חמלה, אומץ, נתינה: כך תרם ר’ יהודה אריה את הכליה שלו

ובסוף ימיו, כשעולה נשמת האדם מעלה מעלה לשמי מרום, ניצבת בדד, נבוכה ומשתאה אל מול פירות חייה, חולפים להם מאורעות החיים בהבזקים מהירים אל מול עיניה ומבקשים את גמולם. מאורע ומאורע את גמולו, הטוב או ח"ו היפוכו.

ברגע אחד, מבין האדם את מה שלא תפס כל ימיו. ברגע אחד נפרסים חייו לפניו, יחד עם משמעותם הפנימית. הוא מבין את פשר חייו, ואת משמעות מעשיו אשר עשה. ולמול עיניו עולים בזה אחר זה כל נתינותיו אשר בחר לתת מעצמו - לאחרים בימי חייו.

כעת הוא מבין היטב כמה משמעות היתה לכל נתינה שנתן. הוא רואה את המטען  הרוחני שצבר על ידי נתינותיו. הוא רואה איך נתן מכספו לאחרים, איך נתן מדיבורו, איך נתן מחיוכו, איך נתן מעצתו, איך נתן...

ובאותם רגעים, כשהכל ברור לחלוטין, עולה מן המעמקים, ממעמקי הנשמה, תחושה איומה, טעם מר של החמצה.

כשאתה רואה כמה נתת, אתה רואה גם בד בבד, כמה היית יכול לתת...

אילו הייתי יודע כמה אומלל השכן שלי במצבו הכלכלי הדחוק, הייתי נותן לו יותר. אילו הבנתי כמה הסיוע לשבורי הלב בסביבתי משמעותי, הייתי מקדיש לכך יום ולילה.   אילו הייתי יודע כמה החיוך  שלי חשוב לסביבתי הייתי מחייך כל היום.  אילו הייתי יודע כמה אני אהוב ומשמעותי במשפחתי, אילו הייתי יודע כמה זקוק הבן\ הבת\האח\האחות\האשה\הבעל שלי למילות העידוד שלי, לקרבה שלי, הייתי נותן להם את כל כולי. אילו הייתי יודע ומבין כמה עולמי הפנימי והרוחני היה מעשיר ומתרחב בנתינה שלי, הייתי נותן בחפץ לב את כל אשר לי..  כמה חבל שלא ידעתי, כמה חבל שלא הבנתי, כמה חבל..

(צילום: יעקב נחומי)

וכך, הופך סיפור חייך, למופע החמצות עגום, טבול בתחושה עמוקה ונצחית של חוסר שלימות משוועת. אבל עכשיו, למרבה הצער, כבר אין לאל ידך לשנות זאת.

נדירים המקרים, בהם יכול אדם לצפות בסיפור חייו, לראות את נתינותיו, ולחוש את הסיפוק העילאי בשלמות, בלי תחושת החמצה.

נדירים המקרים בהם אדם מבין כבר בחייו, את הערך הנכון של הנתינה, את המשמעות האמיתית של  מעשה החסד בנתינה שנעשית מתוך אהבה לזולת, וחמלה עמוקה לסבלו הקשה.

נדירים המקרים בהם כוחות החסד והחמלה, מפעמים באדם בעוצמה כה רבה, עד כדי שהם מפעימים את רוחו ולא נותנים לה מנוחה, עד שתגשים אותם בעולם המעשה. אלו הם הכוחות האדירים, שמובילים אותו בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת, לפעולה הירואית של נתינה, מגופו שלו עצמו, מבשרו ודמו, מתמצית חייו. נתינה שנעשית בשלימות מוחלטת. נתינה שלא יהיה בה לעולם, שמץ מתחושת ההחמצה הנצחית .

אם במשך החיים, אנו נתקלים בכזה סוג של אנשים, עלינו לעצור מיד את שטף החיים, ולהתבונן בהם היטב. אלו אנשים שחיים ביננו, אך יש בהם ניחוח של מעין עולם הבא.

בשורות להלן, נביא בפניכם, סיפור של אדם כזה. סיפורו המדהים והבלתי יאמן,  של אדם שנמצא בינינו, אשר שייך לאותו זן נדיר ובלתי מצוי של נותנים.  סיפורו המרתק והעוצמתי של הרב הגאון רבי יהודה אריה מאיר שליט"א.

ותחל רוח ה' לפעמו

מה גורם ליהודי תלמיד חכם, המכהן כראש ישיבה לבעלי תשובה בחיפה, נשוי ואב לתשעה ילדים כ"י, לקום בוקר אחד עם החלטה להוציא כליה אחת מגופו ולתרום אותה לאדם זר, שלא הכיר מעולם?

בשאלה זו, שהיא כנראה השאלה שנשאל הכי הרבה פעמים, מאז החליט לתרום את כליתו,  אנו פותחים את השיחה המרתקת עם ר' יהודה אריה.

החיוך הנעים של ר' יהודה אריה, שמרחף דרך קבע על שפתותיו, מתרחב מעט. "זו אכן שאלה חשובה", הוא פותח. "בכל התהליך הארוך שעברתי, מרגע שהבעתי את הסכמתי לתרום כליה, עד הרגע שאושרה ההתאמה ביני ובין הנתרמת, נשאלתי על כך  שוב ושוב. במיוחד על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. זו לא היתה רק שאלה של סקרנות. זו היתה שאלה כבדת משקל, בדרך לאישור התרומה שלי. כחלק מהתהליך של התרומה הייתי צריך לעבור וועדות רפואיות רבות, וראיון עמוק ומקיף אצל פסיכולוג ופסכיאטר. על פי חוק, הם חייבים לוודאות שאני צלול, ואני עושה זאת מיוזמתי האישית, בלי תשלום, ובלי לחץ מכל סוג שהוא. הייתי צריך להתאמץ להוכיח שזה אמיתי. הם התקשו להאמין שתופעה כזו אפשרית בכלל.

אגב, מהידיעה שלי, רוב ככל התורמים הם שומרי תורה ומצוות. גם בארץ וגם בכל העולם אין תופעה כזו. זו תופעה ייחודית במינה של הציבור הדתי והחרדי. גם הארגון שמטפל בכל העניין הזה, הוא ארגון שבראשו עומד יהודי חרדי מהר נוף, איש פלא של עשיה וחסד, בשם הרב ישעיהו הבר, ואולי נספר על זה בהמשך עוד קצת.

בכל אופן, לגוף השאלה שלך, אני רוצה לומר לך בכנות ובגילוי לב, שאין לי תשובה טובה ומדוייקת, שאני יכול להסביר או להגדיר לך בכמה במילים פשוטות. אני חושב שזה סוג של תהליך, ולא החלטה של 'בוקר אחד'. ראשית, אני בא מבית, שהחינוך אצלנו לחסד ולנתינה היה ממש בעצמות. ההורים שלי הם אנשים של נתינה וחסד. ספגתי בבית את הערך של הנתינה במנות גדושות.

(צילום: יעקב נחומי)

זה נכנס לי עמוק לתוך הנפש. גם את הבית שלי כיום, אני משתדל להוביל ולחנך על הערך הזה של חסד ונתינה. אבל היתה לי תמיד את השאיפה, את הכמיהה הפנימית, לעשות פעם נתינה משמעותית. כמו למשל, כשיצטרכו פעם להציל חיים של מישהו, ולי תהיה האפשרות להציל אותו, שאני יוכל לממש את זה. הייתי הולך הרבה לתרום דם וכד', אבל חשבתי תמיד שאולי תהיה לי פעם הזדמנות ליותר מכך. זו היתה שאיפה ערטילאית. כללית ומופשטת. היא קיננה בי תמיד, וכנראה חיכתה לשעת הכושר. היא כנראה חיכתה בשקט ובסבלנות להזדמנות חייה...

ושעת הכושר עלתה ובאה לפניך... איך זה קרה ?

 כשאני משחזר את התקופה ההיא, אני רואה איך ניווטו אותי משמים בצורה פלאית, על מנת  שאני יוכל לממש את השאיפה שלי. כמה 'צירופי מקרים' קרו בזה אחר זה. קודם כל אני באופן כללי כמעט ולא קורא עיתונים. אני פשוט לא מגיע לזה בד"כ. ביום שלישי אחד, הבן שלי העלה הביתה את עיתון יתד נאמן, שמחולק חינם. העיתון עמד על השולחן, ואני מעביר את מבטי על העמוד הראשון של העיתון. ובזוית העין, אני רואה מודעה של ארגון "מתנת חיים" של הרב הבר, ששם נכתב שדרושים תורמי כליה לאנשים בעלי סוג דם מסויים. היות והכרתי את סוג הדם שלי, ידעתי שאני מתאים לתרום. חשבתי לעצמי אולי אני אבדוק את העניין. בסופו של דבר זו היתה רק מחשבה טובה, אבל לא יצא מזה כלום. באותה תקופה, הכרתי מישהו מהשכונה כאן, שתרם כליה, ושמעתי ממנו פרטים על התהליך שעבר, וכך נחשפתי מלכתחילה לכל העניין.

לאחר כמה חודשים, שוב הגיע יום ג' ושוב 'במקרה' ראיתי בעמוד הראשון של העיתון, מודעה של ארגון 'מתנת חיים'.  הפעם המודעה היתה מפורטת יותר. היו שם פרטים לגבי סוג הדם, והיו גם פרטים לגבי זהות הנתרמים. לגבי סוג הדם שלי נכתב : לאשת ת"ח עם 13 ילדים דרוש תורם כליה עם דם מסוג O  . כשראיתי את המודעה, עברו לנגד עיני כל הייסורים והסבל שעוברת אשה כזו שזקוקה להשתלת כליה. חייה אינם חיים. היא מסתובבת כל היום בבתי חולים לטיפולי דיאליזה, (למי שלא מכיר מה זו דיאליזה, אוכל רק להסביר בקיצור, שהיות ותפקיד הכליות הוא לסנן את הדם מכל המרעין בישין, מי שהכליות לא פועלות אצלו כראוי, צריך לעבור טיפול במכונה מיוחדת, ששואבת מהאדם את כל הדם בגוף, מסננת את הדם ומחזירה שוב. זו בעצם מכונה שעושה את הפעולה של הכליות. זה טיפול של כמה שעות ביום, מתיש גוף ונפש, שצריך לעבור לפחות ארבע פעמים בשבוע !), המשפחה כמובן סובלת במישרין ובעקיפין מהמצב, היא כמובן לא יכולה לעבוד במצב כזה, כך שגם המצב הכלכלי מן הסתם מתדרדר, חייה בסכנה ועומדים לה מנגד, בקיצור, היה לי ברור שמדובר בהצלת נפשות אמיתית. באותו הרגע הבנתי שמצאתי את ההזדמנות להגשים את השאיפה שלי. באותו הרגע, ידעתי שאם יתאפשר לי מבחינה טכנית, אני רוצה להציל את חייה. ואני יעשה לשם כך את כל מה שאני יכול.

יצרתי קשר עם הארגון 'מתנת חיים' והפנו אותי מיד, לבדיקות ראשוניות של התאמה. במשך כמה שבועות, למדתי וחקרתי את הנושא לעומק. קראתי את כל המחקרים שנוגעים לתחום, עברתי על כל מיני נתונים סטיסטיים של סיכונים וסיכויים, שוחחתי עם רופאים בכירים בתחום, וכמובן התייעצתי עם רבותי. כשהבנתי, שאין לי סיכון מיוחד, וכשקיבלתי אור ירוק מרבותי שעודדו אותי להציל נפש בישראל, החלטתי שאני 'הולך על זה'.

איך קיבלו את זה במשפחה הקרובה ?

אשתי קיבלה את זה בצורה מאוד חיובית. הסברתי לה את המשמעות של צעד כזה, עברנו יחד על החומר הרפואי, ובחג הסוכות של אותה שנה, עלינו לירושלים לסוכתו של הרב ישעיהו הבר, שהוא מנכ"ל הארגון 'מתנת חיים' שמתווך בין תורמים לנתרמים. שאלנו אותו את כל השאלות שעלו לנו בזמן 'המחקר' שלנו, והוא ישב איתנו שעות ארוכות להסביר לנו את כל הפרטים, ואת כל התהליך שהולך לקרוא. מיותר לציין שהרב הבר, שהוא נתרם כליה בעצמו, פועל בהתנדבות מלאה והוא חדור תחושת שליחות עצומה. הוא אדם נעים ולבבי,  ויש בו רוח התנדבות שמדבקת כל מי שבא איתו במגע. כשישבנו אצלו בסוכה, ושמענו ממנו, כמי שתרמו לו כליה, את המשמעות של התרומה, ידענו שאנחנו רוצים להיות שותפים איתו בחזון שלו.  לכן, מצד אשתי, אפשר לומר שזו היתה בסופו של דבר החלטה משותפת של שנינו.

לילדים עדיין לא סיפרנו. היות ומרגע ההחלטה עד התרומה בפועל עוברים כמה חודשים, של תהליך של בדיקות מקיפות ביותר, חיכינו עד לרגע שזה יהיה כבר בשל.   

בחנוכה, כשהייתי צריך לעבור בדיקות של יומיים בבית החולים, כינסנו את הילדים בסלון הבית, וסיפרנו להם. סיפרנו להם על אמא של 13 ילדים, אשה צדיקה שנשואה לתלמיד חכם גדול מאוד, שחולה במחלה מאוד קשה ועלולה למות. סיפרנו להם, שיש לי אפשרות להציל לה את החיים על ידי שאני יעבור ניתוח קטן ויתרום לה כליה שתציל אותה. למרבה השמחה, הילדים קיבלו את זה, ואפילו שמחו בכך. אמרתי להם שהם יצטרכו 'להקריב' קצת בשביל זה. ההקרבה הראשונה תהיה בחנוכה, שאני ייעדר יומיים מהבית, וההקרבה השניה היא בפורים, שיהיה כמה ימים אחרי התאריך של הניתוח, שגם אז לא אהיה בבית. הם כמובן, קיבלו את ה'קרבנות' בהבנה ובהשלמה ובשמחה.

יהודה עתה יודוך..

לא דיברנו עדיין על הצד השני של השידוך

זה באמת תופעה שאין דומה לה. קודם כל מדובר במשפחה חסידית, אנשים נפלאים ומיוחדים, הבעל הוא תלמיד חכם מופלג, יהודי עם אמונה בלתי מצויה. אדם משכמו ומעלה, שמסור לאשתו בצורה שלא תאמן. הוא מלווה אותה בכל מסלול הייסורים הזה, כולל שעות של המתנה לרופאים, לוועדות, לבדיקות, לטיפולים, הכל. עכשיו תאר לעצמך, אדם שנמצא במצב רפואי כל כך חמור, והוא יודע שחייו תלויים במישהו שיתרום לו חלק מגופו. בהתנדבות. ואז מגיעה הבשורה שנמצא מישהו שמוכן לתרום והוא מתאים. זה בשורה שאי אפשר בכלל להבין את המשמעות שלה. כשנפגשנו אני ואשתי עם הזוג המיוחד הזה, הם ממש לא ידעו את נפשם. הוא ניסה להתחיל לדבר, אבל פרץ בבכי של התרגשות. אחרי כמה רגעים, אשתו התחילה גם לבכות, והם לא הצליחו להוציא הגה מהפה. ואחרי כמה רגעים, גם אני ואשתי התחלנו לבכות. כך ישבנו יחד, דקות ארוכות, מבלי לדבר. רק הלב דיבר, דיבר ובכה. אחרי שנרגענו, ערכנו היכרות, והם כמובן הביעו בפנינו את הכרת התודה העמוקה שלהם. מאותו הרגע, ידענו שאנחנו נהיים משפחה אחת. אנחנו הולכים להיות קשורים בקשר דם אמיתי..

גבורה שבחסד..

איזה מחשבות עוברות לך בראש בלילות של התקופה ההיא ? היו אולי מחשבות חרטה, ספיקות, פחדים ?

לגבי חרטה, חד משמעית לא. מרגע שקיבלתי את ההחלטה, לא התחרטתי עליה גם לא לרגע אחד. הייתי מאוד שלם עם ההחלטה הזו.

מה שכן, היו לי מחשבות מידי פעם, מה יהיה אם הכליה שלי לא תצליח להיקלט בהשתלה אצל הנתרמת. חששתי אולי במקרה כזה, כל המאמץ שלי הוא בעצם לחינם. זה אולי גם מראה שכאילו הקרבן שלי לא רצוי. אבל גם מול המחשבות האלו, צריך לעמוד עם הרבה אמונה, ולחזור שוב ושוב על העובדה הפשוטה, שאתה עושה את הדבר הנכון, וכל השאר, זה לא בידך אלא ביד מי שברא גם אותך וגם את הנתרמת.

 לגבי הפחדים, יש בעיקר שנים שצריך להתמודד איתם. הפחד מהכאב של הניתוח, והפחד מהסיכון, מה עלול להיות אילו... הפחד מהכאב של הניתוח לא היה לי, היות ועברתי עשר שנים קודם ניתוח בקע, והכרתי את התחושה פחות או יותר של אחרי ניתוח, והחלטתי שאני מוכן לקבל את זה בשביל להציל חיים. (אגב, בסופו של דבר הכאב בניתוח של התרומה, היה פחות בהרבה מהכאב של הניתוח שעברתי, וגם ההתאוששות היתה לי מהירה יחסית). לגבי הפחד מהסיכון, יש נתונים ברורים של סטטיסטיקה מהם הסיכונים, והם דווקא מאוד חיוביים. אני חייב לציין, שבתוך התהליך, ישנם אנשי מקצוע, שמחוייבים ליידע אותי על הסיכונים ולראות שאני מבין אותם בהחלט. אחרי שעברתי אותם, כבר שום דבר לא הרתיע אותי.

אגב, ברגע האחרון לפני הניתוח, הרופאים גילו משהו בדם אצלי, שבגללו לא רצו לאשר לי את התרומה. זה סוג של משהו שאילו ח"ו אני יחלה במחלה מסויימת, יתכן, והגוף לא ידע להתמודד כראוי. זה היה חשש מאוד רחוק, וגם הוא היה בספק, אבל מצידם הם לא רצו לאשר. בשלב הזה, כבר אני מעצמי לא הסכמתי להחזיר את הגלגל אחורה. מצד שני לא רציתי לעשות משהו לא אחראי. פניתי להגראי"ל שטיינמן שליט"א ושאלתי אותו אם לחשוש למקרה כזה. והוא ענה לי חד משמעית שזה בסדר, וכך קיבלתי גם את ברכתו להצלחת המהלך. הייתי צריך לחתום לרופאים שהאחריות עלי, ומשרדי הוועדה המאשרת נסעתי לבית החולים להתאשפז לקראת הניתוח. (בדיעבד, אחרי שחתמתי בברכת הרב שטיינמן על הטופס, התברר לי שגם הרופאים סבורים שאין שום צורך לחשוש לזה, וכל הסירוב היה מחוסר חשק להיכנס בעובי הקורה).

שלח חסדך על פני המים – כי ברוב הימים תמצאנו...

אתה על מיטת הניתוחים, הגעת לשיא התהליך. איך ההרגשה ?

היו איתי אבא שלי וגיסי. היינו מאוד נרגשים. לא רחוק מאיתנו, היו בני משפחתה של הנתרמת, אתה יודע שאתה עומד לעשות פעולה שתציל להם את האמא. שתתן להם אמא חדשה. אתה עומד להעניק חיים חדשים בראש ובראשונה לאשה הנתרמת אבל לא פחות מכך אתה מציל את חייהם של בעלה וילדיה וכל משפחתה, שיוכלו לחזור ולחיות חיים נורמלים, שיוכלו שוב להרגיש מה זה אמא, מה זה משפחה עם אמא בריאה, שמחה, מחייכת, מאושרת..  אין דבר יותר מרומם מההרגשה הזו.

אני חייב לספר לך משהו מעניין מאותם הרגעים. אני במקור חוצניק. ההורים שלי מצרפת, (הם באו לארץ בגלל הבר מצווה של הבן הגדול שלי, שהיתה שלושה ימים לפני הניתוח), אבל אבא שלי למד באנגליה. ההורים של הנתרמת, במקור מאנגליה. אבא שלה היה רב באנגליה באיזה מחוז, ואחר כך עשו עליה לארץ. ליד חדר ניתוח, התקבצו המשפחות, ואבא שלי משוחח עם בעלה של הנתרמת. והוא שואל אותו לשם המשפחה של אשתו מהבית, וכשנקב בשם המשפחה והוסיף את מקום מגוריהם באנגליה, אבא שלי חשב שהוא חולם. הוא שאל עוד שאלה או שתים, וכשהתברר לו בוודאות שזה הם, הוא כמעט התעלף מהתרגשות. אבא שלי פשוט רעד בכל גופו . הוא לקח בידו את הבעל של הנתרמת, והגיע יחד איתו ליד המיטה שלי. הוא שואל אותי : אתה יודע למי אתה הולך לתרום היום את הכליה שלך ? אתה יודע את מי אתה הולך להציל היום ?. ואז מתברר, שאבא שלי הכיר היטב את המשפחה מאנגליה מהתקופה שלמד שם, והיה בן בית אצלם באנגליה. לאחר מכן הם עלו לארץ. אחרי תקופה, אבא שלי בא לארץ בתור בחור, הוא לא הכיר כאן אף אחד, והיה די בודד כאן. היחידים שהוא הכיר היו המשפחה שלה. הוא בא אליהם ישר משדה התעופה, וקיווה להסתדר כאן איכשהו. כשהאבא שלה שמע שהוא לבד כאן ואין לו כל כך אפשרות להסתדר, הוא הזמין אותו שישאר אצלם בבית (שהיה די סטנדרטי ולא גדול במיוחד) לאורך כל התקופה, תוך כדי שהם דואגים לכל מחסורו, וכל זאת כמובן ללא שוב טובת הנאה מצידם.

(צילום: יעקב נחומי)

כמובן שאבא שלי היה אסיר תודה להם, ובתור בחור צעיר, לא היתה לו אפשרות לגמול להם כגמולם הטוב. כולנו עמדנו מופתעים והמומים. אם לא ראינו ושמענו בעצמנו, זה היה נשמע לנו הזוי לחלוטין. זה היה נראה מידי טוב מכדי להיות אמיתי..

זו היתה סגירת מעגל מאוד מפתיעה, מרגשת ומיוחדת. מפליא לראות, כמה מעגלים של עשיית טוב, חוזרים בכל מיני דרכים מופלאות, שרק ההשגחה העליונה יכולה ליצור.

כמה דקות אחר כך כבר הוכנסתי לחדר הניתוח, עם תחושה ברורה, שמשמים הראו לי בחוש, שהמעשה שלי נכון וראוי ותהיה לי את כל הסיעתא דשמיא הנדרשת, שהכל יצליח ויעבור על הצד הטוב ביותר.

וכל קרב וכליות יזמרו לשמך..

איך זה מרגיש, להירדם עם שתי כליות ולקום עם אחת ?   

ר' יהודה אריה מחייך חיוך גדול ורחב. מבעד לחיוך, הוא בורר את מילותיו כאילו אין די בהם לענות כהוגן על שאלה מסוג זה. ניכר בו היטב, שהשאלה מעלה בו זיכרון כלשהו, שגורם לו קורת רוח מיוחדת. "אין, לא היתה ולא תהיה שום אפשרות לתאר במילים, את ההרגשה. מה שאני יגיד לך, כמה שאני ינסה לתאר לך, זה לא זה. עברתי הרבה מאורעות חשובים ומשמחים בחיים שלי. מימשתי גם כמה חלומות בחיים שלי ושמחתי בזה מאוד, אבל במקרה הזה, זו היתה חוויה שהיתה חדשה לי.

זו לא תחושת האופוריה שיש לאדם שהגשים איזשהו חלום, או שהתעשר בבת אחת, וכד', זה משהו מעבר לזה.

אתה פוקח את העיניים, אתה עדיין מטושטש, אבל כולך מלא אור. אתה מרגיש סוג חדש של תחושה, שלא הכרת קודם לכן. כל העולם נראה לך אחרת. אתה ממש אפוף בתחושה של אושר עילאי, אתה מרגיש כאילו כל היקום שר איתך יחד שיר שלא מהעולם הזה. היא ממלאה את כל הגוף בתחושות נשגבות של סיפוק, של אושר, של שלווה, אתה מרגיש כאילו הגוף שלך שר ומזמר בשמחה. ויחד עם זאת, אתה מבין שהגוף שלך מוגבל, והוא לא יכול להכיל את העוצמה של החוויה וההרגשה. אתה פתאום מבין, שאתה מרגיש את הנשמה שלך..

אתה מבין עכשיו, למה קשה לתאר את זה במילים...

ולגבי העובדה שיש לי מהיום כליה אחת ולא שתים, אני רוצה לשתף אותך בהסתכלות שלי על העניין.

ניקח דוגמא מהחיים. אדם שיש לו כסף, והוא קונה איתו נכס, הוא מרגיש שהוא איבד את הכסף ? הוא מרגיש שהוא מצטמצם ? להיפך, הוא מרגיש שהוא מתרחב. במקום שהכסף יעמוד בבנק, הוא משקיע אותו ברכוש בר קיימא, שמניב לו רווחים ועוד כסף. כשידעתי שהכליה שלי מצילה חיים של יהודיה, לא הרגשתי  שאיבדתי כליה, להיפך, הרגשתי שהרווחתי עם הכליה שלי עוד חיים של עוד נפש בישראל. הרגשתי שהשקעתי השקעה, הכי טובה שיכולה להיות.

בשעות הראשונות אחרי שהתעוררתי, כל הזמן עמדו למול עיני, המילים שאנחנו אומרים בכל שבת  ב'נשמת כל חי' : "וכל קרב וכליות יזמרו לשמך".. היו לי שתי כליות, ונשארו לי שתי כליות, רק אחת השקעתי בגוף אחר, שיוכל לחיות, השקעתי אותה בחיים חדשים של יהודיה, שבעזרתה גם היא תוכל כל ימי חייה עלי אדמות, להודות ולהלל את הקב"ה, ולזמר לשמו של הקב"ה... 

 תוכל לשתף אותנו באיזשהו רגע מיוחד שהיה לך בתוך כל התהליך, רגע שבו הרגשת ואמרת לעצמך – 'היה שווה' ?

האמת, התחושה הזו מלווה אותי כל הזמן, אני מרגיש את זה באופן ברור מיום התרומה ועד היום הזה, היות ואנחנו בקשר עם המשפחה של הנתרמת, כל הזמן. אנחנו יודעים ומרגישים אותם ואת החיים החדשים שהם קיבלו, וזה נותן לי באופן קבוע את התחושה שזה 'היה שוה' כלשונך.. יש לנו קשר עמוק מאוד. הרווחתי משפחה נוספת במלוא מובן המילה..  

אבל אני יכול לספר לך בכל זאת,  אנדקוטה מעניינת שהיתה לי יומיים אחרי הניתוח..

כשבאתי לצאת מבית החולים, הייתי צריך הסעה למקום שהלכתי להתאוששות (מלון ויזניץ בבני ברק, אם זה חשוב לך..). הרב הבר כמובן, חיפש ומצא לי נהג שיקח אותי מבית החולים לבני ברק. נסענו יחד לכיוון בני ברק, ובדרך הרב הבר אומר לנהג : אתה יודע את מי אתה לוקח פה ? אתה לוקח ספר תורה ! אתה לוקח יהודי שזכה להציל נפש בישראל ! והנהג משיב לו : אני ברכב הזה לוקח כל יום ספר תורה. אני נהג של הרב יצחק זילברשטיין (רבה של רמת אלחנן בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה). הגענו לבני ברק, ואחרי כמה דקות, אני מקבל שיחת טלפון : שלום מדבר כאן יצחק זילברשטיין. הייתי מופתע ונרגש. בכל זאת, לא כל יום אני זוכה לקבל טלפון מאחד מגדולי הדור. תראה, הוא אומר לי, שמעתי מהנהג שלי עליך, אני חייב לבוא לבקר אותך. אמרתי לו : במה זכיתי ? למה שהרב יטריח את עצמו אלי ? והוא משיב לי בתמיהה : מה הפירוש במה זכית ? אני רוצה לבוא לקבל ממך ברכה ! .. הייתי כבר ממש נבוך מהמצב, והוא ממשיך : אתה אולי לא יודע, אבל אני יכול לומר לך, שהמעשה שעשית, עושה רעש גדול בשמים. יהודי תורם למישהו אחד מאיבריו בשביל להציל את חייו ! כל האבות שלנו, אברהם יצחק ויעקב, יוצאים בריקוד ואומרים אשרינו שזכינו שיצא מאיתנו יהודי כזה ! אתה זכית בזכות שאי אפשר לתאר בכלל. זכית להציל נפש מישראל ! אתה הצלת עולם מלא ! יש לך מושג מה זה אומר ? להציל עולם מלא ? במשך דקות ארוכות תיאר בפני הרב זילברשטיין את מה שעשיתי, ולמרות שהייתי מודע לזה, זה נתן לי המון. ולשאלתך, זה היה בהחלט אחד הרגעים הגדולים בתוך התהליך.

לסיום, היית רוצה להעביר איזשהו מסר לקוראים שקוראים את הסיפור המדהים שלך ?

  אם אנחנו לקראת סיום, חשוב לי לציין, מה שאולי לא עלה מספיק בתוך סיפור הדברים, כי לי זה ברור ומובן מאליו, שלולא הרב ישעהו הבר שהוא אחד האנשים המופלאים ביותר שיצא לי לפגוש בכל ימי חיי, והארגון שלו 'מתנת חיים' שזה הארגון שטיפל בכל התהליך מתחילה ועד סוף, לא הייתי זוכה להגיע לתרום את התרומה שלי. הליווי המסור והחם של הרב הבר לי ולבני משפחתי לאורך כל הדרך, ממש כאילו היינו בני משפחה שלו, זה משהו בלתי נתפס. האנושיות שלו והאיכפתיות האמיתית שלו לכל התהליך, נותן לך את הכוח לעמוד בכל הדרך הארוכה. הוא היה שם לצידנו כשהיססנו והתלבטנו לגבי התרומה, הוא היה שם לצידנו יום יום, בתהליך הארוך של האישורים לתרומה, והוא גם היה האדם הראשון שראיתי מולי כשפקחתי את עיני אחרי הניתוח.. כל מי שיוצא למסע כזה, וזוכה (כן, בעיני זו ממש זכות גדולה) להכיר את הרב הבר, הופך להיות מהר מאוד מעריץ מושבע שלו.. אני כבר לא מדבר על המשפחה של הנתרמת  שהוא הציל להם את החיים, וקשורים אליו בכל נימי נפשם, ולא יודעים מאיפה להתחיל להודות לו ולאיך יוכלו אי פעם להחזיר לו אפילו מעט מזעיר מהטוב שהרעיף עליהם.

בכל מקרה, אני לא רואה את עצמי כמי שנמצא במקום של להעביר מסרים.. אבל אני בהחלט יכול לומר מתוך הניסיון האישי שלי שאני ומשפחתי עברנו, שבסופו של יום, ההחלטה לתרום כליה ולהציל נפש מישראל, היתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בימי חיי. היא גורמת לי יום יום סיפוק עצום ושמחה בלתי רגילה. ושוב אני מודה לכל השותפים שאיפשרו לי את הביצוע שלה, ומאחל לכל מי שקורא את הדברים, שיזכה תמיד להיות מן הנותנים, כל אחד בדרך שלו, ולוואי ולא נצטרך יותר בעם ישראל נתינות מהסוג הזה כלל, ונהיה תמיד בבריאות איתנה, אמן.