוניין במתנות, שלא יאכל. זה בסדר. עוד לא היה ילד שמת מרעב בבית מלא כל טוב. לעומת זאת יש יותר מדי ילדים עם בעיית עודף משקל, שמסתירה חסכים תזונתיים קשים, בבית מלא כל טוב. אוכל לא מחביאים, אלא אם אתה ניצול שואה, אבל זה סיפור אחר. אלו שמחביאים את האוכל, שורדי המחנות, יודעים טוב מאוד כמה לאכול זה מאבק קיומי ולא מאבק בין אמא לילד סרבן. אנחנו אלו ששכחנו. שהתבלבלנו. ירקות צריך לחגוג. להאדיר. כי טובה הארץ מאוד מאוד. אנחנו בני מזל וכך עלינו להתנהג.

אוהב במבה – שונא מלפפון

בסדנאות האוכל שאני מעבירה, אני פוגשת הרבה אימהות חסרות אונים ועייפות ממאבקים. כולן שואלות את אותה שאלה: איך מבריאים את האוכל בבית? אז בואו נשנן כמה חוקי יסוד, שמהם אפשר להתחיל.

1.  אוכל זה לא פיצוי על חיינו הקשים. הוא גם לא מפלט רגשי, אלא אם נפיל את עצמנו למלכודת המיותרת הזאת. אוכל, ראשית כול ומעל הכול, חייב להיות בעל תכלית - להיות מזין. למודאגים שחושבים שאוכל בריא זה לאכול אוכל של ציפורים, הרשו לי להרגיע אתכם. זה לחלוטין לא נוגד את עניין הטעם. אוכל בריא זה טעים, אם עושים אותו טעים. באמת שזה לא כזה מסובך. המתכונים שלי יקלו עליכם בנושא.

2.  אוכל ביתי הוא האוכל הנכון לבני הבית. מחקרים בכל העולם מדגישים את הנקודה הקריטית הזו. אני יודעת, זה נורא קל להכניס שניצל קפוא לטוסטר. אין ספק שלחתוך ירקות למרק או לסלט לוקח יותר זמן. אבל ילדים חולים, משתעלים ומנוזלים זה גוזל הזמן ומדיר השינה מספר אחת בעולם. תחליטו אתם מה עדיף.

3.  תזונת הילדים שלכם מעניינת את האצבע הקטנה של יצרני המזון התעשייתי (המילה מזון היא כף זכות עצומה). בדיוק כמו שלא מעניין את הבנק שאתם במינוס, דווקא עדיף להם. הדבר היחיד שמעניין אותם זה להרוויח כסף. אם הלכה התזונה של הילד שלכם על הדרך, לא נורא. העיקר שיתמכרו לטעמים.

4. בשביל לגרום לילדים להתמכר לטעמים שלהם, חברות המזון המתועש מכניסות למוצרים משפרי טעם וריח, עודפי סוכרים ושומנים. השילוב של סוכר, מלח ושומן מפעיל את כל בלוטות הטעם יחד, מה שמפחית את הסיכוי של ילד שמורגל לבמבה וחברותיה לאהוב מלפפון או תפוח שטעמם עדין. בקיצור - תעיפו את הזבל הזה מהבית.

5. פינוקים זה מחוץ לבית. לא להכניס אויבים פנימה.

6. כל עוגה או קינוח שתכינו בבית יהיה טוב יותר ממשהו קנוי. כך גם פיצה ביתית או המבורגר.

7. צורות בישול שונות משפיעות על איכות המזון. טיגון שעועית ירוקה זה ממש לא כוונת המשורר. גם לא צ'יפס, אפילו שהוא נולד כבטטה מזינה.

8. הכלים שבהם אנחנו מבשלים משאירים את חותמם על הגוף. פלסטיק ידוע כמתפורר לחלקיקים כשהוא מתחמם. אלומיניום גורם לאלצהיימר. טפלון שרוט מסרטן. תעיפו. קנו מחבת נירוסטה וכמה כלי פיירקס לאחסון האוכל במקרר.

9. לא צריך לקפוץ למים עמוקים מדי. להשיב את הבית לתזונה בריאה זה כמו לחזור בתשובה. תתחילו בסור מרע ותמשיכו בעשה טוב. בזה הסדר.

10. סורי, אין לי אלא לסיים בהכי גרוע: דוגמה אישית. בבית שבו ההורים אוכלים בחופשיות ובהנאה ירקות ועיקר התזונה מושתתת על מזון מהצומח, לא יקום ילד שהירק היחיד שהוא אוכל זה קטשופ. תתהפכו אתם, הילדים יתיישרו.

בהצלחה לכולנו.

מרק דלורית וקוואקר

שלוש דקות הכנה, מרק טעים, מזין ומשביע. את הדלורית אין צורך לקלף, קליפתה מתרככת בבישול. קליפת הירקות מגינה עליהם מפני חדירה של מזיקים, ואת אותה הפעולה היא עושה בבטן שלנו. הילדים שלי לוקחים את המרק בתרמוס לבית הספר, שלוק אחד והם מתחממים.

המצרכים הדרושים:

1 דלורית שטופה היטב, מגולענת וחתוכה לחתיכות גדולות / 3 זוקיני חתוך גדול / 2 בצלים חתוכים לרבעים / 2 שיני שום קלופות / 3 בטטות קלופות, חתוכות לחתיכות גדולות / כמה שיותר ירוקים: חבילת כוסברה, חבילת פטרוזיליה או סלרי, מה שיש בבית / 1 כוס קוואקר גס / 2 כפות כורכום / 1 כף מלח אטלנטי

אופן ההכנה:

זורקים את כל הירקות החתוכים לסיר גדול, מוסיפים מים עד לכיסוי מלא של הירקות ועוד קצת. אם יהיו חסרים מים עדיף להוסיף בהמשך מאשר לקבל מרק דליל / מבשלים עם מכסה סגור 15 דקות לאחר רתיחה. שימו לב שהמרק לא יגלוש, בגלל הקוואקר / טוחנים היטב את המרק במוט בלנדר וממשיכים לבשל כחצי שעה / טועמים ומתקנים תיבול. מי שרוצה קצת להעיר את הטעם, מוזמן להוסיף חתיכת ג׳ינג׳ר מקופלת בתחילת הבישול.

ולא טעיתי. במרק אין שמן. אם הילדים שלכם מתעקשים לאכול אותו עם שקדי מרק, תאפשרו להם. תבחרו את המלחמות שלכם. קצת שקדי מרק תמורת כל טוב הארץ.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".