"תהומות", פרק ט’ - פרידה

המעלית בולעת אותו אל תוכה, סוגרת עליו, נושאת אותו למעלה, אל רעייתו החולה. מה ימצא שם? באיזה מצב יפגוש אותה, לאחר חודש שלא התראו?

הוא לא מרגיש כלום, אפילו לא את הלב הנחבט בצלעותיו, הכל קפא בתוכו. לראשונה הוא מבין היטב את משמעות המילים, פחד מוות.

המעלית עוצרת, דלתותיה נפערות, והוא מבין שהוא מוכרח לצאת.

צעדים קטנים ואיטיים, הססניים משהו, מובילים אותו אל החדר בו שוכבת שבי. מספר מטרים מן החדר הוא ניטע על מקומו, הלום ורועד. חבורת אנשים מוכרים מאד עומדת בפתח החדר, הם מתלחשים ביניהם בתנועות ידיים נסערות.

אבא ואמא של שבי, שתי אחיות שלה ואחיה הבכור, גיסו. מדוע התאספו כאן כולם? ומה זה אומר בעצם? אולי בכלל הכל נגמר. נשימתו נעתקת, סחרחורת אימתנית כמעט סוחפת אותו, והוא נאחז בקיר שלידו. זה לא יתכן שהגרוע מכל קרה לו, והוא הרי עשה מאמצים אדירים כדי לבוא לכאן להיפרד.

אבא של שבי מבחין בו ראשון, ממהר לקראתו, אוחז בזרועו בעדינות.

"יאיר, הגעת???" התמיהה שבשאלתו הקצרה תוקעת חץ בליבו של יאיר.

"הייתי מוכרח", הוא עצור.

"אבל... תראה, שבי הסבירה לנו", חמיו מתנצל על הפלישה ועל גילוי הסוד הכמוס שלו. "כל הכבוד שהגעת, אבל... אתה חושב שזה אחראי?"

"אשתי... מה מצבה?" יאיר מתעלם מן השאלה, שנראית לו חטטנית ופטרונית, והחולשה האיומה שחש ,נאחזת גם במילותיו, "למה כולם פה?"

"זה יצא ככה", מתערבת חמותו, ומבינה פתאום כמה הבהילה אותו האסיפה הספונטנית. "הגענו בלי תיאום. אנחנו, כולנו... רוצים להיות לידה כמה שיותר".

ואז נשבר קולה, והיא צונחת על הכסא באפיסת כוחות. כבר חודש היא צמודה לשבי, הבת השנייה שלה. חודש ימים רואה בדעיכה המהירה שלה, צופה בשעון החול שגרגריו צונחים מטה בזה אחר זה בהתמדה. לאחרונה הבינה, והחלה להפנים שהם קרובים מאד לתחנה הסופית.

"אני נכנס אליה", לוחש יאיר וצועד במהירות אל החדר, לא מאפשר לאף אחד לומר אפילו מילה אחת נוספת.

כמה שהכין את עצמו לגרוע מכל, הוא מוצא את עצמו לגמרי לא מוכן. המצב נראה גרוע יותר מכל התרחישים שדמיין. הוא כופה על עצמו לנשום ולהתמקד. להתמקד רק בעיניים שהאירו אליו במשך שש עשרה שנים.  לא לראות כלום מעבר להן, לא את הצינורות, לא את המכונות, לא את שקית העירוי ולא את העור השקוף-כחלחל שלה. רק את העיניים.

אבל עיניה עצומות.

"שבי... שבי... שבי", הוא לוחש שוב ושוב. ושוב. עיניו ממוקדות בעפעפיים השקופות, העצומות, רק בהן. יד רכה מונחת על שכמו והוא כמעט קופץ בבהלה.

"היא כבר שבוע לא אתנו, חוץ מפעם אחת בודדת, שפתחה עיניים ושאלה עליך ועל שירי".

"בסדר", הוא עונה בקוצר רוח מסווה, "אני... אני מבקש להיות כאן, אם אפשר, אהם... לבד".

אין לו זמן כעת לגינונים ולנימוסים. הוא מוכרח להספיק. הוא יודע, שהוא אשם בזה שפוחדים עליו ושומרים עליו, ובכל זאת מצפה מהם ליותר רגישות. שיפסיקו לגונן עליו כעל ילד קטן, ויתנו לו להתמודד ו... להיפרד.

לרווחתו, חמיו מבין ועוזב חרש את החדר.

והוא נותר שוב לבד מול הדמות הדוממת, הלבנה-שקופה שמולו. הדמות שפעם היתה אשתו החזקה, הפעילה, מלאת חיים.

ואז מגיעות הדמעות, רותחות, מידפקות בכוח על השערים הנעולים.

"תן לי להיפרד ממנה, ה'", הוא מתחנן. כל כך התאמצתי, מעבר למה שנדמה היה לי שאני מסוגל. תן לשוחח איתה שיחה... שיחה אחרונה".

הוא פותח ספר תהילים וקורא בנעימה חרישית פרק אחר פרק. הוא קורא בלהט במשך שעה ארוכה כנצח, וכשמגיע לפרק ק"ד, פתאום רוטטות העפעפיים שמולו.

"יאיר", הוא שומע לחישה כמעט בלתי נשמעת, וחושב לרגע שאולי הוא מדמיין, אך אז היא שוב מדברת, "תשיר לי את זה".

"לשיר?" הוא תוהה. לשיר עכשיו? כאן במחלקה האיומה הזו, במצבך הסופני? פשוט לשיר?

"השיר של מלווה מלכה", חיוך של געגוע מרפרף על פניה.

הוא מביט בה הלום, מבטה בוהה בחלל, היא כבר לא רואה אותו, ולא רואה דבר, אבל החיוך עוד על פניה.

ואז הוא שומע את עצמו שר. צלילים רכים ונוגים נשפכים מפיו ומתפזרים בחלל החדר. הוא שר לה את השיר שהיא כל כך אוהבת. את השיר שהוא נוהג לשיר בכל מוצאי שבת, בסעודת מלווה מלכה. שבי אהבה לשבת ולשמוע אותו שר. היא אמרה תמיד, שזה נותן לה כוח לכל השבוע העמוס שמצפה לה. כמו תחנת רכבת נידחת ושקטה, המאפשרת לנוסעים לרדת לרגע, לשבת ברוגע מספר דקות, להינפש מן הדרך ולשתות משהו קר ומשיב נפש.

"ברכי נפשי... ברכי נפשי את ה'... ה' אלוקי גדלת מאד מאד מאד... ברכי נפשי, ברכי נפשי את ה'..."

חמש דקות לאחר מכן, הוא משתתק, ושבי מבקשת: "עוד..."

והוא שוב שר. חיוך שמח, חיוך של מעין עולם הבא מרחיב את שפתיה החיוורות.

"יאיר, אני מאושרת שבאת..." שבי לוחשת בקושי רב, שפתיה מלבינות עוד ומילותיה קטועות. "לשירי שלנו כבר דאגתי... ו... עכשיו... אני דואגת לך".

"אל תדאגי", הקול שלו כעולה מן האוב. "אל תדאגי", כל כך רוצה להנעים לה את הימים ה... אחרונים.

"אבל אולי... הפתרון של שירי... יתאים גם לך". היא מתעקשת להמשיך. "תבטיח לי שתבדוק את זה יאיר, תבדוק?"

היא מתחננת להבטחתו, אבל הוא פוחד להבטיח. הוא גם לא מספיק להבטיח. הכל קורה כל כך מהר, והוא לא מספיק אפילו להבין מה מתרחש סביבו.

קולה גווע, עיניה נעצמו, מכשירים צפצפו, וחלוקים לבנים וירוקים שעטו אל תוך החדר מקיפים את המיטה, מישהו הוציא אותו החוצה, מישהו תמך בו במעלית, ליווה אותו אל המונית ועזר לו להגיע הביתה.

זה מה שהוא זוכר מהיום האחרון שלו ושל שבי.

*

אפי:

"שירי, שלום!"

אני עומדת בפתח הבית, שהיה לי למקלט ומחסה במשך שש עשרה שנים, מעבירה את משקלי מרגל לרגל. הבית של שבי נראה עייף ומנוכר, חשוך וחנוק, בדיוק כמו שירי שפתחה לי חרך צר מאד, מציצה אליי בעין חשדנית.

"שלום, אפי. למה באת? אמא לא בבית".

"אני יודעת, שירי, אפשר להיכנס?"

שירי מרחיבה את הפתח מעט מאד, בתהייה, מאפשרת לי לחדור פנימה.

"אז למה באת?" שירי ישירה כדרכה, אינה יודעת גינונים, סולדת מנימוסים, בעיניה הם מיותרים ומייגעים.

"באתי לבקר אותך".

"אותי?!" היא מתיזה.

"אותך", אני מאשרת.

"לא היית צריכה".

"למה את כאן, שירי?" אני מתיישבת על הספה, על אף ששירי לא מזמינה אותי לעשות זאת.

"איפה את רוצה שאהיה. כאן זה הבית שלי". קולה קר וחותך, מחפה על קשת רגשות רבת גוונים.

"איפה שנמצאים כולם".

שירי מנענעת את ראשה ובולעת את רוקה פעם אחר פעם, מושכת באפה. סימני השבירה הראשונים מגיעים מהר משחשבתי. הנוקשות המדומה מתקלפת, והיא מתקפלת מולי על הכורסא.

"כולם זה איילי, נועהלה ויודי. הם נמצאים אצל דודה שלי, ולא בדיוק מבינים מה קורה עם אמא. ביקרתי אותם אתמול, הם מתנהגים כרגיל כאילו כלום לא קרה, שמחתי בשבילם".

"ואת שירי?"

"ואני מה? אני כבר כמעט בת חמש עשרה, ובמקום שאין איש- אני עושה מה שצריך".

"מה צריך?"

"לשמור כאן על הבית בשביל כולם", המשיכות באף נעשות תכופות. "אמא הלכה, הקטנים הלכו, ואבא... וגם אבא כמעט לא כאן. אני חייבת לשמור על הבית, שלא יתפרק לנו לגמרי. אני אהיה כאן עד שכולם יחזרו".

"ואבא, וסבתא? לא אכפת להם שאת כאן לבד?"

"אכפת", היא מושכת בכתפיה בסרבנות. "אבל מה הם יכולים לעשות? הם לא יפנו אותי מכאן בכוח. אני חייבת לשמור כאן. וחוץ מזה, כשאבא חוזר בלילה, מחכה לו על השולחן ארוחת ערב, מחכה לו מישהו. אני לא רוצה שהוא יחזור לבית ריק".

צביטה עזה לופתת את ליבי, כמה היא מזכירה את אמא שלה, הילדונת הזו. המסירות והאכפתיות הזו, הדאגה לשני עד כדי ביטול הרצון האישי, כל כך סימלו את שבי.

"את בת מקסימה ומסורה", אני לא יודעת כיצד להמשיך מכאן, לא יודעת.

"אתמול ביקרתי את אמא", היא מפתיעה, "אפילו שאמרו לי לא לבוא, פשוט ביררתי איפה היא, קמתי ונסעתי. סבתא כעסה, אבל בסוף נתנה לי להיכנס".

"נו?" נשימתי נעשית שטחית וכבדה, כשאני נזכרת בביקורי אצל שבי. איך עמדה שירי בביקור הזה?

"טוב שנסעתי", בפתאומיות בלתי צפויה פורץ ממנה בכי סוער ומטלטל.

היא בוכה ובוכה, ואני רק מלטפת את גבה ושותקת. מאפשרת לה לנקז את הכאב.

"טוב... שנסעתי... עד עכשיו לא הבנתי ש... זה המצב, שאני... שאמא עומדת לעזוב אותנו".

היא מנגבת את שאריות הדמעות, ועיניה נתלות בי, מלאות תום ואמון. המבט הזה נוחת עליי בכל כובד משקלו. אני מצטמררת, ובבת אחת מפנימה את גודל התפקיד שהוטל עליי לפני יומיים.

ומבינה גם למה שבי בחרה דווקא בי, יודעת אמא נפש ילדתה.

"דיברת עם אמא?" אני שואלת ברוך.

"אמא ישנה, כלומר, היתה מעורפלת... אני דיברתי, והיא המשיכה לישון. אני בכיתי וצעקתי, והיא המשיכה לשכב בשלווה".

אני מקרבת את היד הצנומה שלה אליי, לוחצת אותה. איך היא עמדה בסיטואציה הזו? היא כנראה לא עמדה.

"סבתא באה וניסתה להוציא אותי, אבל נאחזתי במיטה ולא רציתי ללכת, עד שאמא תאמר לי משהו, תגיב, ובסוף אמא לחשה לי רק שתי מילים, ואז עוד פעם נרדמה. אחר כך סבתא החזירה אותי לבית שלה, אבל אני חזרתי לכאן לחכות לאבא".

"מה לחשה לך אמא?"

"אני לא הבנתי מה היא התכוונה", שירי נאנחת, והדמעות נוטפות להן, הפעם בדממה, מטפטפות מלחייה ונספגות בחולצתה. "אמא אמרה: שירהלה, אפי... וזהו".

"ככה היא אמרה?" אני משתנקת ומתחילה להשתעל. שבי תמיד היתה עקבית, דבקה במטרתה.

"ככה היא אמרה. ואני לא מבינה כלום. את מבינה, אפי? מה אמא רצתה?"

אני לא עונה, אבל ראשי מהנהן מעלה ומטה, כמו מאליו. ושירי מבינה מיד, שאני יודעת יותר ממנה במה מדובר, אני רואה את זה בעיניה.

היא רוצה לשאול משהו, אך אז דופקים על הדלת, דפיקות חרישיות והססניות. ומרגלית, אחותה הצעירה של שבי, אפורה ומצומקת, נכנסת אל הבית בפסיעות קטנות ומדודות.

אני קמה לקראתה ומזהה הקלה בעיניה, מושיטה לה זרועות, והיא מתמוטטת לתוכן, פורצת בבכי שאומר הכל. שבי איננה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.