"פיצוצים נשמעו, והלב התחיל לרעוד"; כתב הידברות מדווח מנתיבות

"כל הארץ חזית", כך פתחו תכניות הרדיו את בוקרו של יום שלישי. חשבתי לתומי שאם כל הארץ חזית, אז זה כבר לא משנה אם אני בבני ברק או בנתיבות. התנעתי ונסעתי. "הרוצה להחכים - ידרים", כך נאמר, אבל כאן, ככל שהתקרבתי יותר, הבנתי, שדווקא מי שחכם, לא אמור לדרוך כאן. זה התחיל בצומת יד מרדכי, כאשר ניידת משטרה חסמה את דרכי, ובעקבות כך נאלצתי לעשות סיבוב דרך כביש 35. בהמשך הדרך הבנתי שעם כל הצורך במזגן, אני חייב את חלונות האוטו פתוחים, על כל פיצוץ שלא יבוא, והוא בא. כל כמה דקות, כל מיני פיצוצים משום מקום, הלב החל לרעוד, פעם ראשונה שאני בתוך הזירה הזו. העיניים שלי כבר מזמן לא עוקבות אחר הכביש, אלא מביטות אל השמיים, תרתי משמע. גם לראות מאיפה זה בא, וגם לאבינו שבשמיים. בלב החלו הרהורי תשובה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכי ידיו עושות מלחמה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברין, ואם לאו – היו נופלים".

"היה לנו נס"

אני כבר בצומת נתיבות והשלט מקדם את פניי: 'ברוכים הבאים לנתיבות'. קצת נדמה לי שטעיתי, זו לא נראית כמו העיר הידועה, שוקקת החיים ומלאת החנויות והמפעלים. כעת העיר שוממה ודוממת. אין נפש חיה ברחוב, כל החנויות סגורות ומסוגרות. מדי פעם, ניידת משטרה חולפת לידי, ועוצרת כדי לבדוק אם אין לי יולדת באוטו, אחרת מה אני מסתובב כאן כמו תייר מהחלל? רק אז הבנתי עד כמה החלל שלי מנותק מהקרקע, ועד כמה באמת אנחנו במרכז הארץ, לא מבינים את התחושות, הפחד, החרדות והחששות, של תושבי הדרום החיים מסבב לסבב.

אבל הסיפור היותר קשה שחוויתי, היה כאשר הגעתי לבית משפחת חדד, או ליתר דיוק - מה שנותר ממנו בעקבות הפגיעה הישירה שהוא ספג. הכל הפוך על הפוך, רהיטים, ומוצרי חשמל שנעתקו ממקומם מעוצמת ההדף של הטיל שנחת אך לפני כמה שעות. קשה להאמין שמישהו יצא מכאן חי. "גם אני לא מאמינה שיצאנו מזה בחיים, זה נס גלוי", כך אומרת לי בת שבע חדד. בהמשך השיחה, מבין ריסי עיניה, אני מבין כי בשבילם זה מעין חורבן בית שני. "לפני חמישה חודשים הבית שלנו נחרב, מיכלי בתי הגדולה, נפטרה לאחר עשר שנים שנאבקה במחלת הסרטן, ועכשיו, אני לא מאמינה, שמכל הבתים בעיר נתיבות, בחר הטיל לנחות בדיוק על הבית שלי. אבל אני מאמינה באמונה שלמה שהקב"ה שומר עלינו. לכל כדור יש כתובת".

את חושבת שהיה לכם נס?

"בטח שהיה נס, ולא רק אחד אלא כמה ניסים, ראשית הבת שלי שיושבת בחדר למעלה, אף פעם לא ממהרת לרדת למטה, לממ"ד, אבל הקב"ה באותו זמן, הכניס לה לראש לנסוע למרכז הארץ, ולכן היא לא הייתה בבית. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה, אם היא הייתה חלילה בבית. הנס השני בטוח קרה בגלל מיכלי ז"ל, זה קרה בממ"ד, שזה החדר שלה. בדרך כלל כשיש אזעקות אנחנו נכנסים לחדר הממ"ד, אבל לא נועלים אותו, והפעם משום מה, הייתה לי הרגשה לא טובה, אמרתי לבעלי: 'מאיר, תנעל את הדלת'. איך שהוא נעל, שמעתי פיצוץ עז, נהיה חושך ועשן בבית, גם דוד השמש התפוצץ והוסיף לבלבול, התחלתי לצעוק ולבכות, הייתי בטראומה, כל הבית נהרס".   

בתקרת המטבח בבית משפחת חדד, נפער חור גדול, דרכו חדר הטיל הארור של הג'יהאד האיסלמי, אבל לדברי בת שבע חדד "הטיל יכול לשבור אבנים, הוא לא יכול לשבור את הרוח, ואת האמונה. תסתכל מה נשאר מכל המטבח, תמונות של רבנים הרב יורם אברג'ל זצ"ל, הרבי מליובאוויטש זצ"ל ומיכלי שלי ע"ה. אתמול, הרבה לפני שהחלה ההסלמה, הלכתי עם תחושת מחנק, כל הזמן בכיתי, גם בעבודתי כמורה אמרתי לתלמידות: 'היום אספר לכן סיפורי אמונה על מיכלי', והתחלתי לבכות איתן ביחד, אף אחד לא הבין מה קרה לי, גם אני לא, עכשיו אני מבינה כי ייתכן ונגזרה גזירה, ומיכלי שלי שמרה עלינו מלמעלה וביטלה אותה".

מה תעשו עכשיו? לאיזה בית אתם חוזרים?

"כרגע קיבלנו נופש בים המלח מטעם המדינה, וגם המון חיבוקים חמים מעם ישראל, שעוטף אותנו בחום, ביום ראשון אנחנו צריכים להתחיל לחפש דירה להשכרה, מקווה שעד אז תהיה רגיעה, ונחזור לסוג של שגרה, עד הסבב הבא".

נשק יום הדין

סיימתי אצל משפחת חדד, ולא באמת סיימתי. בשלב זה פניתי לשוחח עם יעקב מעלימי, סגן ראש העיר נתיבות. זה לא שהיה לו זמן בשבילי, הוא עסוק וטרוד, בכל רגע מגיעות אליו בקשות חדשות – פעם זו משפחה שצריכה לחגוג אירוע בר מצווה לילד, ואין לה היכן לקיים אותו, פעם זה קשיש שרוצה לדעת מי יכול לישון איתו בלילה ולעזור לו במידה ותישמע אזעקה, ופעם אלו משפחות שמתעקשות להבין אם הפסקת האש באמת מתקרבת, או שמא אלו שמועות בלבד.

מעלימי יושב בחמ"ל המיוחד והממוגן שהקימה עריית נתיבות, והוא ממש עסוק מעל הראש. "אנחנו כרגע בעיצומה של מלחמה", הוא אומר לי. "נכון, בחוץ הכל שקט ורגוע, אבל ברגעים אלו אלפי ילדים יושבים במקלטים, ויש התפתחויות סוציאליות, שאנו חייבים לטפל בהם במהרה. כל רגע נכנסת פניה חדשה, וצוות מיומן של הרווחה, חיש רץ לטפל באירוע, ממש כמו נפילת טיל". הוא מדגיש: "ברוך השם, ניתן להבחין שהפעם יש יותר משמעת של האזרחים להוראות פיקוד העורף, וממילא פחות פגיעות בנפש, המקרה של משפחת חדד, ממחיש עד כמה שמיעה להוראות, מצילה חיים".

איך מתמודדים עם אלפי ילדים, היושבים שעות על גבי שעות במקלטים?  

"לשם כך יושבים בחמ"ל שלנו אנשים יצירתיים, שחושבים כל הזמן על הפעלות מעניינות שלא ישעממו את הילדים. למשל ברגעים אלו, יש כל מיני להקות שמפוזרות במקלטים מרכזיים, ומעסיקות את הילדים. יש גם ליצנים שעוברים ממקלט למקלט, וברוך השם אני יכול לומר, כי בסבב הנוכחי יש פחות מקרים של חרדות, תודות לקדוש ברוך הוא, ותודות להכנה המקודמת של ראש העיר".

מה התכניות הלאה?

"אני יודע בדיוק כמוך, אף אחד לא יודע מה עובר להם בראש, למחבלים בעזה, אבל היה אצלנו בחמ"ל, אלוף פיקוד הדרום, שבא לחזק ולעודד, ואמר, כי להערכתו הסבב עוד לא הסתיים. לכן אנחנו ממשיכים במלוא המרץ, להרגיע את תושבי נתיבות".

השהיה בחמ"ל של עריית נתיבות נותנת תחושה של שפיות בתוך זירת קרב, שם לא צריך לחשוש כל רגע, מאזעקה שתתפוס אותי לא מוכן. האמת היא שלא רציתי לסיים את השיחה עם מעלימי, ולא בגלל שחשבתי שיש לו איזה מידע צבאי סודי לספר לי, אלא בגלל תחושת הביטחון שהחמ"ל משדר, אבל לכל שבת יש גם מוצאי שבת. יצאתי מהחמ"ל, התנעתי לכיוון המרכז, ובאחד הצמתים, כבר הרגשתי כי הג'יהאד האסלמי החליט להשתמש בנשק יום הדין. אף פעם לא הבנתי את המשמעות של נשק יום הדין, עד שנאלצתי לצאת מרכבי ולשכב על הרצפה, כשבליבי תפילה – יהי רצון שזו תהיה המערכה האחרונה ושאיש לא ייפגע.