אני לא עסוקה ב"למה זה קרה" אלא ב"איך לפתור את מה שקרה"

חג שמחת תורה בלילה, בתי הכנסת מלאים ברוקדים שמחכים לתורם כדי לרקוד עם התורה.

התארגנתי לצאת. 2 הבנות כבר ירדו לגינה שנמצאת מתחת לבית שלנו, לשחק עם חברות.

הקטנה הייתה איתי בבית.

בעודי מכינה את התיק עם הטישו, מים, ממתקים וכו', הבנות חוזרות, מתנשפות.

"אמא" אומרת לאה, מתנשמת בכבדות מהריצה. "היינו בגינה וילד אחד העליב אותי. הוא אמר לי שאני שמנה כמו תרנגולת ויש לי כרבולת".

היא אמרה את זה בטון רגוע, שליו. עובדתי, כמעט. רק הנשימות שלה הוכיחו שהיא מיהרה הביתה. שזה קצת יותר מאשר "סתם" מפגש מרתק בגינה.

פעם היא הייתה בוכה בכי מרורים, פגועה עד עמקי נשמתה. היום היא כבר יודעת לווסת את עצמה.

אחרי דברי אמפתיה ביררתי מה קרה.

"אני חיכיתי לתור בנדנדה והילד הזה סתם העליב אותי".

מספר המקרים שבהם מעירים לה על המשקל ופוגעים בה הולך ופוחת עם הזמן. אולי כי היא חזקה יותר מבפנים ואולי כי הסביבה מכירה אותה וכבר יודעת שחוץ מהעובדה שהיא "שמנה", היא גם עוד הרבה דברים נפלאים, כמו זה שהיא מצחיקה, חכמה, שואלת שאלות נדירות, חברותית ויצירתית.

"אני מסיימת להתארגן וכבר יורדת לדבר איתו", אמרתי, והזדרזתי להשלים את ההתארגנות.

ארזתי את דס-דס הקטנה, וירדנו כולנו לכיוון הגינה.

בדרך הייתי צריכה להרגיע את עצמי. בקלות אני יכולה להפוך למפלצת כשנוגעים לי בבטן הרכה, שלא משנה מה גודלה, היא לעולם עקב אכילס שלי. אבל איזו דוגמא אני אהיה בשביל הבנות שלי אז? ואיך בדיוק זה ילמד אותה להתמודד בפעמים שבהם לא אהיה זמינה להגנתה?

התקרבנו לנדנדות. בן ובת, שניהם בסביבות גילאי 6-8, התנדנדו.

"זה הם", היא אמרה והצביעה לעברם. היה ברור שהם לא מהשכונה. אורחים שבאו להתארח אצל אי מי מהאזור ובאו עם ההורים לבית הכנסת שסמוך לגינה שלנו.

"חג שמח", אמרתי וניסיתי להיות נחמדה. "אתם מכירים את לאה שלי?", חיבקתי אותה.

הם כמובן לא ענו.

"היא אמרה שהעלבתם אותה. שאמרתם שהיא כמו תרנגולת. תסתכלו עליה. הילדה היפה הזאת באמת נראית לכם תרנגולת?".

שקט. הם המשיכו להתנדנד.

"תראו, לאה נפגעה מאד. אני בטוחה שלא התכוונתם, אבל העובדה היא שהיא נפגעה. אני מבקשת שתבקשו ממנה סליחה".

שקט.

אף אחד מהם לא נראה היה כמתכוון לעשות משהו. הם המשיכו להתנדנד.

בטון רגוע ושליו הודעתי: "אני רק מיידעת שאני לא זזה מפה עד שאתם לא מבקשים סליחה. ואם צריך, אני מערבת את אמא שלכם". ונשארתי באותה תנוחה.

הילדה התרצתה וגמגמה איזו "סליחה" בלתי נשמעת.

"כל הכבוד לך. אני יודעת שהיה לך קשה", אמרתי לה.

הילד הסתכל עלי בפנים חתומות.

עמדתי שם דקות ארוכות ולא זזתי עד שהתקרבה אישה צעירה, נראית נחמדה, ובאה לאסוף את הצאן.

"חג שמח", פניתי אליה. "את אמא של הילדים האלו?", הצבעתי לעברם.

ראיתי שהיא נדרכת.

"הכל בסדר. אין מה לדאוג", אמרתי לה.

חשבתי על מה אני הייתי יכולה להרגיש אם הייתי במקומה.

"הם קראו לבת שלי בכל מיני כינויים והעליבו אותה בגלל המשקל. אני מבקשת שהם יתנצלו. הבת כבר ביקשה סליחה", אמרתי.

היא הייתה נבוכה. התקרבה לבן שלה ושידלה אותו לבקש סליחה אבל הוא סרב. היא חיבקה אותו, לחשה לו מילים באוזן, ורק אחרי דקות ארוכות מאד הוא התרצה ולחש איזו "סליחה" מסכנה.

לאה טענה בתוקף שזה לא נקרא לבקש סליחה.

אני הודיתי לו והבהרתי לה שמה שחשוב זה שהוא אמר, אף על פי שהיה לו קשה מאד.

האם וילדיה התאיידו במהירות, ואני פניתי עם שלוש הגברות שלי לכיוון בית הכנסת השכונתי.

"את יודעת, לאה. הילדים האלו לא מהשכונה. הם לא מכירים אותך ולא יודעים כמה את נהדרת. בכל מקרה, זה לא בסדר להעליב אף אחד. מה שחשוב לי זה שתדעי שלא תמיד אני אוכל להגן עלי ולמחות בשבילך, ולכן את צריכה לדעת איך להתמודד בעצמך באותם מצבים".

"אני כבר יודעת, אמא. אני אגיד לו שזה לא יפה ככה להעליב".

"מצוין, לאה, זה בדיוק מה שצריך לעשות. ואף פעם, אף פעם, אל תסכימי שמישהו יגיד לך משהו פוגעני בלי שאת תעני לו בביטחון שהוא עשה מעשה לא ראוי".

"בטח, אמא. אני יודעת. הוא בכלל ילד מסכן שאמא שלו לא לימדה אותו שאסור לדבר ככה...".

חיבקתי אותה ביד אחת כשידי השנייה מובילה את העגלה.

הטון שלה היה רגוע, שלם. העובדה שהיא הורידה את הפוקוס מהפגיעה שלה ועברה לראות אותו, הבהירה לי שאפשר להמשיך הלאה.

הלב שלי נרגע.

אבל רק לקצת זמן, כי אני יודעת איזה עולם יש שם בחוץ, ועוד כמה פעמים אני אצטרך לעמוד מול העולם הזה בשבילה, וכמה חזקה היא צריכה להיות כדי להתמודד עם לשונות חסרי מחשבה.

*  *  *

ימים ספורים לאחר מכן נסענו באוטובוס, אמא שלי ואני, לאירוע משפחתי מחוץ לעיר. היה לנו זמן רב לפטפט על דא והא. היא שלפה חבילת שוקולד והעבירה אותה אלי. "בטח לא הכנסת כלום לפה היום", היא אמרה.

סיפרתי לה את הסיפור הזה כמו שאני מספרת לה בכל יום, בשיחה היומית שלנו, אנקדוטות מההווי המשפחתי שהיא מאד אוהבת להיות שותפה בהם.

סיימתי את הסיפור. רק בסיומו הבנתי כמה משמעותית העובדה שאני מספרת סיפור כזה דווקא לאמא שלי, שבמשך 26 שנים היה ביננו קרע אמיתי, ורק כשהתחלתי ללמוד לימודים מקצועיים בתחום האימון והטיפול יכולתי לראות גם אותה ולאחות את הקרעים לאט לאט, עד שהנה, אנחנו נוסעות ביחד, מדברות בכל יום ויש ביננו מערכת יחסים תקינה והדוקה של אם ובת.

וכמו שאני חושבת היא פתאום אמרה: "את יודעת, אני תמיד הגנתי עליך".

האמת, זה היה מתבקש שהיא תגיד משהו עלינו, עליה ועלי. עם השנים אנחנו יותר ויותר מדברות על השנים ההן, שקרעו אותנו לחתיכות, כל אחת בנפרד, ואת הקשר ביננו. ורוב השיחות עולות כתוצאה מסיפורים שלי על לאה שלי, שגם היא מתמודדת עם משקל גבוה ועם העולם שבחוץ.

"הבנתי את זה רק לפני כמה שנים, אמא. תמיד חשבתי שלא אכפת לך ממני, שאת מגבה את המורות ואת הילדות שהתעללו בי. אף פעם לא גיבית אותי בנוכחות מי שהכאיב לי".

הטון, הטון היה רגיל לגמרי. כבר לא היה בו הכעס של אז. זו הייתה שיחה של שתי נשים בוגרות שפותרות עוד קשר בסבך ישן וכואב.

"אני יודעת. היום אני מבינה שטעיתי. בזמנו חשבתי שהכי טוב זה לדבר עם מי שצריך בלילה, כשישנת. שלא תשמעי את הכאב שלי. היום אני מבינה שזו הייתה הטעות שלי".

"אני יודעת, אמא, שרצית לעשות הכי טוב בשבילי ועשית מה שידעת שנכון וצריך לעשות. מזל שלפחות היום אני יודעת את זה".

עוד לא שקעו המילים והיא הוציאה את חבילת השוקולד שממנה נשנשנו ביחד קודם והציעה לי עוד קוביה, או שורה, או כמו תמיד, "קחי, קחי את כל החבילה. שיהיה לך בתיק".

כן, גם זה משהו שלמדתי להבין ולקבל. שלא כל אחד יכול לתת למילים לשקוע בנוכחות מישהו נוסף. שגם היא מעבדת את מה שאיבדנו אז. ושהדרך שלה לאהוב, להתחבר, להגיד "אני דואגת / אוהבת / שמחה איתך/לך/בך" זה דרך... אוכל. וזו גם דרך, ברגע שמבינים את זה.

"תודה, אמא. את תמיד זוכרת מה אני אוהבת".

*  *  *

מאז שאני אמא לילדים, אני מתפייסת עם ההורים שלי. יש פעמים שהכעס גובר על זה שהם לא היו לצידי, שהם לא נהגו כראוי. שהרגשתי שהם הפקירו אותי ללשונותיהם של בני אדם ששכחו שהמוות והחיים ביד הלשון כשלעגו לי בחוצות העיר על המשקל שלי.

רוב הפעמים אני רואה את הצד שלהם, זה שלא היו לו כלים, זה שחשב שהדרך הטובה ביותר לחסן אותי מול העולם זה להוכיח אותי מולו. זה שהאמין שהדרך הכי טובה להיות טובים יותר זה באמצעות ביקורת עקבית. זו שדגלה בשתיקה במקום בחיבוק.

וגם את החלק הזה שלא ידע להגיד מילה טובה, שלא חיבק, כי לא היה מי שילמד אותו שחיבוק זה לפעמים חשוב יותר מכל דבר אחר.

כבר יותר מעשר שנים שאני בתהליך של סליחה, קירבה, וגם... אהבה אל ההורים שלי ולא רק אליהם, אלא לכל מיני אנשים בחיי שבמשך שנים לא יכולתי לסלוח להם.

מבינה שהם עשו הכי טוב, והרבה יותר מזה, בשבילי, בדרך שהם חשבו שהיא הכי טובה.

מבינה שהילדים שלי עשויים לעבור את התהליך שאני עוברת... מולי, ורק כשהם יהיו הורים לילדים הם פתאום יבינו למה נהגתי כך או אחרת. ואלוקים עדי שאני עושה את המקסימום עבורם.

מבינה שמה שרואים מכאן, לא רואים משם. ושיחסים דורשים לימוד ומודעות והתפתחות אישית. הם לא מתחברים מעצמם.

היום אני קודם כל דואגת להיות כתובת בטוחה ו"חומת מגן" עבור הילדים שלי מפני אלו שפוגעים בהם. זה לא אומר שאני תמיד מצליחה וזה גם לא אומר שאני אמא מושלמת. לפחות אני יודעת מה הדבר הכי חשוב לי בסדר העדיפויות ההורי שלי.

ובמקביל, היום אני עם הרבה פחות חומות מגן מול אנשים שלא צריך להתגונן מפניהם.

כי אני יודעת שכמעט כל הקשיים שלנו כבני אדם, קשורים באופן מהותי בקשרים שהיו לנו אז, ביננו לבין ההורים. ולא משנה בני כמה אנחנו, אנחנו לעולם הילדים שלהם. והם לעולם ההורים שלנו. ואנחנו לעולם נפעל במערכות יחסים חשובות בחיינו באופן אוטומטי, כפי שלמדנו אז, ולכן גם נשאר באותם קונפליקטים.

ואני יודעת, כאדם, כאישה, כאמא, וכאשת מקצוע, שזה לא חייב להמשיך ככה.

אני לא עסוקה ב"למה זה קרה" אלא ב"איך לפתור את מה שקרה".

מתמקדת בעתיד, בפתרון, ולא בבעיה.

כך בכל מערכת יחסים.

כל אחד רואה רק את הצד שלו ולא יכול לראות את הצד השני.

או לא יכול, או לא רוצה, או לא זוכר שיש צד שני.

כדי לבנות מערכת יחסים בריאה בינינו לבין העולם, בינינו לבין ההורים שלנו, בני הזוג שלנו, הילדים שלנו, החברות, המשפחה, החתנים, הכלות, החמות... אנחנו צריכים להבין מהי מערכת יחסים, מה יושב עמוק עמוק בתוכה, מה מביא אותנו להתנהגות כזו או אחרת דווקא מול דמות מסוימת, איזה דפוס התנהגות פיתחנו כדי להתמודד, ובעיקר... בעיקר איך להצליח ולגשר על הפערים, על הכאב, על הקשיים כאן ועכשיו.

היום.

תתחילי מלזכור שמערכת יחסים מורכבת משניים, ותמיד, תמיד, יש עוד צד במערכת חוץ ממך.

איתך, בשלום עם עצמך ועם העולם.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן