אם אי אפשר לרוץ בחוץ – בואו נרוץ בתוך הממד

"אבל, מנוחה", אם לחמישה מנתיבות חוזרת ומקשה, "מה עושים עם הילדים? הם פוחדים! הם כל הזמן בתוך עצמם. אתמול הם כבר ממש בכו והתלוננו שנמאס להם, אפילו שהם גדולים".

כמה קשה. קשה כל כך לשמש גדר חיה מפני הטילים שלא פוסקים מלזרום לכיווננו.

הקושי ברור, מובן, חי ובולט לעין.

השאלה, באמת, מה עושים?

אני לוקחת את השאלה הזו למקרה הנוכחי של הלוחמה בדרום, שנקווה מאוד שהוא זמני, ומצד שני לחיים שלנו הקבועים והרגילים. החיים שגם בהם לא פעם אנו נתקעים בחומה בצורה. בצער, בכאב, בשכול, בקושי.

כולנו רוצים להיות תמיד שמחים, מאושרים וחיים חיים טובים, אלא שהמציאות מכה בנו, פעם אחר פעם, כי מה לעשות שהחיים שלנו מורכבים מטוב ומרע, מתענוגות ומכאבים, מניסיונות ומהצלחות.

הגיע אלי אתמול סרטון שהראה קבוצת ילדים חוגגים בממ"ד, מנגנים ושרים בכל גרונם. הם נראו מאושרים כל כך, אבל, איך יכול להיות שנראו מאושרים אם הם היו בממ"ד? אם הם היו סגורים בחדר קטנטן כולם יחד, כמו בבית סוהר סגור ומסוגר, אם הם היו נתונים לשמיעת האזעקה בכל כמה רגעים? איך?

שמעתי על אישה, שנכנסה למטבח לבשל ולא יצאה משם, אלא אם כן נשמעה אזעקה ולא הייתה לה ברירה. באופן זה בישלה בלי סוף מאכלים, שאותם פשוט חילקה לשכנים, שמרוב צער ועוגמת נפש ידיהם קשורות ואינם מצליחים לעשות דבר. הם היו שמחים במה שקיבלו, אבל היא הייתה ממש מאושרת.

שמעתי על אב לילדים, שהחליט שהוא לוקח את המצב וממנף אותו. הוא נמצא עם ילדיו באותו חדר כל כך הרבה שעות, מתי זה קורה בימים כתיקונם? הוא החליט לחזק את הקשר עם הילדים. הוא עשה זאת באופן שבו סיפר להם בכל יום סיפור אחד על מה שמתרחש בעבודתו. ופתאום גילה שאלו הסיפורים שמעניינים יותר מכול את ילדיו. איך אמר לי? "אני חושב להוציא ספר על העבודה שלי. פעם חשבתי שהיא הכי לא מעניינת, ופתאום גיליתי שאין כמותה". תצחקו, אבל הוא עובד בראיית חשבון.

שמעתי על אחות גדולה, שהחליטה שהימים האלו הם ימי חופשה מקסימים, והחליטה לערוך קייטנה לאחים. אימא של אותה ילדה מספרת על כך שבתחילה חשבה בשמחה שהנה, השקט הגיע, והיא עצמה תוכל ללמוד לתואר. היא מנסה לעשות זאת בימים כתיקונם ולא מצליחה.

בסופו של דבר היא לא הצליחה ללמוד. לא מכיוון שהילדים הפריעו לה בנוכחותם, אלא מכיוון שבתה בקייטנתה ריתקה גם אותה. "אילו רעיונות מקוריים יש לה" – היא אומרת לי, ומצטרפת לקייטנה.

סיפרו לי על אישה מבוגרת, שלמען בריאותה הורו לה להתעמל בכל יום חצי שעה. היא לא הצליחה להגיע לזה בימים הרגילים, והנה מצאה זמן לחשוב, הגיעה למסקנה שהיא חייבת לעשות מה שאמר לה הרופא, והיא מצאה את הזמן דווקא במקום הקטן שאליו נכנסה להיות עם עצמה, להתעמל חצי שעה ביום,  ולחשוב על בריאותה.

מה שנותן לנו סיפוק בחיים זהו דבר שיש בו משמעות. את משמעותם העמוקה של החיים, כולנו, ברוך ה' מכירים, לשם אנו חותרים, לחיי נצח אמיתיים.

אבל בדרך לשם אם אנו מוצאים משמעות לרגעים קלים - הרבה יותר קל לנו.

אנשים שהצליחו למצוא משמעות לחייהם בימים שאינם רגילים, בימים כואבים וקשים, שהצליחו לערוך פעילויות שמסייעות לאחרים, לדאוג לילדיהם, לעזור לשכניהם, להקשיב לחבריהם, לחשוב על אלו שסביבם ולא רק על עצמם - הם אלו שמצליחים לשרוד, להתחזק, להרים את הראש מעל המים.

בתחילה זה קשה, כי להתרומם זה לא פשוט כשהגב מוטה מטה, אבל לאחר מכן זה מרנין. נסו למשל להתחיל לצאת להליכה, כשמעולם לא עשיתם זאת. בתחילה יהיה לכם מעט קשה, אחר כך תתחילו כבר לרוץ.

אז בואו נתחיל לרוץ מהתחלה, חרף כל התקלות, לרוץ עם ראש למעלה, לרוץ למקומות הנכונים. לרוץ יחד ולרוץ לבד. למצוא מה מחמם אותנו, מה גורם לנו לסיפוק, מה נותן משמעות לחיינו ולהתחיל לנוע לכיוון הנכון.

כל עוד איננו יכולים לצאת מן הבית ולרוץ למרחקים, כל עוד אנו חווים טלטלות וקשיים – בואו נרוץ למרחקים הרבה יותר גדולים, דווקא מתוך ההכרח הזה שבו אנו מצויים.