"אין מקום לשתיים", פרק כ"ה: זיכרון ילדות

היא עמדה בחנות הצעצועים. עיניה מתרוצצות על פני המשחקים, זוהרות. קיימת בעולם ילדונת בת חמש שנלקחת לחנות צעצועים אחרי הצהריים, וניתנת לה אפשרות לבחור במה שתרצה, ועיניה לא זוהרות?

"מה תרצי, דבורי'לה?" אמא התכופפה לעברה. היא לבשה את החליפה החומה-בז' שלה וחייכה. אפילו עיניה חייכו, לחייה חייכו, היא נראתה מאושרת יותר ממנה.

"אני..." דבורי הסתכלה על הצעצועים בחנות הגדולה והייתה מסוחררת. היו שם צעצועים רבים מספור, שהיא אפילו לא יכולה הייתה לזכור אותם. היא ראתה כדור גדול עם ציורי דובונים מתוקים עליו, ראתה כלי מטבח שיתאימו בדיוק-בדיוק למטבח הצעצוע שיש להם בבית. ראתה גם משחק אלקטרוני חמוד, שהשמיע קולות עליזים בכל פעם שהצלחת להתאים את התשובה הנכונה לשאלה. משחק עם כדורי מגנט שרצו במסלול ארוך, והיית צריכה להקפיץ אותם כדי שיגיעו למטרה, משחקים מהבהבים, צלילים וקולות...

ממלכה קסומה של ילדות נשכחת.

נשכחת?...

עד כה לא סברה דבורי שהיא זוכרת הכול בחדות כזאת, אבל המציאות הוכיחה לה שהיא זוכרת, וזוכרת היטב. המוכרת לבשה בגד כחול והייתה לה הרבה מאוד סבלנות. היא הציגה בפניה סוגים שונים של משחקים אלקטרוניים, ודבורי התמקדה באחד מהם, שהכיל, לבד מלוח המשחק, חוברת שמנה של שאלות ותשובות, כאשר בכל עמוד ישנן שאלות אחרות, ועל המשחֵק לענות את התשובות הנכונות בכל עמוד.

היא התלבטה בין המשחק הזה, שרק על העמודים הראשונים שלו תוכל לענות כעת ועל האחרים תוכל להשיב כשתגדל קצת, לבין בובה גדולה בעלת שיער ארוך, עם אביזרים רבים. אמא הציעה לה גם עגלת בובה גדולה, בתור אפשרות שלישית, והיא עמדה והרהרה.

היו הרבה אנשים בחנות, והמוכרת כבר עזבה אותן. רק אמא והיא עמדו שם, בצד, וחשבו ביחד. בעבור דבורי זאת הייתה הזדמנות מיוחדת. אמא לקחה אותה – רק אותה! – לחנות הצעצועים. ויש להן הרבה זמן ביחד, והרבה מחשבות. הן יכולות להתלבט ולחשוב, ואמא גם אמרה לה, שהיא יכולה ללכת לעוד חנות אם תרצה. דבורי לא ידעה להחליט אם זה כדאי. מצד אחד, למה לא? אולי היא תראה עוד דברים נחמדים? אבל מצד שני, בחנות אחרת תהיינה לה עוד אפשרויות וזה רק יבלבל אותה.

היא הסתכלה על הבובות. נראה לה שתקנה בובה. היו שם בובות, הרבה בובות. הרבה הרבה בובות.

"אבל כבר יש לך הרבה בובות בבית", אמרה אמא, "בשביל מה צריך עוד אחת?"

"אני חושבת", אמרה דבורי, "אבל אני לא מצליחה להחליט. אין לי בובה יפה כל כך, אבל אולי כדאי את המשחק? הוא נראה מעניין מאוד".

אמא הסתכלה עליה וחייכה באהבה. דבורי זוכרת את החיוך הזה, האוהב, האהוב. "את יכולה להחליט לבד, דבורית", אמרה, וזה היה כינוי החיבה החביב עליה, "וזאת ההחלטה שלך".

החלטה שלה...

היא הייתה רק בת חמש. ההחלטה הייתה קשה. המוכרת עברה ביניהן כמה פעמים, ודבורי כבר התביישה. הן נמצאות כאן כבר מדיי הרבה זמן!

"א... אני חושבת שאקח אותה", אמרה, ולקחה את הבובה הגדולה והיפה.

"יופי!" אמא שמחה אתה, "את שמחה, דבורי שלי?"

"מאוד!" היא אמרה ועיניה ברקו, "זאת הבובה הכי יפה בעולם!"

אמא שילמה, המוכרת אמרה לה: "תיהני, ילדה!" והן יצאו מן החנות. דבורי צעדה באושר כשהיא מחזיקה את האוצר היקר שלה. כשעברו את הכביש אירע הדבר. הבובה נשמטה על הכביש, והיא לא עצרה כדי להרים אותה. לא עצרה, כמו שאמא לימדה אותה תמיד: 'בכביש לא עוצרים!' לכן רק צעקה, "אמא!!!"

אמא נבהלה, הסתובבה, ועד שהספיקה להבין מה קורה, כבר עברה מכונית ופגעה בבובה שלה. הבובה עפה רחוק וצנחה על המדרכה.

היא רצה אל המקום שבו נפלה הבובה החמודה, שאפילו שם עוד לא היה לה, בנשימה טרופה. הבובה שכבה שם, מלוכלכת בפיח, ידה ורגלה השמאליות מרוסקות, ופניה היפים שרוטים קצת. היא הרימה אותה ובכתה תמרורים.

אמא עמדה לידה, עצובה ומצטערת. היא הרימה אותה בידיים, וחיבקה אותה ללא מילים. אחר כך הן הלכו לשבת בתחנת האוטובוס, היא עדיין בכתה ואמא עדיין החזיקה אותה בלי לומר דבר. כל כך חבל היה לה על הבובה החדשה והיפה שנדרסה ביום הראשון שנקנתה. כל כך הצטערה בשביל אמא – שהתאמצה ללכת לקנות לה בובה, בשבילה עצמה – שכבר אין לה בובה יפה, והכי הכי הצטערה בשביל הבובה החדשה, הבובה החמודה שלה, שפעם הייתה יפה, ועכשיו היא כבר לא.

דבורי לא ידעה כמה זמן חלף עד שהחל בכייה להירגע. אמא הסתכלה עליה ושאלה: "את עצובה על מה שקרה לבובה שלך?"

היא הניעה בראשה.

אמא שאלה: "את רוצה שנלך לקנות בובה חדשה?"

עיניה של דבורי אורו, "את מסכימה?"

"אני חושבת שכן". אמא הביטה בה באהבה, ועיניה היו לחות. דבורי לא האמינה שאמא תבכה בגלל בובה. אולי גם היא ריחמה עליה. "את היית ילדה חכמה וגיבורה, והמשכת ללכת בכביש אפילו אחרי שנפלה לך הבובה. את נהגת בזהירות בדרכים, ולכן מגיע לך שאקנה לך בובה אחרת. רוצה?"

"כן! בואי!" דבורי קפצה ממקומה, והניחה את הבובה על הספסל בתחנה, "לא צריך אותה, בואי נקנה בובה אחרת!"

אמא קמה, קצת לאט, והסתכלה על התחנה, "את רוצה להשאיר אותה כאן?"

"כן, בשביל מה אני צריכה אותה? שבורה ומלוכלכת... אני אקנה בובה אחרת!"

אמא הרהרה, ואחר כך הרימה את הבובה והחזיקה אותה, "אני חושבת שהיא מצטערת", אמרה בשקט.

"מצטערת?" דבורי לא הבינה. בובה היא רק בובה, אמא תמיד אומרת ככה!

"כן. כי היא שמחה כל כך שלקחת אותה, את נראית לה ילדה חמודה ומתוקה, והיא שמחה שתהיינה חברות. ועכשיו את... לא רוצה אותה רק כי היא לא יפה כמו שהייתה. וזה בכלל לא באשמתה".

דבורי עמדה וחשבה. רגע ארוך עמדה וחשבה. הבובה המסכנה! עיניה התמלאו בדמעות, והיא התחרטה על מה שאמרה. הבובה המסכנה, שמכונית פגעה בה והיום היא לא יפה כל כך. מי ירצה אותה?

"אני לא רוצה בובה אחרת", אמרה מהר, "אני חושבת שאני אקח אותה אתי, והיא תהיה הבובה שלי לתמיד".

"אף על פי שהיא לא יפה כל כך?" שאלה אמא בזהירות, "ושלמה?" אמא חששה שהיא תתחרט.

"אפילו", היא אמרה בביטחון, מצטערת שהבובה שמעה שהיא אמרה שהיא לא צריכה אותה, "אני חושבת שהיא חמודה מאוד. אני אנקה אותה ואשטוף לה פנים, והיא תהיה בובה יפה, גם אם היא לא שלמה".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.