בין גוף לנפש, מאמר ראשון בסדרה: למה לא כדאי ללכת לטיפול רפואי שניתן חינם?

ישנו קשר בין בריאות הגוף לנפש, וכמו שאומר שלמה המלך בספר משלי (י"ח, י"ד), "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" - האמונה של האדם בריפויו תהיה כלי למחלה שלו, והרוח נכאה, רוח שבורה תהיה מחסום בפני הרפואה.

הגמרא בבבא קמא (פה, א'), מעלה שאלה: אדם שחבל בחברו וגרם נזק מחויב לשלם גם תשלומי "ריפוי", לשאת בעלות הטיפול בשל הפגיעה. מעתה, נשאלת השאלה: מה הדין במקרה בו החובל הינו רופא, והוא מציע לרפא את הנפגע במקום לשלם לו כסף?

מחד, יש הגיון בטענתו של הרופא: מדוע נחייב אותו להוציא כסף ולשלם עבור שירותים אותם הוא עצמו יכול לספק? אולם מאידך, הנפגע עומד מנגד וטוען: אינני סומך על האדם שפגע בי, ואינני מעוניין שהוא יטפל בי, אף שהוא רופא בעל שם!

מסקנת הסוגיה הינה, כי לנפגע ישנה הזכות להתנגד להצעתו של הרופא, ולדרוש כי דמי ה"ריפוי" ישולמו לו בכסף בו יקנה שירותי רפואה בעצמו, תוך שהוא פונה לרופא בו הוא נותן אמון. הסיבה לכך, משום שהנפגע יכול לטעון כלפי המזיק כי הינו נתפס בעיניו כ"אריה מזיק", ועל כן בחוויה שלו הוא מאיים יותר מכפי שביכולתו להועיל.

אך לכאורה, תשלומי ה"ריפוי" נועדו כדי להשיב את מצבו הבריאותי הגופני של הנפגע לכמות שהיה, אם כן מדוע עלינו להתחשב בתחושותיו של הנפגע? ומה יהיה בזמננו, כאשר ניתן לבצע את הטיפול הרפואי בהרדמה מלאה?

אמנם, כאשר לנפגע אין אמון ברופא שמטפל בו, לא מדובר על בעיה רגשית בעלמא, אלא על בעיה בעלת השלכות פיזיות על תוצאות הטיפול. לתחושותיו של המטופל ישנה השפעה ממשית על תהליך הריפוי עצמו, ואם על פי תחושתו הוא אינו יכול לתת אמון ברופא המטפל בו הרי שתוצאות הטיפול תהיינה בהתאם. כלומר: גורמי ההצלחה של הטיפול אינם תלויים רק במקצועיות רפואית, אלא גם במימד הנפשי ובקשר הרגשי שבין המטפל והמטופל (מקור הדברים ברא"ש בבא קמא פג, א').

רפואת חינם

לאור גישה זו יכולים אנו להבין מימרה נוספת שמצינו בגמרא: רופא המרפא בחינם – שווה חינם. כלומר: אפילו אם הפוגע יציע לנפגע לדאוג לו לטיפול רפואי חינם אין כסף, תהיה לנפגע הזכות המלאה לסרב לכך, בטענה שאינו מעוניין בטיפול חינם, שערכו בעיני החולה בהתאם לעלותו. טיפול המתבצע בחינם הינו בעל ערך נמוך יותר ביחס לטיפול המתבצע במחיר מלא, כיוון שרופא שאינו מקבל את שכרו לא יתאמץ במלאכתו, והתוצאות תהיינה בהתאם.

אולם מעבר לכך, גם אילו בסופו של דבר הרופא החינמי יעניק לחולה טיפול מסור במאת האחוזים, תוך התעלמות מכך שהוא אינו מקבל פרוטה בשכרו, לטיפול זה יכולה להיות אפקטיביות נמוכה יותר, ולמה? משום שהחולה אינו נותן בו אמון. שכן רפואת אדם לא תלויה אך ורק בדרכי הריפוי, אלא גם באמונה של החולה ברופא. כאשר החולה משלם בתמורה לטיפול בו, הוא מאמין שיזכה לטיפול המסור והמקצועי ביותר, ומשום כך, הטיפול הזה הינו בעל פוטנציאל רב להצלחה.

לעומת זאת, כאשר הטיפול ניתן בחינם, מה שגורם למטופל עצמו לפקפק במידת מקצועיותו – הרי שלפקפוק זה תהיה השפעה על תוצאות הטיפול. שוב למימד הרגשי ישנו משקל רב בהצלחתו של טיפול רפואי פיזי.

מקור הדברים בשו"ת "שבות יעקב" (א', פ"ו) הדן שם לגבי רופא אָבֵל האם יכול ללכת לרפא אף שאסור בעשיית מלאכה מחמת האבל. ובעל "שבות יעקב" פוסק שהחולה הזקוק לרופא, ילך אליו על אף האבלות. ובנוגע לשאלה האם יקבל תשלום על עבודתו, פוסק השבות יעקב שישלמו לו, אך הרופא בסוף הטיפול יימנע מלקחת תשלום. וטעם הדבר, שכן כאשר החולה עצמו יודע שמשלם, הוא מאמין יותר בטיפול, למרות שהרופא יודע בסוף שהוא לא עתיד לקבל את הכסף... מכאן שרופא חינם יכול להיות מצויין אך בעיני המטופל הוא לא מספיק טוב ולכן הוא לא בהכרח יירפא.

כך נוכל להבין את דברי חז"ל (קידושין פב): "טוב שברופאים לגיהנום". לכאורה, אם הוא הציל נפש אחת הוא כמי שהציל עולם מלא, אז מדוע אם הוא הטוב שברופאים הוא יהיה בגיהנום?

הענין הוא שאמנם לרופא יכולות להיות זכויות רבות אם הוא ירפא ויעזור לאנשים, אך לפעמים הטוב שברופאים הגיע לתואר זה מאחר שהוא כה מיומן והוא אכן מתייחס נהדר למחלה של החולה, אך שוכח את האדם החולה, בראותו לפניו מחלה ולא אדם. הוא ממקד את תשומת הלב בדרכי הרפואה, הוא מכיר את המחלה, אך אינו מכיר את החולה. מרוב שהוא טוב שברופאים עם נסיון רב מדי ברפואה, הוא שוכח שיש לפניו אדם חולה, ולא רק מחלה, ובכך הוא מונע מהחולה את הפסוק שבו פתחנו, "רוח איש יכלכל מחלהו", ויכול לגרום לכך שהמשך הפסוק יגיע - "רוח נכאה מי ישאנה". לכן אפילו הטוב שברופאים, ודווקא בגלל שהוא טוב כל כך, מתעסק אך ורק בגוף החולה ולא בנפשו.

ואכן, מחקרים מראים שאם הצוות הרפואי היה מתייחס לחולה כ-40 שניות ביום לשאול בשלומו, היו מגדילים את הסיכוי שלו להחלים.

תאריך תפוגה מסוכן

נושא נוסף בו בא לידי ביטוי הקשר ההדוק שבין המצב הגופני ובין המצב הרגשי של המטופל, הוא הדילמה סביב מחלות סופניות: האם להציג בפני החולה את התחזית של הרופא בנוגע להתפתחות המחלה וסיכויי ההחלמה, ולהעריך את פרק הזמן שנותר לו לחיות?

מחד, אדם העומד להיפרד מהעולם בעוד תקופה מסויימת, ירצה להעריך את פרק הזמן שעוד נותר לו בעולם, כדי לנצל אותו כהלכה. אולם מאידך, הנסיון מלמד כי לא פעם, חולים שהיו באותו מצב בדיוק, קיבלו אבחנות שונות, כאשר לכל אחד מהם "מנבאים" תקופת חיים שונה (לחולה אחד אמרו שלושה חודשים ולאחר שנתיים). ביותר מדי מקרים ה"נבואות" הגשימו את עצמן, ומאידך, חולים רבים שהרופאים לא נקבו בפרק הזמן שנותר להם לחיות, האריכו ימים הרבה מעבר לכפי ששיערו הרופאים מלכתחילה.

חשוב לשים לב לנקודה מעניינת: לא פעם, עצם האמירה של הרופא, כביכול נותר לחולה עוד זמן מוגבל לחיות, מכניסה אותו למצב של מתח ולחץ, שפוגע בו פיזית ומחליש את המערכות הפנימיות בגופו, מה שיכול לגרום ל"נבואה" להגשים את עצמה.

אדם שלחייו יש תאריך תפוגה (לדעת הרופאים, כמובן, שהרי היהודי לא אמור להתייאש מהרחמים, כמבואר בברכות דף י'), הרי שהלחץ והמתח שהוא חש בעקבות המידע הקשה פוגעים בו כשלעצמם, ועשויים להחליש אותו במידה שעלולה להוביל רח"ל לתוצאות רעות. כיצד לנהוג? לא נכריע הלכה למעשה, אך ביקשנו להציף את עוצמת שני הצדדים כדי להבין את משמעות הקשר בין גוף ונפש.

במאמרים הבאים בע"ה נמשיך לגעת בסוגיות הגוף והנפש.