סיון רהב מאיר: משהו חולה בשיח שלנו. הסימפטומים הם בוז לכל מי שלא חושב כמוני

ייתכן שהשבוע החלו שתי תנועות מטוטלת דרמטיות, שתי תזוזות טקטוניות לכיוון אחר וחדש. נתחיל בתיקי נתניהו. מה שהחל להיחשף על מאחורי הקלעים של החקירות הוא מטריד. מוקדם לדעת, אבל ייתכן שהשבוע הזה יסמן תפנית מכריעה.

את המפנה הדרמטי השני מסמן לנו, אולי, הרב פירר. מצוות רבות קיים הרב פירר בחייו, אך נראה שכעת נפלה בחלקו מצווה נדירה: אולי בזכותו ייעצר המדרון החלקלק, והטרלול שהשתלט על השיח הציבורי ייפסק. השבוע באמת הגענו לקצה. הרי הוא עורך אירועים כאלה כבר שנים, גם בשנה שעברה, גם בהנחיית יאיר לפיד עצמו. מה נשתנה? איך השתלטה עלינו ליברליות קנאית כזאת?

העובדה העצובה שהמופע בוטל לבסוף, בתום שבוע של שיימינג נגד הארגון של האיש היקר הזה, גרמה לרבים לחשב מסלול מחדש. פתאום אמנים התנדבו להופיע, פתאום הציבור החל לתרום כסף מיוזמתו, פתאום פורסמו פוסטים שהביעו חרטה, פתאום קלטנו מה עשינו ולאן המאבקים האלה מובילים אותנו: זה הרי התחיל במלחמה נגד אירוע חב"די במקום ציבורי גדול כמו כיכר רבין ("לא ניתן לכם לשים שם מחיצה!"), המשיך לאירוע קטן שמיועד לציבור החרדי בלבד בעפולה ("לא נרשה לכם הפרדה!"), ונמשך כעת באירוע שלא קשור כלל לכספי ציבור. להפך, זה מופע התרמה פרטי.

שנים אנחנו שומעים על כך שהדתיים צריכים להכיר בכך שיש אורח חיים חילוני, ולכבדו. זה נכון. בעקבות הסערה השבוע, צריך לשאול אם החילונים מוכנים להכיר בכך שיש אורח חיים דתי ולכבדו, או שכולם חייבים לעבור חינוך מחדש ומיד. זו לא גחמה של כמה שוביניסטים מיושנים שאם רק נצרח עליהם הם יתקדמו סוף־סוף לשנת 2019. זו תפיסת עולם שיש רבים שנאמנים לה. זו לא איזו תקלה או מעידה חד־פעמית של הרב פירר. זו אמונתו.

על הצד הדתי, מנגד, להתחיל להסביר את עצמו. לנמק, לבאר, לחנך. פעם אחר פעם בוויכוחים האלה אנחנו לא מדברים על המהות. מתווכחים על השבת בלי לדבר על מהי השבת. מתקוטטים על גיור בלי להסביר בכלל מהו. והשבוע רבים על צניעות בלי להגיד בכלל מה המטרה. ההלכה הרי לא חפצה בהשפלה, בהדרה או בהקטנה. ההלכה בתחום הזה היא ניסיון לפרמט אחרת את הנושא שהתרבות המערבית נכשלה בו - יחסים מכבדים בין המינים. מה קדוש ויקר כל כך ביחסים האלה, איך צריך לנסות לשמור עליהם, מה רמת הגבולות והזהירות של כל אחת ואחד, למה בתחום הרגיש הזה לא רק מעשים הם אסורים, ואיך כל זה לא סותר קידום של נשים לעמדות בכירות, להשפעה, להגשמה. מסובך? נכון. הרבה יותר קל להיות פופוליסט ושטחי.

זה לא ייגמר אם לא נדבר, בכנות: מהי הברכה ומהי החשיבות שיש בתנועה הפמיניסטית, ומה התקלקל? (בעיני אנחנו מגיעים למחוזות מגוחכים כשמכריחים חסיד בעלז להזמין זמרות לאירוע שלו. יש מאבקים נשיים חשובים באמת שלא זוכים לפרומיל תשומת לב). ומנגד, האם חרדים הם אלה שצריכים בכלל להפיק, בכללים שלהם, אירוע מוזיקלי חילוני כזה, לסיכום 50 שנות קריירה של שלמה ארצי? (בעיני צריך היה לחשוב מראש על הנראות). למה עוסקים באובססיה רק בצד השמרני ולא בצד הליברלי, בתרבות הריאליטי והבידור סביבנו שמלאה יותר ויותר בהחפצה בוטה? ובגדול, האם אנחנו רק רוצים למחוק את האחר, או להפנים שלמגזרים השונים בקרבנו יש תפיסות עולם, ואי־אפשר לבטל אותן?

שתי מילים הידהדו לי בראש השבוע: "רפואה שלמה". המשפט שנשמע פעמים רבות כל כך סביב פועלו של הרב פירר, מתאים גם כאן. משהו חולה בשיח שלנו. הסימפטומים הם התנשאות הדדית, הלבנת פנים, חוסר היכרות, בוז לכל מי שלא חושב כמוני. אנחנו זקוקים לרפואה שלמה. אולי צריך להתייעץ עם הרב פירר.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".