יש נשירה בבית שממול, ופתאום כולם מבינים למה זה קרה

לפעמים מתרחש חורבן בתים בישראל. חורבן של בתים, שבהם התפוח נפל רחוק רחוק מהעץ, והשאיר אחריו הורים כואבים ומדממים. בתים שבהם מתמודדים עם צער גידול בנים, צער עמוק על ילדים שלא ממשיכים (בינתיים) את שרשרת הדורות...

לפעמים הנתק הוא מוחלט, לפעמים הוא חלקי, אבל תמיד הכאב הוא איום!...

מעבר לכאב האישי על האובדן, מעבר לאכזבה בשל הציפיות שלא מומשו מהבן שלא הולך בתלם, מוצאים את עצמם הורים יקרים אלו בתוך אווירה שופטת של הסביבה. לפעמים זה נעשה במודע, ובמקרים רבים לא במודע. לפעמים זה נאמר באופן ישיר, ובמקרים רבים הדברים נאמרים דווקא מאחורי הגב.

לפתע כולם מבינים מדוע זה קרה... היכן ההורים טעו... יש שגם יודעים אם זה בגלל האב או דווקא כתוצאה מהיחס של האם... אם זה בגלל יד קשה מדי או דווקא תוצאה של עודף חום ואהבה...

כך עומדים ודשים, מאבחנים וקובעים, ובדרך שופכים הרבה מאוד דם של אנשים יקרים, אנשים מתמודדים וכואבים, וגם ממלאים אותם בייסורי מצפון, אולי הם הגורמים לשבר הנורא?!...

זו טעות! אין שום צדק לומר שרק ההורים אשמים!

פרח, למה נבלת???

כל העוסק בתחום יכול להעיד, שדברים אלו הם במקרים רבים מכבשי דרחמנא, דברים שבהם ההיעלם רב על הגלוי. כל אחד מכיר נערים שעדיים היה לגאון ולתפארת, ולפתע, מכל מיני סיבות, קמל הפרח ונבל.

את כל אותם מקטרגים נשאל שאלה פשוטה: הרי באותו בית שבו גדל הפרח שקמל, צומחים עשרה ילדים נוספים, לשם ולתפארת... ילדים לאותם הורים, ילדים הגרים באותו בית שבו גר אחיהם. מנין ההעזה הזאת, להאשים תמיד את ההורים?

כל אחד יודע, שיש המצהירים על עצמם כי נשרו משום שגדלו בבתים ברוכים בילדים, ולא קיבלו יחס מספק, ובאותו זמן נמצא את הבן היחיד, המצהיר שעזב הכל בגלל אהבה חונקת. האחד מאשים את האווירה הקפדנית והשני את האווירה המתירנית, האחד תולה זאת בכישרונות החלשים, והשני דווקא ביכולות המיוחדות שבהן ניחן. מה האמת? רק הבורא יודע...

האם חסרות סיבות לנשירה? זה עלול להיות החל מבעיות לימודיות, בעיות רגשיות וקשיים חברתיים, עד בעיות חוסר השתלבות במסגרות הלימודים, חברים רעים או היחשפות לתכנים קלוקלים.

והאם אין מקרים שבהם אין שום סיבה הנראית לעין, ורואים פשוט שזו גזירת שמים?! האם לא ידוע לנו על גדולי ישראל שהתמודדו עם קושי זה?!

עלינו להתחזק בכבוד הבריות, לא לשפוט ולא לקבוע. אדרבה, לתמוך ולכבד את אותם הורים, שרק הקב"ה יודע מה הם לא עושים וכן עושים כדי להחזיר את הבן לאביו שבשמים...

הורים, למה נפלו פניכם?

לאותם הורים יקרים נקדיש כמה מילים:

א. ייסורי מצפון - עלינו לדעת שחובת ההשתדלות בחיים היא רק בנוגע לעתיד. כל מה שנוגע לעבר זה בגזירת שמים.

בכלל זה, גם כל הנוגע לחינוך הילדים. כל הגישות והשיטות נוגעות רק לעתיד, למה שניתן לעשות כעת. העבר - אין... אין מקום להאשמות וייסורי מצפון. צריך לתקן מה שצריך, חשוב לשנות את מה שיכולים, אבל לשקוע בכאב - זה אסון!

ב. חשבונות שמים - עלינו לזכור ולשנן את דברי חז"ל (ברכות י, ע"א): "חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, כה אמר ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. מאי 'כי מת אתה ולא תחיה'? (מה הכפילות שימות ולא יחיה? מתרצת הגמרא) מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא.

"אמר ליה (שאל חזקיהו המלך) מאי כולי האי? (למה מגיע לי עונש חמור כל כך?) אמר ליה (ענהו הנביא) משום דלא עסקת בפריה ורביה (כי לא הבאת ילדים לעולם)! א"ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו! (אמר לו המלך, כי ידוע לי בוודאות שיצאו ממני ילדים רשעים).

"אמר ליה (ישעיהו לחזקיהו) בהדי כבשי דרחמנא למה לך (מה לך ולחשבונות שמים)... מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד... (אתה תעשה את המוטל עליך, וה' יעשה הטוב בעיניו)".

אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. אנחנו מצווים לגדל את ילדינו, ולהשתדל לתת להם חינוך עד כמה שידנו מגעת, אבל מכאן ואילך - "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" - מי יודע מה הקב"ה רוצה מאותה נשמה?! מה היא צריכה לעבור בעולם עד לתיקון השלם...

חז"ל אומרים (מועד קטן כח) "אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא". יש ענייני שמים בנשמות, וכל אחד מקבל את מה שגזרה ההשגחה העליונה. זה אינו אומר שהדברים אינם ניתנים לשינוי (עיין ב"כד הקמח", המסביר שעל ידי תפילה הכל משתנה, והכוונה שבדברים אלו צריך תוספת תפילה), אבל בכל זאת רואים כאן עניין של מזל שאינו קשור אלינו.

ג. לא מתביישים - שמעתי משפט חכם: "אנחנו כאן בשביל הילדים - הילדים אינם כאן בשבילנו". אחד הקשיים בהתמודדות זו הוא הכבוד הנרמס, הבושה מהסביבה. אם משלימים שאנחנו כאן כדי לתת לילדינו כל מה שאנחנו יכולים, ואנחנו לא עושים זאת כדי לקבל מהם או דרכם כבוד או מעמד, הכל קל יותר.

ברור שכל אחד מאחל לעצמו ילדים כאלו, שהכל יאמרו עליהם: "אשרי אביו שלימדו תורה", אבל זה כבר בונוס, זה לא התפקיד. התפקיד שלנו כהורים הוא להשתדל לתת הכל, למרות חוסר הכבוד שהילד גורם, על אף שאנחנו מאוכזבים מהתנהגותו.

ילדים הם לא כרטיס הביקור שלנו, אנחנו לא מוצגים דרכם, אנחנו מכובדים בזכות עצמנו, ולמרות הכל!

ד. לא מתייאשים - אין ייאוש בעולם! כבר אמר הפסוק (שמואל ב' י"ד, י"ד) "וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח". תמיד יש תקווה ותמיד יש דרך חזרה. פעמים כה רבות רואים ילדים שנפלו רחוק רחוק, ובסוף חזרו, חזרו תרתי משמע - הביתה, ולאבא שבשמים...

הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "פרי צדיק" (פסח אות ח') מביא דבר נפלא על הפסוק של הבן הרשע: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם?" (שמות י"ב, כ"ו), ומיד אחרי זה כתוב "ויקוד העם וישתחוו" (שם כ"ז), ופירש רש"י "על בשורת הבנים".

לכאורה תמוה, איזו בשורה היא זו? מילא אם ניתנת בשורת בנים לאדם פרטי, אבל כאן ניתנה ההבטחה לעם שלם, דבר שהינו טבעי לחלוטין, שמתוך עם שלם יהיו שייוולדו להם בנים...

מסביר ה"פרי צדיק", וז"ל: "אך עיקר הבשורה היה להם שאף הבנים הרשעים שייוולדו להם, לא יודחו מכלל ישראל לעולם. ועל זה נאמר 'ויקוד העם וישתחוו', על בשורת הזרע שהבטיחם, שתהיה לזרעם קדושת ישראל לעולם!"

דברים משמחים אנו מובטחים - לבלתי ידח ממנו נידח...

נלמד מימי החורבן והצער שבהם אנחנו מחכים בכל יום לגואל שיבוא, למרות אלפי שנות הגלות, להמשיך להתפלל ולא להתייאש, ולקוות שהקב"ה יערה על בנינו הנידחים רוח טהרה, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", אמן כן יהי רצון.

צידה לדרך:

• אל תשפטו את הוריו של ה"נושר" ואל תנסו למצוא סיבות או אשמים. אדרבה, כבדו אותם ותמכו בהם!
• הורים, אל תשקעו בייסורי מצפון על העבר, שימו פניכם לעתיד, לתיקון ולשיפור!
• ילדים הם לא כרטיס הביקור שלכם כהורים. אתם מכובדים בזכות עצמכם, גם אם התנהגותו של הילד שלכם לא מוסיפה לכם כבוד...
• אל תאבדו תקווה, הבן הנושר עוד יחזור, אנו מובטחים: לבלתי ידח ממנו נידח.

הרב פנחס ברייער הינו איש חינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים, מחבר ספר "לגדל" - פרקי הדרכה להורים ומחנכים. חלק מן החומר בכתבות נלקח ברשותו מתוך הספר. ליצירת קשר 5706567@gmail.com