תעמדי בתור, כאן מחלקים את הדבר החשוב ביותר ליהודי

- "מה זה, מה מחלקים פה? מה כולם מתגודדים פה?".

- "עכשיו הגעת?".

- "כן, מתי הייתי אמורה להגיע? מה זה התורים האלה, כמה ממתינים, מה כולם מחכים לקבל? מה מחלקים פה?".

- "מחלקים פה שנים. אם את רוצה לקבל, תעמדי גם".

- "מה מחלקים? לא הבנתי".

- "שנים. שנים, מחלקים פה זמן. את הזמן שיהיה שלך. תראי, בשלוש השורות האלה מחלקים שנים, בשתי השורות שם מחלקים רגעים - רגעים, טובים, רגעים שמחים, רגעים קשים, עצובים, כל מיני, אבל בחלוקות של רגעים. שם, רחוק יותר, מחלקים דברים אחרים. אם את רוצה לקבל גם כן, תעמדי לידי".

- "לפי מה מחלקים את השנים? כולם מקבלים אותו דבר, אותה כמות שנים? מה זה, כמו החלוקה בימי הצנע? פתק, פנקס, בולים, שוויון יחסי?".

- "מה פתאום, ממש לא ככה. כל אחד מקבל כמות שנים שונה, ואתה הוא חי. תעמדי, תעמדי בתור את סקרנית מאוד, אה?".

- "כמה שנים מקבלים?".

- "אין לי מושג, כל אחד מקבל כמות שונה".

- "רגע, אני רוצה להבין, עומדים בתור, מקבלים כמות של שנים, כל אחד כמות אחרת, מודיעים לכל אחד כמה הוא קיבל? האדם יודע?".

- "לא. הוא לא יודע, הוא מקבל את השנים שלו, ומאותו רגע הן ממש שלו, זה הזמן שלו, אבל כמה הוא קיבל - הוא לא יודע, הוא ידע כמה רק בסוף, אחרי שהוא השתמש בכולן".

- "אה, זו בעיה".

- "למה בעיה?".

-"כי הוא לא יודע כמה הוא קיבל. בן אדם אוהב לדעת כמה יש לו. כמה כסף יש לו, כמה אוהבים אותו, כמה מעריכים אותו, אז אם בן אדם לא יודע כמה שנים יש לו, זאת בעיה".

- "זו לא בעיה. על זה בנויה השיטה. אתה מקבל, יש לך, ולא יודע כמה".

- "שיטה מוזרה".

- "מוזרה? אני לא חושבת. את תתרגלי. בכל אופן, זו השיטה. ככה זה. זו שיטה נפלאה, כי היא אינה מוחלטת. אינה דטרמיניסטית. יש אפשרות גם אחרי שמקבלים - לשנות, לטוב ולפחות טוב. תעמדי גם אחר כך בתור של ההשתדלות, שתיקחי גם יכולת השתדלות. קחי הרבה, וכמה שייתנו לך, תנסי לשכנע שייתנו לך עוד".

- "מה זה התורים שם, אמרת, רחוק יותר, למה כולם עומדים שם, שם זה ההשתדלות שאמרת?".

- "לא, התור ההוא משמאל, זה חלוקת דירות. וזה שלידו, של לב טוב, אחר כך של לימוד, ילדים, וההוא שם, של כסף, מחלקים שם כסף".

- "למה יש שם כל כך הרבה אנשים? והתור מימין?".

- "אה, שם מחלקים בריאות. גם שם עמוס".

- "מה כולם עושים עם כל מה שהם מקבלים? אגב, כולם מקבלים הכל?".

- "במידה מסוימת, בערך. לא כולם באותה כמות, לא כולם באותה איכות".

- "אני מבינה. ומה עושים עם מה שמקבלים? נגיד סיימתי את כל התורים והכל אצלי, אז עכשיו מה?".

- "עכשיו מחכים בתור הראשי. משפחה מסוימת תוריד אותך לעולם עם כל מה שקיבלת, את תיוולדי אליה, ואז תוכלי להשתמש בכל מה ששלך. כל מה שקיבלת".

- "זהו?".

- "לא זהו. יש עוד הרבה דברים שאת צריכה לדעת".

- "אז מה עוד אני צריכה לדעת?".

- "את צריכה לעמוד בתור חשוב נוסף. את הרי נשמה של יהודי, נכון?".

- "נכון, אני חושבת שכן".

- "אז את צריכה לעמוד גם באחד התורים החשובים ולא להתייאש, גם אם הוא ארוך. יהודים מבקשים את מה שמחלקים בתור הזה, בבקשה ראשונה בתפילת שמונה עשרה, את כבר תראי, אם יהודים מבקשים את הבקשה הזו בתחילת בקשותיהם בתפילת שמונה עשרה, זה אומר שזה דבר חשוב, לכי תעמדי גם בתור הזה".

- "תור של מה זה?".

- "זה התור של הדעת. חנני מאיתך, חכמה בינה ודעת. אל תרדי בלי זה, תעמדי בתור לדעת ותבקשי כמה שיותר. זה ייתן לך כלי עבודה אחר כך בחיים לקחת כל סיטואציה, לחבר אותה אל התורה, אל אמת, ולחיות חיים רגועים ומחוברים נכון לכל מה שיהיה סביבך. דעת תעזור לך בכל. בחינוך הילדים, בנישואים, אם חברות יעליבו אותך. דעת זה דבר שאי אפשר בלעדיו, זה פשוט לוקח את כל מה שיש לך מהתורים האחרים - שנים, כסף, רגעים, בריאות, ומאפשר לחיות חיי תורה שנטע בתוכנו. חיים נכונים".

- "חן חן. אני מודה לך. אני הולכת לחפש את התור לקבלת הדעת".

- "יופי, בהצלחה. תדעי גם שמוסיף דעת מוסיף מכאוב. זה לא בהכרח סותר, אבל עוד נדבר על זה".

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.