סיון רהב מאיר: הפרטים הקטנים בתמונה הגדולה

זו הפעם הראשונה שאני רואה עלייה לארץ מהצד השני. לא את הנחיתה הנרגשת בנתב"ג, אלא את האריזה הנרגשת בארצות הברית. השכנה שלנו, רחל קסטנר, בדרך לישראל. אחרי תיכון במנהטן, אחרי אוניברסיטת קולומביה, אחרי שכבר החלה לעבוד בתעשיית הקולנוע בארצות הברית – היא מקשיבה לציווי העתיק "לך לך".
במסיבת הפרידה הלילה כולם היו צריכים ללבוש כחול-לבן, וככה הסבירה רחלי: "בסוף, בשבועות האחרונים לא עסקתי באידיאלים הגדולים, אלא בפרטים הקטנים. אני לא מתעסקת עכשיו בציונות, ביהדות ובאברהם אבינו, אלא בכמה שוקלת המזוודה, איך לקנות בישראל מכונת כביסה ואיך אמצא שם עבודה. חשבתי על כך שגם אברהם אבינו שמע ציווי אלוקי, אבל בסוף היה צריך לארוז את האוהל ולנדוד ולחפש אוכל ושתייה. התורה גם מספרת לנו על פרטי הפרטים האלה, על הרעב והצמא וכל הקשיים שבדרך. כי כל דבר גדול וחשוב שאנחנו עושים בחיים – מורכב בסוף גם מטפסים שצריך למלא ומתור שצריך לעמוד בו. הלוואי שנרגיש משמעות גם בפרטים הקטנים. לך לך, למרות הבירוקרטיה".
בהצלחה, רחל.

להפנים את המסר

תמיד חשבתי שאברהם אבינו קוטע את השיחה עם אלוקים בעיצומה, כדי ללכת לקבל את פניהם של האורחים. פרשת השבוע הרי מתחילה בסיפור המפורסם הזה: אברהם יושב בפתח האוהל ביום חם, כמה ימים אחרי ברית המילה שלו, אלוקים מגיע ל"ביקור חולים", אבל אז עוברים שם שלושה אנשים זרים ואברהם נוטש את השיחה באמצע כדי להציע להם לאכול ולשתות. בשביל הכנסת אורחים – עוזבים את השכינה.

אבל פרשנינו מציעים הסבר עמוק יותר: אברהם לא עוזב את אלוקים, הוא מיישם את מה שלמד ממנו. בביקור החולים הזה, אלוקים מגלה לו את מידותיו, ובפרט את מידת החסד שלו. הביקור הזה הוא שיעור: ריבונו של עולם, הכל יכול, אכפתי כלפי הדברים הקטנים ביותר. הוא דואג, רחום, גומל חסדים. לכן כשאברהם רואה אנשים שזקוקים לעזרה ורץ אליהם הוא לא עוזב את אלוקים, הוא מפנים את השיעור שלמד ומיישם אותו באופן מידי: גם הוא רץ לגמול איתם חסד. הוא לא נפרד, אלא מתחבר לאידיאל האלוקי, למידותיו של הבורא. זה האופן שבו הוא פועל ומצפה מאיתנו לפעול, כשאנחנו עוזבים דברים גדולים עבור הצרכים הקטנים של הזולת.

מהפכה של שמחה

חברה חכמה, אמא לילדים קטנים, אמרה לי: אנחנו ממילא מכינים סנדביצ'ים ומסיעים לגנים בכל בוקר. הבחירה שלנו היא איך לעשות את זה, בשמחה או בעצבים, במרירות או בהתלהבות. מאברהם אבינו למדנו לעשות פעולות של יומיום מתוך זריזות ושמחה. להתרגש מהשגרה. שימו לב לפסוקים שמתארים כיצד הוא מארח את האורחים הזרים שהוא מזמין לאוהל. אלה פסוקים מכוננים, שצרבו גם בנו אהבת חסד: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". אברהם ממהר ורץ, וגורם גם לאחרים להזדרז ולהצטרף במהירות אל החגיגה. הוא ממש רוקד עם המאכלים לקראת האורחים שלו, כאילו זכה באיזה פרס. יותר משהאורחים נהנים, נראה שאברהם נהנה לעשות את המשימה שבגללה נברא – לסייע לזולת. אברהם מלמד אותנו שהשאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו.

אתם ממשיכים בדרכי

המילים האלה נכתבו בממ"ד. לירון צדקה, מורה משדרות, שלח אלי את הטקסט הבא: "שוב ראיתי אותם נכנסים לפעולה, כאילו כפתור סמוי הופעל בליבם. בכל פעם שמציקים להם ב'סבב' נוסף, זה קורה מחדש. מיד הם פוצחים במבול של הודעות וטלפונים. מספרים על אין-ספור מקומות בצפון, ביהודה, בשומרון ובשפלה, ומזמינים את אחיהם להתארח ל'יום רגוע', ל'לילה שקט', להתאוורר קצת. מלונות, צימרים ואכסניות מציעים בנדיבות וברוחב לב לינה וארוחה בשקט ובמנוחה. בתי עסק מעניקים כרטיסים בחינם או בהנחה משמעותית – 'רק תבואו להירגע'. אנשים פרטיים פותחים את ביתם, מפנים חדר, מציעים מיטות, עורכים שולחן מלא בכל טוב. ואני מביט בהם מלמעלה, רואה את בני יוצאים לקראתם, רצים, מציעים ומביאים מכל טוב. משתפים עוד אנשים במצוות הכנסת האורחים הזאת: ילדים, שכנים, חברים. וממש כמו אז, באוהל שלי, הם עומדים עליהם ודואגים ומבקשים לספק את כל צורכם. ואני שומע את הגיבורים, המלאכים, עייפים מעט ונבוכים, אבל מודים להם בכל פה. ואני, אברהם אביכם, רואה את כל החסד הזה, וצוחק. שמח לראות כיצד מעשה אבות סימן לבנים. הרי כך בדיוק אמר אלוקים: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. אלפי שנים אחר כך, אתם ממשיכים".

לצחוק

ביום שלישי בבוקר התעוררתי בניו יורק, כשבישראל כבר צהריים. הסתכלתי בטלפון וגיליתי מטח. לא מטח טילים, מטח בדיחות. זה מדהים: הדבר הראשון שראיתי בכל הקבוצות והעדכונים היה רצף של בדיחות על המצב. "למכירה: שלושה סנדביצ'ים במצב מצוין, כחדשים", או: "אם במילא אין לימודים וכבר יום שלישי, אולי נעשה היום בחירות?". לקח לי כמה שניות להבין שבאותו בוקר החלה התקפת טילים רצינית מעזה (אגב, בהמשך הגיעה גם התקפת הצחוק של הכתב תמיר סטיינמן).

ההומור, הצחוק, החיוך, הם כלי נשק יהודי עתיק. זו יכולת להסתכל על המציאות בפרופורציה נכונה. פרשת השבוע מלאה בצחוק: אברהם ושרה צוחקים כשהם שומעים שבגיל מבוגר עומד להיוולד להם ילד, ולבסוף גם קוראים לו – יצחק. הגישה השמחה, המחייכת והמאמינה הזו היא שהביאה אותנו עד הלום.

הרב שלמה קוק (סבא של בעלי) מסביר את הפרשה, וכותב שעלינו לצחוק צחוק אמיתי, אל מול הצחוק המרושע של אויבינו. נדמה לי שזאת אחת הפרשנויות העמוקות למה שמתרחש במזרח התיכון: "צחוקם של הצדיקים מתקן את צחוקם המזויף של הרשעים. העולם שואף לצחוק כשר ואמיתי. על עם ישראל להשתיק את צחוקו הפרוע של ישמעאל, צחוק שהורס את יסודות העולם, ולחנך את האנושות לצחוק של מאמינים וטהורים, עד ליום שעליו נאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ – הָיִינוּ שְׂמֵחִים".

שנזכה.