אמא! יש לך הזכות ליהנות מהילדים שלך. אל תתייאשי

נפגשנו אחה"צ על הספסל בגינה היא עם ילדיה ואני עם ילדי.

פטפטנו על דא ועל הא, הילדים השתובבו ושיחקו בהנאה.

לידנו, בספסל הסמוך, ישבה קבוצת אימהות ופטפטה, ודברים מעניינים צדו את עיני.

אחת האימהות שישבה שם (אי אפשר לקרא לזה ישבה, כי היא לא הצליחה לשבת) הייתה עסוקה קצת בשיחה ורוב הזמן עם הילדים הקטנים שלה.

אחד ברח לכביש והיא רצה אחריו, השנייה כמעט ולא הפסיקה לבכות על כל שטות, פעם היא רצתה שאמא שלה תנדנד אותה ופעם היא רצתה עוגייה שנגמרה... פעם היא בכתה בהיסטריה כי היא נפלה וקיבלה מכה ופעם היא רצתה לשבת בעגלה שהתינוקת ישנה שם וכשהתינוקת התעוררה האמא כבר הייתה חסרת שליטה לגמרי.

ריחמתי כל כך על האמא הזו. בליבי החמאתי לה על סבלנותה להישאר בכל זאת בגינה...

בספסל מימיננו ישבה אמא מסורה שהאכילה את הילדים שלה בכפית, והילד שלה, בן ה-8, בכה וצעק בלי הפסקה שהוא רוצה ארטיק כי הוא אכל מספיק, ואח"כ הוא בכה שאמא הבטיחה לו גם שוקו, והיא לא קנתה לו. כשהם רצו ללכת הביתה, היא נאלצה להתקשר לאבא שיבוא ויעזור לה להחזיר את הילדים מהגינה, כי שמוליק לא רוצה לחזור הביתה, הוא בורח לה והוא רוצה עדיין לשחק (זה אחרי שהיא הרשתה לו לעלות עוד פעם אחרונה למגלשה...).

באופן טבעי, אי אפשר היה להתעלם מהצרחות ומהבכיות שהיו שם, והצעתי לידידתי שאולי נעבור לשבת בספסל ממול, שם המקום שקט יותר, ואולי שם נוכל לפטפט בשקט, בלי הפרעות מסביב.

היא ענתה: "אני לא מבינה אותך, מה כל כך גרוע ונורא? בבית הילדים שלך לא בוכים וצועקים  לפעמים?".

הבנתי שהיא קצת רגילה לזה (זה היה מעבר לזה שיש לה יותר ילדים ממני).

"מה את מתכוונת לא צועקים, לא בוכים?", אני שואלת אותה.

"אין מה לעשות, זה טבעי שילדים בוכים, צועקים, מקטרים".

"כן ודאי, לפעמים בוכים, צועקים, אבל את מתכוונת בלי הפסקה?", שאלתי בפליאה.

"כן, אין מה לעשות! (שוב היא חזרה על כך שאין מה לעשות...). זה טבעי שילדים בוכים ומנדנדים ולא מסכימים. מה יש לעשות, זה לא כמו בעיה חינוכית קשה מאד שצריך לטפל בה או להתייעץ, ככה זה בית!" (היא לא ידעה שאני מנחת הורים).

לרגע התבלבלתי קצת (הכל רץ בראש מהר כל כך). ככה היא חיה! כך היא התרגלה! והיא גם בטוחה שאין מה לעשות – זאת אומרת שזה דבר טבעי בשבילה... אולי היא לא יודעת שיכול להיות שיש משהו אחר? אולי היא התרגלה כל כך לסבול, עד שהתייאשה?

זה הזכיר לי סיפורים מוכרים על אימהות שלא יוצאות מהבית בערב, כי הילדים הקטנים יצרחו ויבכו שהיא הולכת.

אימהות עייפות אחרי יום עבודה שלא נחות צהריים, כי הילדים מרעישים, צועקים ורבים ועוד...

לצערי, אני נתקלת במקרים רבים שבהם הורים "מתרגלים" למצבים קשים של בעיות משמעת, של צעקות, בכי, קיטורים, נדנודים, ואז הן צועקות, מענישות, משפילות, מתעייפות, בוכות(!) וממשיכות הלאה, לעוד יום של סבל וייאוש. לכל האימהות הללו יש רצון אמיתי וטהור לעשות את הדבר הטוב לילדים שלהם.

לכל אמא בעולם יש הזכות ליהנות מהילדים שלה. הקב"ה הפקיד בידינו פיקדונות, ואנו אלו שצריכים לחנך אותם, אנחנו הקובעים את הכללים וכיצד הבית יראה. ופתאום אימהות מוצאות את עצמן בתוך הרוטינה של החיים, מחכות שהיום שלהן ייגמר. פתאום הילדים הם לא משהו שכייף ונעים אתו, זה נהיה משהו מאיים וחסר תקווה.

כמו בהרבה מצבים בחיים, לכל דבר מתרגלים, אך הבחירה היא בידיים שלנו - להחליט למה להתרגל.

ההורים אמורים להיות המחליטים בבית והקובעים מה צריך לעשות או להיות, וממילא, אם לנו זה ברור - גם לילדים זה ברור, ואם קשה לך להגיע לכך - יש דרכים טובות להגיע לשם.

אך חלילה לנו להתייאש או להתרגל למשהו שהוא סבל בשבילנו, וגם לא ולהתפשר על סטנדרטים נמוכים (בעתיד בע"ה זה יחזור אלינו בריבית דריבית).

לכל דבר יש פתרון, ולא כדאי לחכות שיגיעו הבעיות גדולות ח"ו.

אמא יקרה!

 הכל נמצא בידיים שלך!

האחריות, האושר שלך, האושר של הילדים שלך, השמחה בבית, ובעיקר - ההחלטה לא להתייאש ולא לוותר.

אל תשכחי תפילה ובקשה מד' שיעזור לך לצעוד בדרך הנכונה, ותזכרי שהקב"ה נתן לך ילדים מדהימים, שיש לך החובה והזכות ליהנות  מהם ובענק!

בהצלחה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית מנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת. Yd0548414745@imahut.org.il