"אבא, אתה מצטער שקנית לי את הספר ההוא?"

שמחות של בעלי תשובה זה שיעור באמונה וגם בסוציולוגיה. האוניברסיטה המשודרת בחי. לראות את הקרובים הרחוקים, את הדינמיקה בין כולם, המתח בין החילונים שמנסים להיות בסדר ומספרים למחרת בעבודה שהם היו אתמול באירוע בהפרדה, והמקומיים שרוצים לתת להם הרגשה טובה ומקרבת, שתגרום להם לבוא שוב, "איזה יופי שבאתם, נו איך?".

אדם חילוני מתכונן לחתונה של חבר בכובד ראש. הוא לא הולך להגיד מזל טוב בדרך לסופר. הוא חודש קודם קונה מתנה, יומיים קודם ישן בצהריים, ומאותו הבוקר של יום האירוע, מצמצם במזון כדי להשאיר מקום לגורמה.

לראות הורים של בעלי תשובה בשמחות משפחתיות, ובמיוחד הורים כאלה שמוכנים לקבל את ילדיהם כמו שהם, זו חוויה.

לאבא שלי, למשל, יש עניין כזה שהוא בא לחתונות עם חליפה אפורה, שלייקס ופפיון אדום.

זה הקו שלו.

לאבא שלי יש עניין כזה בשמחות שהוא אוהב לדבר במיקרופון של האולם. נראה שהוא פשוט מתגעגע למיקרופון ולכן הוא חייב להגיד משהו. משהו ארוך.

בחתונה של אחי, אורן, הוא דיבר כמעט שעה.

בחתונה שלי למשל, הו, זה היה מזמן, הוא עלה על הבמה ב"הילטון" תל אביב, בדק שאני, הכלה, מקשיבה, והקריא לי שיר מרגש שלקח משלמה.

"את נוסעת לשם, את באה מכאן, מה נתתי לך כל חיי.

מי אני, מה נשאר בחדרך הקטן, רק הספר ההוא שקניתי לך.

שמרי על עצמך מפני בני האדם, הם יאכלו אותך, ניסו גם אותי.

טלפני טלפני כי אם לא אז אדאג ואצא אלייך מדעתי, אפרת שלי".

הספר שאבא קנה לי היה ספר תנ”ך.

היום, כשאני מופיעה איתו ביחד בהרצאות, עם אבא, הרצאות שמנסות לקרב רחוקים, הרצאות שמנסות להראות איך, גם כשמישהו במשפחה בוחר לחיות חיים יהודיים אמיתיים - מסתדרים, איך מכבדים.

היום, הוא מתקשר אלי מחנויות של מתנות כשהוא רוצה לקנות לנכדים הפתעות. "הלו, צהריים טובים לצנזור הראשית של בני ברק", הוא צוחק עלי, "מה שלומך, בתי היקרה. תגידי, יש כאן במבצע את הספר הזה והזה, עובר? אפשר לקנות להם? האם זה מתאים לחינוך שלכם? האם זה מתיישב עם הערכים שלכם? שאני אדע, לקנות או לא לקנות?".

היום, כשאנחנו בענייני חתונות חרדיות של הדור הצעיר, כשאנחנו יושבים ומדברים (הוא תמיד בא בימי שישי בצהריים), הילדים לא קוראים לו בשישי בצהריים סבא גבי, הם קוראים לו סבא ללוש.

למה? כי בין היתר, הוא בא ללוש.

חלות.

(הוא יותר טוב מכל kitchen-aid, יש לו זוג ידיים ענקיות), אין על החלות שסבא ללוש לש. הוא לש לפעמים שישה קילו קמח בגיגית אחת של כביסה.

אני שואלת אותו, אחרי הלישה, על איך הוא עם השמחות החרדיות. אני שואלת אותו אם הוא זוכר את השיר שהוא שר לי שם בחתונה.

"בטח", הוא מתחיל לזמזם.

"מי אני מה נשאר בחדרך הקטן רק הספר ההוא שקניתי לך".

אני תיכף מזכירה לו שהספר ההוא שהוא קנה לי היה ספר תנ”ך. והוא באמת היה ליד המיטה שלי. ואני באמת קראתי בו. הרבה.

"אבא?", אני שואלת אותו, "אתה מצטער שקנית לי אותו? אתה מצטער שקראתי יותר מדי?".

הוא מחייך. שוטף ידיים. "בגלל הספר הזה אני לש כאן ולש. חם, תדליקו מזגן".

אבא שלי אף פעם לא פחד מיהדות. הוא אף פעם לא פחד מזה שאני אגלה את האמת. להיפך. הוא תמיד אמר: "ילדה שלי, תחפשי. אם את מתעניינת כל כך, תתענייני. אם מעניין אותך העם היהודי, בדקי.

"ספרי לי בסוף על מסקנותיך. תעברי לגור איפה שאת רוצה, העיקר שאני אזכה להגיע לשמחות עם חליפה אפורה, שלייקס ופפיון אדום".

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.