לכל משפחה יש אלבום, פרק ב': מי אתה ג'רי?

לפרק הראשון, "תוכלי לעשות אצלי בייביסיטר", לחצו כאן.

דורותי העריכה אותו מאוד. הוא היה בעל טוב לפי כל קנה מידה. מתחשב, מתעניין, אבא חם ובעל שיחה מעניין כל זמן שלא שאלה על עברו. היה זה מעין טאבו עליו לא שוחחו. לא היו לו הורים וכנראה שגם הוא היה בן יחיד, כמו ג'יקוב שלהם.

למה צריך להכאיב לו?

היא ידעה רק שהוא יהודי, וזה לא הפריע לה כלל. אף פעם לא היו לה דעות אנטישמיות, אם כי כשהציגה אותו בפני הוריה התלבטה האם לספר להם עובדה זו אף על פי שאף פעם לא שמעה מהם ביטויים ששללו יהודים.

להפתעתה הם קבלו אותו בחמימות רבה, ואף לאחר שציין את יהדותו לא השתנה יחסם. דורותי נדהמה לשמוע שסבה וסבתה, הורי אמה, היו יהודים ממשפחות שהתייחסו לקהילה האורתודוקסית. אף סבה וסבתה מצד אביה היו ניצולי שואה אלא שבבית לא הזכירו עובדה זו ולכן לא הייתה מודעת לכך. לדורותי זה כלל לא היה משמעותי אם היא נחשבת יהודייה או לא, העיקר שלג'רי הוקל בגלל עובדה זו. דורותי לא הבינה מדוע זה בכלל משנה. היא קבלה זאת כמו שקבלה את העובדה שהוא לא דיבר על הוריו, משפחתו, ילדותו או נעוריו.

עבודתו כטייס סייעה להם לשמור על רמת חיים גבוהה.

בחברה היה ג'רי מושא להערצה ולהערכה רבה, הן בשל עיסוקו והן בשל אישיותו הכובשת. את ג'יקוב רשמה למועדון החברתי היוקרתי של הקהילה הנוצרית המשיחית. חייהם התנהלו על מי מנוחות ודורותי הייתה מרוצה מאוד. היא פיתחה לעצמה קריירה של עיצוב פנים וניהלה משרד מצליח.

דורותי זכרה בברור את היום בו חזר ג'יקוב נסער הביתה. רצתה לשמוע מה גרם לו להתרגש כל כך, אך הוא הסתגר בחדרו ולא יצא עד הערב. לאחר שהגיח מחדרו הציעה לו ארוחה המורכבת ממטעמים שאהב. אחר הארוחה יצאו למרפסת, ושם שתו כוס קפה ועוגת גלידה. כשדורותי הבחינה שהוא נרגע מעט, שאלה אותו כבדרך אגב איך עבר עליו היום. ג'יקוב הרצין. עננה הצלה על פניו הנאות. הוא סיפר שחבר לכתה תלה כרזה בה כתב שלכלבים, לכושים וליהודים אין כניסה לשטח בית הספר. אמנם המורה כעס והעניש אותו, אך הפצע של העלבון והבושה כבר נחרת בלבו, כיוון שידע שהם יהודים.

השנה 1986

אבא היה עסוק בעניינים שלו, ואף פעם לא שאל אותה, את שבי, על בית הספר או על מה שקורה בכתה. אולי מפני שהיה מגיע בשעה מאוחרת ומיד מפרק את השקיות עם המצרכים שקנה, מטפל בכביסה כשהיא עוזרת לו לקפל את הבגדים ולהכניס אותם לארונות. אולי ממנו למדה שבית צריך להיות מסודר ומאורגן. אבא לא סבל אי סדר. כשהבית היה מסודר ונקי הייתה נהרה מתפשטת על פניו, כאילו הסדר והניקיון החיצוני השפיעו גם על הסדר והטוהר שבמחשבותיו וברגשותיו.

אחר כך הכינו ביחד ארוחת ערב או "עץ" - כך קרא לה אבא. הייתה זו ארוחת ערב וצהרים ביחד, כיוון שהייתה זו הסעודה העיקרית אותה אכלו בשעות הערב. כשהייתה חוזרת מבית הספר הייתה מוצאת את חדר המדרגות מלא בריחות טעימים של מאכלים מגרים. היא הבינה שהשכנים אוכלים את הארוחה העיקרית שלהם דווקא בצהרים.

- גם בארצות הברית נהוג לאכל את הארוחה העיקרית בשעות הערב, כשחוזרים מהעבודה ומבית הספר - הסביר אבא בהגישו לה צלחת מלאה בתבשיל ערב. אבא ידע לבשל נהדר, והיא אהבה מאוד את האוכל שהכין.

אחרי ארוחת הערב הדיחו את הכלים וארגנו את המטבח. היא פנתה להכין את המערכת והבגדים למחר. היה זה הרגל שאבא הקנה לה. לאחר שהתקלחה אבא היה אומר אתה "קריאת שמע". הייתה זו השעה המיוחדת שלהם להיות ביחד, והם שמרו עליה באדיקות רבה גם לאחר שכבר ידעה להתפלל לבד. אבא היה יושב לידה ופורט על הגיטרה והיא אהבה להקשיב לנגינתו. לפעמים כשנחה עליו הרוח היה משעשע אותה בשירי עם אמריקאים, ולעתים היו ניגוני נשמה יהודיים מרטיטים את ליבותיהם. אחר כך היה אבא הולך לשיעורו של הרב שולזינגר, ואתי זילבר הייתה נכנסת להכין שעורי בית על מנת שלא תישאר לבד. אבא הרשה לאתי לשוחח בטלפון, ושבי נהנתה לשכב במטה לקרוא ספר ולשמוע את קולה של אתי מלהג בהתלהבות ובמרץ, כשמפעם לפעם הייתה משתררת דממה שהתחדשה עם פרץ של מלים וצחוק.

ידעה שכשהיא נרדמת, עוזבת אתי את הבית, ורק מאוחר יותר חוזר אביה, אבל היא לא דאגה. הטלפון היה לידה, ואם הייתה מתעוררת יכלה להתקשר אל הזילברים, שאת מספרם ידעה בעל פה, ומישהו מהם כבר היה נכנס לבית ושוב לא היתה נותרת לבדה בבית הגדול והריק - אם כי לא זכרה שהתעוררה אי פעם ומצאה את עצמה במצב זה. אולי זו הסיבה שעל פי רוב שקעה בשינה ערבה בלי חששות. היום יודעת היא מה הפסידה עקב היותה בת יחידה.

כמה נהנתה, כאם, לשמוע את שיחותיהן של רבקי, חדוי ודסי שלה, לאחר שאמרו קריאת שמע והיא ברכה אותן בחלומות פז מתוקים.

- אבל בלי סיפורים מפחידים - שמעה את דסי מתנה לרבקי, וזו הייתה מבטיחה לה שהפעם זה לא יהיה מפחיד. חדוי ודסי היו מקשיבות בדריכות לסיפורים שהגדולה יותר סיפרה, אלא שבשלב מסוים העלילה הייתה מסתבכת והקטנות היו בוכות בדמעות גדולות ומלוחות.

- הבטחת שזה לא יהיה מפחיד - התלוננה דסי.

- זה באמת איננו מפחיד, זה רק עצוב - התגוננה רבקי.

- אבל עצוב זה גם מפחיד! - הביעה חדוי את דעתה בקול רועד מדמעות.

- לא נכון, עצוב זה עצוב ומפחיד זה מפחיד.

- לא נכון.

- כן נכון.

- לא רוצה עצוב! לא רוצה מפחיד! א-מממ–א, בוכה דסי ומזעיקה אותה לעזרה.

- רבקי, תפסיקי להציק להן, אחרת לא ארשה לך לספר להן סיפורים לפני השינה! - היא מזהירה.

- אבל אמא, זה באמת לא מפחיד.

- אותה זה מפחיד, ואם זה מפחיד אותה - את רק מציקה לה בסיפורים הללו!

רק כשהייתה אוסרת עליה לספר להן סיפורים היו הקטנות נרגעות. מלמולים חרישיים מילאו את הבית באווירה של לילה, והירח שרבב את אורו הסקרן אל תוך חדר הבנות. בינתיים הייתה רוחצת את שלוימי, שמוליק וצביקי בזה אחר זה, מנגבת ומלבישה אותם בפיג'מות המתוקות, נותנת בידיהם את בקבוק הדייסה ומשכיבה אותם לישון בחדר הקטנטנים.

בסופו של דבר עלה השקט הגואל מחדרי הילדים, והמתח שליווה אותה בשעת ההשכבה הלך והתפוגג, כשהיא צונחת ללא כוחות לכורסה על מנת להתאושש. למחרת הייתה בטוחה שחדוי ודסי אפילו לא תסכמנה לשמוע את הסיפורים של רבקי, לכן נדהמה כל כך לשמוע את דסי מבקשת בלחשושים, כדי שהיא, שבי, לא תשמע, שרבקי תספר לה סיפור - אבל לא מפחיד ולא עצוב.

- ולא תבכי? ולא תקראי לאימא? - הייתה רבקי מבררת לפני שהחלה בסיפור.

כל ההווי הזה של שעת השינה לא היה לה כילדה, אבל בתקופת ילדותה אפילו לא ידעה שיש אפשרות אחרת ושהיא חסרה משהו. כשאתי הייתה יושבת ומכינה את שיעוריה בסלון, הרגישה נינוחות ושלווה שהקנו לה את הביטחון בעולמה המוכר והידוע. הרגישה כאילו אתי היא אחותה הגדולה. אמנם לאחיות צריכים להיות הורים משותפים, אבל מי אמר שצריך כאלו כדי להרגיש כמו אחיות? - כך חשבה, ועיגלה לעצמה פינות בעולמה המרוסק.

אחר כך, כשבגרה מעט, כבר היו קוראים לה לבייביסיטר. אתי נכחה פעם כשטלפנו ובקשו שתעשה אצלם בייביסיטר. היא כתבה לה על פתק: תגידי שתחזירי לה תשובה!

- מי זו? – התעניינה, וכשענתה לה עיוותה את אפה ואמרה - בואי נשאל את אמא שלי מה לעשות.

- אני מכירה אותם! - אמרה המורה זילבר - לא כדאי שתלכי לשם.

אתי סיפרה לה שזה בגלל שיש להם "מוקצה" (מכשיר טמא).

שבי לא הלכה, אבל שאלה את אבא מדוע אם יש שם "מוקצה" לא כדאי שתעשה בייביסיטר.

- לצערנו הרב מראים שם דברים שמטמאים את הנשמה. את יודעת, שבי, העיניים והאוזניים שהקב"ה נתן לנו הם כלי קליטה עדינים ורגישים ביותר של הנשמה. צריך להשגיח עליהם, שלא יקלטו דברים שיכולים לקלקל אותה ולחסום ללב את הדרך להתקשר לקב"ה. המורה זילבר צודקת, ואין זה ראוי שתלכי לעשות ביבי סיטר בבית שכזה - אמר אבא.

- והם לא צריכים לדאוג שהנשמה שלהם לא תתקלקל? - התעניינה בתמיהה.

- וודאי שגם הם צריכים לדאוג לכך! - השיב אבא.

- אם כן, מדוע אין הם דואגים? - תהתה.

- קטנה שלי - אמר אבא בחיבה - או שהם לא יודעים שהנשמה חשובה כל כך, או שהם לא יודעים שעל ידי ראיה ושמיעה של דברים אסורים מקלקלים אותה, ואולי הם אפילו לא יודעים שיש להם נשמה, מי יודע?

- אבא? - נחרדה לפתע - גם אצלנו, כשעוד גרנו באמריקה, היה מכשיר כזה - נזכרה - למה היה לנו כזה בבית אם זה כל כך גרוע?

- מעניין שאת זוכרת, הן היית ממש פעוטה. את יודעת, קטנטונת שלי, בזמנו לא ידעתי שצריך לשמור על הנשמה שתישאר טהורה - התנצל אבא וצבט לה על לחייה בחביבות, ושבי לא חזרה לדבר על הנושא, כי כשאבא אמר "בזמנו" הוא וודאי התכוון לזמן שאימא עוד לא נפטרה. אמנם הוא אף פעם לא אמר שאסור לדבר על זה, אבל שבי הבינה מעצמה שיש דברים שלא מדברים עליהם, ונושא זה היה אחד מהם.

*  *  *

מאז אותו מקרה החל ג'יקוב להתעניין ביהדות. הוא בקש שישלחו לו חוברות וחוזרים, וניסה בכל דרך להעשיר את ידיעותיו בנושא. תחילה לא הגיב ג'רי לגישושיו. התייחס לכך כאל שיגעון ילדות שיעבור אם לא ילחם נגדו. כשג'יקוב ניסה לדלות ממנו ידיעות בנושא, הוא פשוט אמר שיפסיק לבלבל לו במוח. ג'יקוב הופתע מתגובתו. אביו היה תמיד מאיר לו פנים, פתוח לכל נושא, לכל עניין. אביו היה חברו הטוב ויחד היו מרחיבים דעתם בכל מיני נושאים, ולפתע הדחייה הזו, ובצורה כה בוטה... ג'יקוב אפילו נפגע.

דורותי ניסתה להסביר לו שאבא הוא אדם נפלא ומקסים בדיוק כמו שהיה קודם, אלא שיש נושאים שעליהם אין הוא אוהב לדבר, וזה אחד מהם. הוא היה צריך להחליט אם לקבל את אביו כמו שהוא, או לצאת למלחמה נגדו בגלל אותו חלק שהוא מסרב לשתף בו, אף לא את בנו. אלא שחש דחף מבפנים להמשיך ולחקור על היהדות, כביכול על ידי זה יבין מה יש לאבא להסתיר מפניו.

דורותי ניסתה לפשר ביניהם, ולא תמיד הצליחה. ג'יקוב הרגיש כמעט כבגידה את אי שיתופו בחלק ההוא. הן הוא מספר לאבא הכל, מכל מקום, עד עכשיו סיפר לו הכל, ולמה שאבא לא יגלה לו ולא ישתף אותו? ככל שדורותי אמרה לו להתמקד בחוויות הרבות שחלקו ביחד, הלך אותו חלק של אבא שלא ידוע לו והשתלט על כל מחשבותיו.

בינתיים נרשם ג'יקוב לאוניברסיטה, בה למד אווירונאוטיקה. מצד אחד, הרגיש קשור לאבא, למקצועו כטייס, וזו כנראה הסיבה שהחליט ללמוד אווירונאוטיקה, ומצד שני הרגיש מרוחק ממנו כל כך בגלל המסתורין ההוא. לא הייתה זו הפתעה לדורותי כשג'יקוב סיפר לה שנרשם לתא הסטודנטים היהודיים.

*  *  *

- את יודעת מדוע קוראים לרחוב המייסדים בשם זה? - הפנתה סבתא מילר את תשומת ליבה של שבי לשמו של הרחוב. סבתא הייתה אמה של המורה זילבר, ושבי אמצה אותה לסבתא שלה. הביטה בה במבט מלא סקרנות. מעודה לא חשבה שיש משמעות מיוחדת לשמות הרחובות.

- רחוב המייסדים נקרא כך כי בו התיישבו ראשוני המתיישבים - הסבירה - יהודים חרדים מוורשה קנו את אדמות הכפר והביאו לכאן את המכולות. אלו הפכו לקרוונים, ובהם התגוררו עד שהגיעו בתי העץ אותם ייבאו מפולין. האריסים הערבים קיבלו פיצויים ועברו לגור במרומי הגבעה הסמוכה. לאחר מלחמת השחרור ברחו משם הערבים, וכיום נמצא בגבעה הזו השוק של קרית אתא.

את רואה את המבנה הזה? – המשיכה, כששבי פוסעת לידה תוך כדי שהיא מסיעה את מוישי זילבר בעגלתו - הוא בנוי מאבן! היה זה בית האבן היחידי בכפר. היתר היו בקתות מעץ. בית זה היה זה ביתו של המוכתר הערבי. מבנה זה עתיק ביותר. אפשר לראות זאת מהאבנים הגדולות מהן הוא בנוי, ומהקשתות של פתחיו. אחר כך התיישב בו המוכתר של היהודים, הלא הוא ר' פישר, שאת תמונתו ראית באלבום. כיום זה בית פישר, שבו ממוקם המוזיאון של קרית אתא.

עברו על פני עץ התותים עליו אהבה לטפס בימי חול כדי לקטוף תותים שחורים סגולים נוטפי צוף. העיפה בו מבט, אך נזכרה שאין לתכנן בשבת מה תעשה ביום חול, והסיחה דעתה ממנו ומפירותיו. אחרי עץ התותים התנשא בצניעות בניין תלמוד התורה על שם הרב גפן זצ"ל, שהיה הרב אחרי שהרב בנימין מנדלזון עזב את המקום.

על תקופת המייסדים אהבה סבתא מילר לספר לאזניה הקשובות כשטיילו בשבת אחה"צ.