'הנהג' של הרב ניסים קרליץ: "כשראיתי שמרן לא נמצא, כמעט קברתי את עצמי מבושה"

"אנחנו עדיין בהלם, לא מאמינים שרבי ניסים לא נמצא אתנו", אומר לי הרב אברהם ישעיה קרליץ, מי שמכונה בשם הבני ברקים 'הרב שייקה', שהיה במשך ארבעים השנים האחרונות נהגו ויד ימינו של הרב ניסים קרליץ. בשיחה מיוחדת שזכיתי לקיים עמו, הוא פתח לי צוהר לדמותו הענקית של הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, ראש כולל חזון אי"ש ורב שכונת רמת אהרן.

"אנחנו מאמינים שהוא ממשיך להגן על הדור היתום שלנו ממחיצתו עם הקב"ה בגן עדן, יחד עם החזון אי"ש וגדולי ישראל", אומר לי הרב שייק'ה, תוך כדי אנחה של געגוע.

במשך שעה ארוכה אנו משוחחים. "קשה לי", הוא אומר, "קשה לי לסכם גדול בתורה על גבי מילים. כי יש דברים שרק כשמרגישים, רק כשחווים - מבינים. ואני זכיתי להרגיש, זכיתי לחוות, במחיצתו של מרן הגאון רבי ניסים. ואנסה לספר מעט מתחושותיי".

הרב קרליץ זצ"ל (צילום: יעקב נחומי, פלאש 90)

"הוא היה אבא שלי"

"מרן הגאון רבי שמריהו יוסף ניסים קרליץ זצ"ל נולד בשנת תרפ"ו (1926) בוילנא שבליטא", מספר הרב שייק'ה, "הוריו היו רבי נחום מאיר קרליץ (שינה את שמו לשם משפחת אשתו בעקבות חשש שיסולק מהמקום בו שהה), ובתיה, אחותו של החזון אי"ש. הוא עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת תרצ"ו (1936), למד בישיבת תפארת ציון, שברחוב ירושלים בבני ברק, המשיך לאחר מכן בישיבת לומז'ה שבפתח תקווה ולאחריה בישיבת פונוביז' המעטירה.

"ההתמדה שלו בתורה הייתה לא שגרתית. היה אפשר לראות אותו שקוע בלימוד, שעות על גבי שעות. שמעתי פעם מפיו של הרב דב לנדא, ראש ישיבת סלבודקא,  שכשהם היו בחורים בישיבת פונוביז', הם ישבו על אותו ספסל, ורבי ניסים, כבחור צעיר, מעולם לא הוציא הגה מהפה, אבל הוא למד בהתמדה רבה. רק דבר אחד הוא הסכים מדי פעם לעשות, וזה לחייך, את החיוך הנעים והמיוחד שלו".

מתי הכרת לראשונה את רבי ניסים זצ"ל?

"אני לא הכרתי את רבי ניסים, אלא רבי ניסים הכיר אותי. הרי הוא דוד שלי, אח של אבא שלי. אני הייתי תינוק בעריסה, ולא ידעתי שיש גדול הדור לידי. בפטירת מרן רבי ניסים, אני איבדתי לא רק את רבי ניסים, אני איבדתי את אבא שלי, הוא היה אבא שלי. אני התייתמתי בהיותי בן 11. אבי נפטר, והייתי יתום בעולם. רבי ניסים אימץ את כולנו, היתומים, והיה דואג לנו לכל הצרכים והדרישות, כמו אבא ממש. אני זוכר שהוא גם למד איתי את הדרשה לבר מצווה, הכין איתי מילה במילה. בר המצווה שלי הייתה בי"א בתשרי, יום אחרי יום הכיפורים, והייתי צריך שהוא יעשה איתי יום קודם חזרה אחרונה על הדרשה. יום קודם, זה מוצאי יום כיפור, הזמן הכי לחוץ בשאלות על ארבעת המינים וסוכות. ידעתי שזה זמן לחוץ, ושאין לו זמן ללמוד איתי. אבל מצד שני, אני צריך מחר למסור דרשה של בר המצווה, מה אני אעשה? רבי ניסים לא עשה חשבון. הוא 'ברח' במוצאי יום כיפור מבית ההוראה, התחבא איתי בבית כנסת צדדי מאוד, למד איתי והסביר לי שוב את כל הדרשה. לאחר שווידא כי אני שולט ויודע הכל, הוא חזר לבית ההוראה, לקבל אנשים על שלל שאלותיהם.

"גם בתלמוד תורה שבו למדתי, אם הייתי משתולל, עושה בעיות, והיו צריכים לקרוא לאבא שלי שיאזן אותי, הצוות היה קורא לרבי ניסים. הוא היה אבא שלי לכל דבר ועניין. הוא חיתן אותנו, דאג לנדוניות ולכל צרכי החתן והכלה. על פיו נשק כל דבר, בבית היתום שלנו".

רבי ניסים קרליץ זצ"ל עסק בפעילויות ציבוריות ותורניות רבות. בתשט"ו (1954) מונה לר"מ בישיבת חוג חתם סופר, בתשי"ח (1957) עבר לישיבת ויז'ניץ בבני ברק, בשנת תשי"ט (1958)' עם פטירת אביו, מונה תחתיו כראש כולל חזון אי"ש וכרב בית הכנסת הליגמן, מבתי הכנסת הראשונים בבני ברק. בשנת תשכ"ח (1967) הקים את בית דין צדק בני ברק, שבראשו עמד כיובל שנים. היה חבר ועדת הרבנים של המרכז הרפואי מעיני הישועה. בשנת תשל"ב (1971) מונה לכהן כחבר בוועד הישיבות, ובמשך שנים כיהן כנשיא הוועד לצדו של הרב וואזנר זצ"ל. בשנת תשל"ו (1975) מונה לכהן כרב שכונת רמת אהרון בבני ברק. בשנת תשל"ז (1976) מונה לחבר במועצת גדולי התורה, ועם הקמת מועצת גדולי התורה של דגל התורה בתשמ"ט (1988) - עבר אליה. הוא היה שותף בגיבוש הסכם האיחוד מחדש בין דגל התורה ואגודת ישראל בשנת תשנ"ג (1992). היה החבר הוותיק בנשיאות ועד הישיבות, והוותיק מבין חברי מועצת גדולי התורה המכהנים. כיהן בנשיאות "מפעל הש"ס העולמי" שהקים רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג, שאף הושיבו לידו בכינוס הנשיאות הראשון.

לצד כל הפעילות הענפה של הרב קרליץ, יודעי דבר מספרים כי מי שתמיד היה בתווך, והשאיר את חותמו, היה הרב שייקה קרליץ, אבל הוא מתעקש לומר לי: "אני לא העניין כאן. מי שיזם את כל המהלכים, דחף וביצע, היה רק מרן רבי ניסים". לדבריו, הוא היה רק החבל, או היד הארוכה, ותו לא. "אני יכול לומר לך בנוסף, כי כל ההנהגה של מרן הייתה בהצנע לכת, בריחה מהכבוד ומהפרסום. כל הדברים הגדולים שהוא עשה, רובם בכלל חסויים. ואפילו הדברים הגלויים שנעשו בציבור, הציבור כלל לא יודע שהוא זה שעומד מאחוריהם. נתקיים בו 'כל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו', ותפס אותו בשעת ההלוויה, כשלא יכול היה כבר לברוח. רבבות רבבות שנהרו אחר מיטתו, בהמוניהם, לחלוק כבוד אחרון למרן".

הגר"נ קרליץ זצ"ל בחילול כרם רבעי במושב גמזו בשנת השביעית תשס"ח

הדיין האחרון

מהו הדבר הייחודי שבלט ברבי ניסים זצ"ל?

"על גדלותו בתורה אני לא צריך לספר, כולם יודעים באיזה סדר גודל של ידיעת התורה והתמדתה מדובר. הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל התבטא עליו, שהוא 'הדיין האחרון שיכול לפסוק בשאלות ממוניות הלכתיות, מן הגמרא והסברא, ואינו נזקק לאסמכתא מספרות השו"ת (שאלות ותשובות) הדנה בעניין'. הרי הוא היה אב בית דין בבית הדין הפרטי הגדול בעולם, המונה עשרות דיינים בכמה הרכבים. מתקיימים בו מספר דיני תורה ביום, בנושאי אישות וממונות, והוא אף ערך גיורים. בית הדין עסק בבירור יהדותם, של בני קהילת האנוסים, בפלמה דה מיורקה. ובהכרעת מרן הם הוכרו כיהודים, על פי ספרי היוחסין שבידיהם.

"אני אספר לך על המידות של מרן, על הענווה בה הוא היה מתנהל. כאב בית הדין, הוא טיפל בתיקים הכי מורכבים, של תביעות ממוניות, ובהכרעת פסק דין, תמיד יש צד אחד שמפסיד, זה ברור, וכמעט תמיד, הצד המפסיד לא מבין למה הוא הפסיד. באחד הדיונים, כשבאולם הדיונים יושבים התובע והנתבע, הרוחות החלו להתלהט. לפתע, הנתבע לא שלט בעצמו, לקח את כוס הקפה של הרב ושפך אותה באלימות רבה על הפנים. בית הדין נהפך למרקחה, אבל מרן לא התרגש. הביאו לו מגבת, הוא ניקה את פניו, הוא פנה באדישות ובקור רוח לאדם ששפך את הקפה, ואמר לו: 'אז מה למעשה הטענה שלך? אני רוצה להבין'. כאילו דבר לא ארע דקה קודם. כמי שהיה נהגו ומשמשו באופן תמידי, הייתי עד לעלבונות איומים ונוראים שמרן ספג מבעלי הדין שהפסידו. מעולם, אבל מעולם, הוא לא נפגע, אלא שמע בסבלנות מרובה את כל מה שהטיחו בפניו, תרתי משמע".

ניסית לשאול אותו איך הוא הצליח לשלוט בכעס בכזה מצב? הרי זה לא מובן מאליו.

"לא שאלתי אותו, כי אני מכיר את מרן מעל 40 שנה, ואני יודע את התשובה. היה יהודי אחד שהגיע אל מרן, וביקש עצה איך לשלוט על הכעס. שאל אותו מרן, 'האם אתה מתפלל כל יום?' הוא ענה: 'ודאי שאני מתפלל'. מרן ביקש ממנו שיביא לו סידור. מרן פתח את הסידור בסוף תפילת שמונה עשרה, 'אלוקי נצור לשוני מרע... ונפשי כעפר לכל תהיה', ואמר ליהודי: 'הרי אתה מבקש שלוש פעמים ביום מהקדוש ברוך הוא, 'ונפשי כעפר לכל', שאתה רוצה שנפשך תהיה עפר לכולם, אז הנה, בבקשה, בקשתך התקבלה. מדוע אתה צריך לכעוס?'. אני זוכר שבתו, הרבנית ציפורה רוזנברג ע"ה (נפטרה בפתאומיות בשנת תשנ"ט-1998), סיפרה שכשהיא הייתה ילדה בבית הספר, היא חזרה הביתה בוכייה. אביה רבי ניסים שאל אותה 'מה קרה? למה את בוכה?', והיא ענתה לו, שילדה בכיתה העליבה אותה. מרן שמע ברוב קשב את הכאב, ולאחר מכן הוציא סידור, פתח בסוף תפילת שמונה עשרה, 'אלוקי נצור... ונפשי כעפר לכל תהיה', ואמר לה: 'הרי אנחנו מבקשים על זה, אז הנה קיבלת את מה שביקשת'. סיפרה הרבנית שבעקבות המילים הללו של אביה, היא לא נעלבה כל חייה. אם ככה הבת שלו חיה, אתה יכול להסיק מכך איך מרן היה חי.

הרב קרליץ זצ"ל (צילום: יעקב נחומי, פלאש 90)

"אם כבר דיברנו על בתו ע"ה, אז אספר לך שחתנו לשעבר, הרב שריאל רוזנברג שליט"א, נישא לאחר מכן בשנית, ומרן הוא זה שהיה מסדר הקידושין בחופה שלו. כמו כן, הוא המשיך לשמור אתו על קשר הדוק מאוד במהלך כל השנים, עד כדי כך שמי שמחליף היום את מרן בבית הדין, זה הרב רוזנברג, שנחשב לגאון אב בית-דין".

כאחד ששימש בקודש כמעט בכל שעות היממה, תאר לנו את סדר היום של הרב קרליץ.

"מרן היה קם בשתיים וחצי לפנות בוקר, והיה מסתגר בחדר במשך שעה. אף אחד לא יודע מה הוא למד באותה שעה, זה היה עלום מעינינו. לאחר מכן היו לו כל מיני חברותות שנמשכו עד הנץ. אפילו אני זכיתי ללמוד אתו תקופה לפני הנץ. לאחר מכן, הייתה לו עוד חברותא ותיקה ונדירה מאוד, הרב ראובן אליצור ז"ל. הם למדו יחדיו במשך חמישים ותשע שנים, עוד מהיותו צעיר, עד שהרב אליצור נפטר. צורת המפגשים בניהם הייתה מעניינת מאוד - איך שהם היו נפגשים, הם צללו מיד לספר. הם אפילו לא אמרו שלום אחד לשני, לא בכניסה ולא ביציאה, אלא מיד התיישבו ללמוד. למרן היה חשוב להיות ברצף לימודי, ולא להפסיק כלל באמצע הלימוד. לאחר כל החברותות, מרן היה הולך לבית הוראה, ועונה על מגוון השאלות של עם ישראל. משם היה הולך לכולל חזון אי"ש, ובחלק מהימים היה יושב בדיונים בבית הדין.

"מרן רבי ניסים קרליץ זצ"ל פעל רבות למען קירוב בני עדות המזרח. לשם כך הוא אף דחף והקים ממש בידיו את סמינר 'תהילה' בבני ברק, המושך אליו את מיטב הבנות יוצאות עדות המזרח. הוא נלחם במוסדות שלא קיבלו תלמידים, וקיים אספות עם גדולי הרבנים הספרדים - הרב שמעון בעדני שליט"א, הרב יהודה עדס שליט"א, והרב דוד פחימה שליט"א, על מנת למצוא פתרונות לשלל בעיות שצצו. "הוא אמר לי פעם בהלצה: 'אתה יודע למה הרבה ספרדים אוהבים לבוא אלי? כי קוראים לי ניסים'. היו בקרים שהוא אמר לי שהוא לא נרדם בלילה, בגלל תלמיד או תלמידה שלא התקבלו למוסד הלימודים. הוא לא הצליח להבין זאת. תמיד שינן לכל המנהלים והמנהלות, 'מה זה משנה מה המוצא? משנה אם יש לתלמיד יראת שמים, או אין', והיו לו הצלחות כבירות". לדברי הרב שייקה, זאת הייתה משימת חייו, והוא קצר בה הצלחות רבות.

בהלוויה של הרב ניסים קרליץ זצ"ל. (צילום: פלאש 90)

מילה בסלע, שתיקה בתרי

ספר לי על רבי ניסים סיפור שלא הכרנו.

"מרן היה ידוע מאוד בשתיקתו, אבל מה שלא ידוע, זה שהשתיקה שלו בעצם הייתה הדיבור שלו, זאת הייתה אומנות וחכמה. בשנת תשנ"ו (1996) היו בחירות לראשות הממשלה, בין בנימין נתניהו לשמעון פרס. הם הסתובבו אצל מקבלי ההכרעות במגזר החרדי, וניסו לשדל אותם, כל אחד ונימוקו עמו. הם ידעו שמרן היה המילה האחרונה, ולכן הגיעו בכדי לשדל אותו. בתחילה הגיע בנימין נתניהו, וביום למחרת הגיע שר החוץ בממשלתו של פרס, מר אהוד ברק. הוא ישב עם הרב בתוך החדר במשך חצי שעה, שזה נחשב הרבה מאוד. לאחר מכן ברק ייצא מהחדר, ואמר: 'ישבתי עם הרב חצי שעה, ובמשך הזמן הזה, היחיד שדיבר הייתי אני, כי הרב שתק במשך חצי שעה. אבל מהשתיקה שלו, ומהבעות הפנים שלו, הבנתי מה הוא מאשר ומרוצה, ומה לא מוצא חן בעיניו'.

"בהזדמנות אחרת עמד אהוד ברק על דוכן הנואמים בכנסת ישראל, והנאום שלו נקטע על ידי אחד מהח"כים שישבו במליאה. ברק פנה אל הח"כ שהפריע לו, ואמר לו מעל בימת הכנסת: 'הייתי ממליץ לך ללכת לבני ברק, לרחוב רבי מאיר, שם יושב יהודי תלמיד חכם גדול, ואצלו אתה תלמד איך להקשיב לזולת'. סייג לחכמה שתיקה. זאת הייתה השתיקה המדברת של מרן זצ"ל".

תוכל להיזכר במשהו מיוחד שראית אצל הרב ושנחקק בזיכרונך?

"פעם אחת, לאחר יום קשה ומתיש בבית הדין ובשיעורים, הרב חזר מאוחר מאוד בלילה. הוא היה באפיסת כוחות ממש. כשאנחנו מגיעים עם האוטו לחניה של הבית, מחכה לנו הפתעה. מסתבר שהיה יהודי, שהייתה לו מריבה מאוד גדולה עם השכן שלו בבניין. היו שם המון אמוציות, מלחמת עולם ממש. אותו אדם הפסיד בפסק הדין, ולא הצליח להשלים עם ההפסד שלו. הוא היה מגיע אל הרב בכל מיני מקומות שהרב היה בהם, וזה קרה לפעמים בתדירות של שש פעמים ביום. באותו ערב הוא הופיע שוב, אבל הפעם כבר איבדתי את הסבלנות, הרגשתי שהוא כבר יורד לחיי הרב. לכן ביקשתי ממנו להתפנות מהמקום, ולא להטריד את הרב. כשהרב שמע שאני מסלק אותו, הוא עצר בעדי, ואמר לי: 'מה אתה חושב, שאני לא יודע לאבד את הסבלנות? אבל צריך סבלנות לכל יהודי, וזאת העבודה שלנו בעולם הזה'. יותר מזה אני כבר לא צריך להוסיף כלום".

איך הייתה הנהגתו עם בעלי תשובה?

"הוא היה זהיר מאוד ורגיש מאוד בהתקדמות הרוחנית שלהם. הוא לא הסכים שזה יהיה בזבנג וגמרנו, אלא לאט-לאט ובטוח. היה יהודי אחד, שבמהלך לימודי התואר למשפטים החליט לחזור בתשובה. הוא נכנס אל מרן ואמר לו שמכיוון שחשקה נפשו בתורה, הוא רוצה להפסיק את לימודי התואר, וללכת ללמוד בישיבה. מרן לא הסכים בשום פנים ואופן. הוא אמר לו: 'קודם תסיים את התואר, ואחר כך תבוא אלי, ונדבר על לימוד התורה'. לאחר שהוא סיים, הוא פנה שוב אל הרב, אבל הרב אמר לו: 'עכשיו אתה צריך לעבור את ההתמחות, בשביל לקבל תעודה. תסיים את ההתמחות, תקבל את התעודה, ורק אחר כך תוכל להקדיש עצמך לתורה'. הרב דן כל מקרה לגופו: מי הבן אדם, מה הרקע שלו, מה כוחותיו ומי הסביבה שלו, ועוד שיקולים רבים נוספים. אני זוכר שהגיעה אל מרן בעלת תשובה, ואמרה לו שהיא מחפשת רב, שילווה אותה בכל התהליך המורכב של חזרה בתשובה. הרב אמר לה שהיא יכולה להגיע אליו בכל שאלה שיש לה. היא אמרה לו – 'אבל כבוד הרב יש לי המון שאלות כל הזמן', והוא אמר לה: 'נו, וזה נראה לך מפחיד אותי?'. כך היה, רגיש מאוד לזולת".

מה הקושי בלהיות נהג של פוסק הדור?

"הקושי הוא בעצם ה'שעבוד'. הייתי משועבד לכל לוחות הזמנים הצפופים של הרב, ולא רק אני, אלא כל בני ביתי היו משועבדים. היו ימים שאשתי הייתה בעבודה, ואני עם הילדים הקטנים בבית, ופתאום צריך ללכת אל הרב. מה אני עושה? החלטתי שאני הולך לרב עם כל המשפחה. חששתי בפעמים הראשונות שיהיה הרבה רעש, וזה יפריע לו, אבל הרב הרגיע אותי, וסיפר לי שכשהוא היה ילד, אבא שלו היה רב גדול, שכל העיירה הייתה באה לשאול אותו שאלות. באותם ימים לא היה חדר נפרד לכל אחד, אלא היה חדר אחד גדול, ששם היו גם קבלת הקהל, וגם המיטות של הילדים. הוא, בתור ילד, היה יישן שם בחדר, ובזמן שיישן הייתה קבלת קהל, ולכן הוא התרגל לרעש, וזה לא מפריע לו כלל".

קרה פעם שהרב חיכה לך שתיקח אותו ולא הגעת?

"מרן היה מקפיד מאוד על דיוק בזמנים, ממש על השנייה, ולכן אסור היה לי לאחר כלל. אבל כפי הידוע לך - אני לא מלאך, וגם לי קורה שאני מאחר. מרן חיכה לי, ראה שאני לא מגיע, והחליט שהוא הולך ברגל. אני הגעתי וראיתי שמרן לא נמצא, כמעט קברתי את עצמי מבושה עצמית. התחלתי לנסוע לכיוון דרך הליכתו, על מנת לתפוס אותו. הוא עשה זאת רק כדי להסביר לי עד כמה יש לו חשיבות לדיוק בזמנים. מאז, אף על פי שאני לא מלאך, לא איחרתי מעולם".

מהן התגובות של אנשים ברחוב כשדלת הרכב נפתחת ויוצא משם ר' ניסים?

"מרן היה בורח מהכבוד המדומה הזה כמו מאש, הוא תמיד דאג לא לבלוט. אני יכול לספר לך, שכל שבת היו ילדות שמשחקות בחבל במעבר לבית הכנסת שלו, אליו הוא היה צריך להגיע. הוא ידע שאם הוא יעבור, זה יפריע למהלך המשחק של הילדות, ולא יהיה להן נעים, לכן בכל שבת הוא היה עושה סיבוב ארוך, ומאריך את הדרך באופן משמעותי, רק בשביל לא להפריע לילדות בחבל, שמשחקן ייפסק לכבודו. גם רגישות לאחר, וגם בריחה מכל קמצוץ של כבוד".

מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשתם? מה הוא אמר לך באותה הזדמנות?

"בשמחת תורה הוא עוד היה בהכרה. בערב חג תקשרנו, הוא עוד הספיק לקיים את מצוות ארבעת המינים. במהלך החג שלחו מישהו לקרוא לי, להגיע דחוף לבית החולים. כשהגעתי, צוות בית החולים היה באמצע לעשות החייאה. נשארתי עד מוצאי החג והיה חשש גדול באוויר. במוצאי החג חזרתי הביתה להתארגנות קלה, ולהבדלה שעשיתי לבני המשפחה, החלפתי את בגדיי וחזרתי בדחיפות לבית החולים. כשהגעתי, ראיתי שאף על פי שמרן קיבל תרופות חזקות להעלאת לחץ הדם, בכל אופן לחץ הדם המשיך לרדת. התחלתי להבין את המשמעות המעשית של זה".

באופן אישי, אתה חושב שהתפקיד בו שימשת במשך ארבעים השנים האחרונות, השפיע גם עליך?

"אני לא הסיפור כאן, מרן זה הסיפור. אבל יש לנו כבר כלל, שחז"ל לימדו אותנו: 'אם נמצאים בחנות של בשם – מתבשמים'. אני לא יכול להעיד על עצמי, אבל הלוואי ואזכה".

ולהיכן פניך מועדות כעת?

"יש לי בבית ארגזים על גבי ארגזים של חומר תיעודי נדיר ויוצא דופן. עכשיו, אני צריך להתחיל למיין את החומר, ולהפיץ את סיפור חייו ופועלו של גאון ישראל, פוסק הדור, מרן הגאב"ד הגאון הרב ניסים קרליץ זצ"ל".