"איך לא ידעתי", כ"ד - גטו טרנוב- להתחיל לטעום מן הצרות

בגטו אשר בטרנוב, פגש אבא את העולם הבלתי אפשרי.

העולם בו נדחקים עשרות אנשים בדירה מוזנחת אחת. רעבים, מעונים ומושפלים. אנשים שרק אתמול היה להם בית, עבודה מסודרת, משפחה יפה ואפילו פסנתר כנף בסלון... ועכשיו הם מוטלים על מזרון מעופש בחדר לא להם.

כל יום נתלות בחוץ מודעות לבנות חדשות ועליהן אותיות שחורות של פחד. האנשים בגטו לא רוצים לקרוא מה כתוב במודעות, הם לא רוצים לדעת מה הגזירה החדשה והם לא רוצים לצאת אל הרחוב בכלל. ברחוב פוגשים את מלאך המוות...

אבל אין ברירה. ומוכרחים לצאת עם שחר לעבודת הפרך, לחזור עם לילה בברכיים כושלות, לקרוא בעיניים קמות את המודעות, להמתין בתור הארוך לצלחת המרק הדלילה שניתנה תמורת העבודה הקשה ולקוות שאפשר יהיה לחזור בשלום אל פיסת המקום הדחוק בחדר אשר בגטו.

לא תמיד זכו האנשים לחזור. הנאצים היו מתנפלים בהתקפות פוגרום פתאומיות על האנשים ברחוב. יורים ללא אבחנה וזורעים אימה. לשיא נורא הגיעה התעללותם באלה שהיה להם מראה יהודי טיפוסי. הם היו טרף קל.

 אני מנסה לדמיין את אבא, ספק ילד ספק נער, בן שש עשרה, שעובד בלי הפסקה יום שלם בחנות לצבע וחוזר עם ערב ובידו תלושי המזון. הוא לא חושב על הכאבים, על הרעב, על שלילת החירות ועל העבודה המשפילה, אלא רץ לראות את הוריו, חרד אם אכן שלום להם, ואם הם אכלו היום דבר מה. העבודה הביאה עימה תלושי אוכל זעומים, והוא חלק אותם עם הוריו.

הם לא היו קשישים או זקנים. סבא וסבתא שלי שמעולם לא הכרתי, היו הורים נמרצים וחזקים לשמונה ילדים בגילאי העשרה, ילד אחד נשוי ותחושת שלווה שכל החיים עדיין לפניהם. הייתה להם חנות יפה לייבוא פירות טרופיים, ורק האמידים יכלו להרשות לעצמם להיכנס לחנות היוקרתית של הורוביץ. היה להם מעמד בקהילת קרקוב, בית יפה, עוזרת ואלף חלומות. הם היו בגיל שלי, אני חושבת פתאום, והם מעולם לא הזדקנו.

החיים בטרנוב נמשכו כך שנתיים, שנתיים בהם החיים תלויים על חוט דק וכל בוקר קמים כמו מתוך סיוט ובודקים אם אומנם החוט עודנו מתוח ולא הגיעה שעתם... אבא שלי מתבגר בשנים הקריטיות הללו, ובמקום ללמוד עם בני גילו בנחת, למצוא בתרמיל עוגיות שאמא שלחה לו ולצאת קצת לשוחח שיחות מעמיקות בשעת לילה מאוחרת, הוא יוצא לעבודת כפיה בחנות הצבע, וחי באימה.

אבל יום אחד נלקחה מאיתם גם פיסת החיים הזאת.

טרנוב משתרעת מול עיני, קולו של המדריך-הרב חולף מעלי כמו רוח קרה שעוברת הלאה ולא ממש נכנסת בתוכך. כל הבנות מתמזגות לכתם גדול וצבעוני מאוד, ואני מתיישבת בכבדות על סלע לח, מנסה לדמיין את היום הזה. כאן ממש. בחודש סיוון 1942.

אני מדמיינת את הכיכר הגדולה הומה מנהמות מנוע של אופנועים שחורים ומכוניות מרצדס ארוכות ושחורות אף הן. מאות חיילים מתרוצצים במעילים ירוקים ובמגפיים גבוהים ומכונות ירייה נפרקות ומותקנות. הגטו מכותר בגדרות תיל והאוויר מתמלא תחושה רעה ואיומה. האקציה הזאת תהיה קשה מקודמותיה, מרגישים כולם, ולא יכולים אפילו לשער עד כמה.

בבוקר רועמים הרמקולים אל תוך הדירות המזוהמות והבונקרים שבגטו. עשרות אלפי יהודים מצווים לבוא אל בית הספר עם סמל מקום העבודה שלהם.

כל המשפחה של אבא מתחבטים בדילמה הקבועה שהופכת להיות קונפליקט החיים של הגטו: ללכת או להתחבא? להפקיר את עצמנו מרצון לנאצים או להסתתר ולהסתכן בירייה במקום?

המשפחה מחליטה להיענות לקולות הגרמניים מן הרמקול, והם צועדים לעבר בית הספר. עדיין משפחה כמעט שלמה.

בבית הספר ממיינים אותם בחלוקה בלתי ברורה. חלק מן האנשים מקבלים את האות קיי, וחלקם מצוידים בסמל נשר - סמל גרמניה הנאצית. אף אחד לא יכול לדעת מהי אותה קיי מסתורית. אבל הסמל הנאצי הביע איזושהי השתייכות לחיים. אבא הביט על פניו של הנאצי הממיין בקצה התור. היה בפניו משהו אכזרי מאוד, והוא גם נתן לרוב האנשים את הסמל קיי. אבא יצא בזהירות מן השורה ועבר לתור אחר, הוא הציג את עצמו כְּצַבָּע, וסיפר על מקום העבודה שלו. הנאצי הביט בו לרגע ואחר כך החתים לו את סמל הנשר.

האקציה הסתיימה. הנאצים שחררו את כל מי שהיה לו את סמל הנשר חזרה אל הגטו, וכל השאר נותרו נעולים בבית הספר כל אותו הלילה. אבא, נער בן שבע עשרה, חזר לבדו אל החדר הריק, תוהה מה יקרה עם הוריו החלושים בבית הספר הנעול.

למחרת הגיעה התשובה. קול טרטורן של מכונות הירייה נשמע מן הככר. עשרת אלפים יהודים היו שם, חלקם נלקחו ליער הסמוך, אל בורות הירי העצומים, וחלקם נותרו שם, בככר העיר. והנאצים ירו בהם ככה, בעומדם בככר, חסרי אונים וחסרי הגנה.

עשרת אלפים יהודים נורו ביום אחד, האוויר המה מקול טרטור מכונת הירייה והדם זרם על המדרכות של טרנוב. הוא פרץ ויצא מן הככר, זורם ללא הפוגה וצובע את העיר כולה בזוועה הבלתי נתפסת הזאת. גם אבא ראה את הדם. הוא זרם עד אליו. האם היה זה דמם של הוריו?

למחרת יצאו הנאצים לפשוט על הגטו. הם חיפשו משפחות מסתתרות, או חסרי עבודה הנמלטים מן המוות. אנשים נורו במקום, לא היה להם גורל אחר מחבריהם בככר. במשך שבוע נרצחו שלושים אלף יהודים. הוריו לא שבו מאז, הם נרצחו יחד עם כל בני טרנוב - השם יקום דמם.

אבא גרר את רגליו חזרה לגטו. הוריו אינם ומקום קבורתם לא ידוע, אפילו קבר להניח בו את הבכי הנורא שממלא את כולו, אין לו.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.