אברהם אבינו לא שאל את האורחים שלו מהן נטיותיהם הפוליטיות

בפרשתנו הנאווה, פרשת וירא, קורה משהו מפליא ביותר, עד כדי הקפצתו לראש רשימת הדברים הבוערים עליהם אנו משוחחים מדי שבוע.

כלפי מה הדברים אמורים?

אברהם אבינו, לאחר שמל את עצמו לעת זקנתו, זוכה ל"ביקור חולים" אישי מבורא העולם. במהלך הביקור רואה אברהם אבינו מרחוק שלושה "ערבים" (כלשון חז"ל) עומדים, ובאופן עמידתם הוא מזהה כי הם רעבים וצמאים וחפצים במזון ושתייה, אולם חוששים הם להפריע לו בעת מחלתו.

מיד פונה אברהם אבינו לקדוש ברוך הוא ואומר: "במחילה מכבודך, יש לי כאן אורחים לקבל. אני מתנצל, אך תן לי שעה קלה, אקבל אותם ואשוב לשוחח איתך". ומכאן למדו חז"ל הקדושים כי גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכ"ז ע"א). לאמור, גדולה היא הזכות והחובה בהכנסת אורחים אף יותר מהזכות להקביל את פני הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

וכאן נשאלת השאלה – הרי כל חובתו ורצונו של האדם לקיים מצוות היא בכדי למלא את רצונו של ה' יתברך ולשמח אותו בנחת אותה הוא רווה מבנו הנאמן. ואם כך, איך יתכן לעזוב את אותו ריבונו של עולם, מי שמחייה את העולם כולו את האורחים ואת אברהם אבינו בכבודו ובעצמו באותה שעה, ולמענו כביכול לפרוש ולהקביל פני אורחיו משום מצוות הכנסת אורחים?

הלא ברור שבמלך בשר ודם לא היו הדברים עוברים לסדר היום. אדם, לו היה זוכה לביקורו האישי של המלך בביתו, והיה מודיע לו שימתין לו שעה קלה בהיות וברצונו לבצע מצווה כלשהי שתמצא חן וחסד בעיני המלך ותענג את רוחו, הרי ברור שבו ברגע היה מוכרז כמורד במלכות, והיה נגזר על נשמתו להיפרד מגופו באופן המהיר ביותר. אם כך, מה ראה אברהם אבינו לעשות זאת בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומה ראו חכמינו הקדושים לראות בכך הוראה לדורות ולהנחילנו "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה"?

כאן אבקש את עזרת הקוראים בתוספת ריכוז על ריכוזם, בכדי להצליח יחד לפתור שאלה זו, ולהבין על פיה את רצונו ודרישתו של אבינו מלכנו.

ובכן, בניגוד למלך בשר ודם, אשר הנחת אותה הוא רווה בשעת הביקור הוא מהכבוד והיקר אותו רוחשים לו נתיניו, הלוא שהקדוש ברוך הוא לא רק שאינו זקוק לכל זה, אלא להיפך – אין בביקור שכזה משום קבלת כבוד ונחת, אלא הענקתם מידו של ה' יתברך לאברהם אבינו החולה. הדבר היחיד שכן יכול לגרום נחת רוח לפניו, הוא מילוי הוראותיו וקיום מצוותיו. אין הקדוש ברוך הוא זקוק לכבוד, וכל שכן וקל וחומר שלא ל"מילה טובה". הנחת היחידה אותה רוצה הקדוש ברוך הוא לראות מכל אחד מבני האדם, הוא מילוי רצונו וההליכה בדרכיו.

אברהם אבינו, שהשכיל וידע את כל זאת, הבין שבכל שיחת פגישה עם הקדוש ברוך הוא הוא בעצם "מקבל", ולא "נותן". באותה מידה הבין הוא שבאותה מידה שיטרח למען האורחים ויעשה את רצון קונו, ובפרט כאשר כדרכו ילך וישפיע עליהם את ההיכרות עם ה' יתברך, יעשהו הוא נחת רוח לפני בורא העולם. 

אברהם אבינו כביכול אמר לקדוש ברוך הוא באותה שיחה אישית, "אני מבקש ממך, ריבונו של עולם, לחדול ולהעניק לי, ולתת לי את הזכות לשמח אותך". ואת זה למדו חז"ל הקדושים בהתנהגותו של אברהם ולמדונו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה.

ככל שתזכה לשמח את בוראך, כך תלך ותקטן אי הנעימות כביכול מפרידתך מפגישתך עמו, שהיא בעצם קבלה ולא נתינה.

ואם הדברים מובנים, הרי שעל-פיהם נבין יותר את דרישותיו ה"מוגזמות" לכאורה של הקדוש ברוך הוא בכל הנוגע לעבירות שבין אדם לחברו. אין אומה ולשון, אין בית מחוקקים ואין בית משפט בעולם כולו שחוקקו את חוק "לשון הרע" כפי שקבע אותו ה' יתברך. בכל מקום החוק מדבר על האיסור להטיל רפש של שקר ולהכתים שלא בצדק את שמו של האדם, אולם אף אחד לא אסר לדבר דבר רע על אדם כאשר אותו אדם באמת עשה את המעשה המיוחס לו. היחיד שדרש זאת הוא הקדוש ברוך הוא, משום שהוא גם היחיד שלאחר שברא עולם כה יפה ומושלם למען בני האדם, חשוב היה לו שאותו עולם יישאר בשלמותו.

זהו גם ההסבר לדבר התמוה, לכאורה, הבא: "שקולה לשון הרע כנגד שלוש העבירות החמורות" (עי' ערכין ט"ו ע"ב). ולכאורה ההחמרה בלשון הרע עד כדי השוואתה לשלושת העבירות החמורות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור" (סנהדרין ע"ד ע"א) נראית במבט שטחי כמוגזמת. וכי איך ניתן להשוות עבירה קלה שכזו שלא נגזרה ולא נחקקה על ידי שום אומה ולשון, לשלושת העבירות החמורות ביותר, אשר רובן נגזרו ונחקקו על ידי כל בני הלשונות גם יחד.

וביאור הדברים, לפי האמור, מאיר כספירים. בדיוק כמו ששלוש העבירות גורמות להרס מהלכו התקין של העולם, כל אחת בצורתה, כך בדיוק מובילה הלשון הרעה אל אותה תוצאה. היא גורמת לסכסוך בין חברים ובני משפחה, לפירוד עדות ולהפיכת העולם כולו לאגודות אגודות, אשר כל אחת עושה ככל יכולתה לנגח לנקום ולנטור את רעותה.

שימו לב!

כאן לא מדובר ביהודים, כאן לא מדובר אפילו לאחר מתן תורה. כאן מדובר בשלושה אנשים שהמדרש מעיד עליהם שהיו נראים כערביים. אולם, חמלתו של הקדוש ברוך הוא על כל יצוריו, ובראשם האדם אשר יצר בצלמו, נעלית מכל דרישה או הגבלה כלשהי. 

לאחר שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה וחקק בה את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח), הרי שעליית המדרגה הנדרשת מעצם כתיבתה של המצווה בתורה והפנייתה לעם ישראל אמורה להיות גדולה ועצומה ביותר. אם "על גוי", ועוד "לפני קבלת התורה" נאמר שמוטב לעזוב שיחה אישית עם ה' יתברך ולרוץ ולהקביל את פניו ולארחו, הרי שכאשר מדובר ביהודי, וכאשר לא מדובר באמצע שיחה אישית עם ה' יתברך, ודאי שיש להכפיל ולשלש את האהבה, ההערכה, ההוקרה וההשקעה אותן עלינו להשקיע בכל אחד מעם ישראל.

התקופה האחרונה יצרה פילוג עצום בינינו לבין אויבינו, וטוב שכך. אולם מאידך, בעוונותינו הרבים, יצרה גם פילוג בינינו לבין עצמנו – בין המימינים למשמאילים, בין דורשי הנקמה לשוחרי השלום ובין המאשימים את הקואליציה למאשימים את האופוזיציה, את המשטרה, את האזרחים ואת מי לא.

אחים יקרים!

עלינו לזכור בכל עת, ובפרט בעת צרה, שהדבר החשוב ביותר בעיני הקדוש ברוך הוא הוא אחדותנו, הערכתנו ואהבתנו זה לזה. אברהם אבינו ראה לפניו שלושה ערבים! הוא לא שאל לדעותיהם, הוא לא חקר לנטיותיהם הפוליטיות, הוא אפילו לא בדק את מי הם מאשימים במחדלי העולם. הוא פשוט קרא להם, שחט למענם שלושה פרים, העניק להם מטובו ועמד ושירת אותם עד לאחר שאכלו ושבעו ודשנו.

לו ישכיל כל אחד מאיתנו לפעול בדרך זו לאחיו - בני בריתו, ולהרבות אהבה ואחווה שלום ורעות, הרי ודאי שנזכה שאהבת ה' יתברך אלינו תבוא לידי ביטוי גם בעינינו המוגשמות, ונזכה להבין גם בשכלנו הדל את הטוב אותו מרעיף הוא עלינו מידי יום, בין בימים הנראים יפים לבין הנראים יפים עוד יותר, אמן.